בשדות כנרת של 1914 עבדה לה הנערה שחורת הצמות חיה צ'יזיק, כשחיים דב בלינקוב השומר סבב על סוסו בין משקי האיכרים. הם נישאו כעבור חצי שנה. בקורות משפחתם מאז, המתוארים בספרו המרתק של יהודה עציון, אין למעשה חריגה של ממש מהמציאות הישראלית התובענית והנאבקת-על-חייה של אותם ימים, אך נדמה שלא רבים חוו את האירועים והקשיים בעוצמה חריפה שכזאת. בגבורה ובאומץ הם צעדו בדרך חתחתים רוויה דם, יזע ודמעות; ייסורים ומסירות, אהבה והקרבה.
אחותה של חיה צ'יזיק, שרה, עלתה לעזרת יישובי הגליל העליון ונהרגה בקרב בחצר תל חי. אך שנתיים חלפו ונהרג אח נוסף, אפרים, בקרב חולדה.
שלושה ילדים נולדו להם, לחיה וחיים דב בלינקוב: דוד, יונתן, ועמירם. בנם הבכור, דוד, פעל ברשת הריגול ניל"י;
ילדם השני, יונתן, היה לחבר קיבוץ בית קשת, ולחם במלחמת העצמאות בחטיבת הנגב. לאחריה עבד כקבלן עבודות עפר, רוכב על כלים כבדים ופורץ דרכים. בשנת 1975 והוא בן 54, הופיע לפתע פתאום על שופל גדול בעפרה, ימים ספורים לאחר הקמתה, והיא עדיין "מחנה העובדים עפרה". בחיוך ענק הושיט כף יד כבדה ואמר: שלום, באתי לעזור לכם.
בנם השלישי של חיה ודב, עמירם, נפל בקרב הפלמ"ח בשרונה (הקריה בתל אביב), ב-1946, והוא בן 21. גם במותו לא תמה מסכת הכאב והאובדן.

הגחלת

ותיקי עפרה מספרים שיונתן בלינקוב היה להם 'דמות אב'. מדי יום הופיע אחר הצהריים בטנדר פז'ו פתוח, ובכף הטרקטור יישר "רחובות" (ראשוני עפרה גרו אז בשלדי בתים ירדניים חסרי חלונות), העמיס והעביר ציוד, בנה קווי מים וביוב, סלל את כביב הגישה הראשון, ולימד את החבר'ה הצעירים בני העשרים איך מקימים יישוב.
בט"ו באב תשל"ה חגגה עפרה שנה להקמתה. "תסתכל על החבר'ה שבאו לשבת פה", אמר יונתן בלינקוב לעיתונאי ממעריב שריאיין אותו באותו יום, "זוהי הגחלת הבריאה שלנו. בשעתיים ליום שאני נמצא כאן אני עושה בשביל עצמי יותר משאני עושה בשבילם. אתה לא מבין? מה יש פה כל כך להבין? אחרי כל מה שאתה רואה ושומע כל היום בענייני השחיתות המוסרית האוכלת בנו, אחרי כל רפיון הרוח שתוקף אותך, לבוא היום שעתיים במקום הזה, עם החבר'ה האלה, זה פשוט מרפא לנפש".
שנה בדיוק אחר כך יונתן בלינקוב נפטר.

חוט שזור

סיפורם של משפחות בלניקוב וצי'זיק, הנפרש על פני יותר משבעים שנה, הוא סיפור המאבק על הארץ הנבנית. מהמושבה כנרת ומעמק הירדן, ועד עפרה אשר בבנימין, חוט אחד של אהבה ומסירות לאדמה נשזר בין בוני הארץ ומגיניה.
כל מי שחש שותף לחידוש ההתיישבות בבנימין, ורואה עצמו צועד בנתיב שפילסו חלוצי ראשית המאה שעברה, ימצא בספר הזה רגעים רבים של התרגשות עד צמרמורת. יהודה עציון מגולל את המסכת ההיסטורית המשפחתית הזו כמסמך תיעודי מרתק, בשפה עשירה, בדייקנות קפדנית, ובנאמנות רבה לפרטים ולשיטת פרישתם. את קורותיהן של הדמויות הוא מגולל באופן המעורר בקורא הערצה ותודה לאלו שהקריבו למען הארץ הזאת מזעתם ודמם.