בענווה ננצח
ד"ר יעל אראלי, דולבהאם אין בתוכנו רגשות של התנשאות וגאווה, החורגת מגאוות היחידה המותרת, לא רק כלפי אחינו "התינוקות שנשבו" אלא גם כלפי אחינו ממש הגרים בערים וביישובים שמעבר לקו הירוק? כן, יש בנו גאווה והיא לא תנצח
במאמרו החשוב והנועז בפתיחותו, מעלה הרב עזריאל חמש הנחות יסוד (כמעט אקסיומות), שליוו את ציבור המתיישבים בפרט ואוהבי ארץ ישראל בכלל עד היום, ביחס לעתידו של מפעל ההתיישבות.
הנחת היסוד שעמדה מאחורי כל ההנחות הללו היא שמסיבות שונות (ההיגיון, העם, הערבים, אנחנו, הקב"ה) - "זה לא יכול לקרות". אולם לאמיתו של דבר, אם נתבונן פנימה אל עצמנו נראה שמה שעומד מאחורי הנחות אלו הוא רגש גדול מאוד של גאווה.
היינו צודקים ועודנו, אולם הצדק חייב להיראות ולהישמע, ולא רק להיעשות אי-שם על ראשי ההרים, הרחוקים עשרות קילומטרים גיאוגרפית ואלפי מילים מנטלית, ממוקדי ההשפעה של החברה הישראלית.
בעלייתנו אל ההר לפני כארבעה עשורים עשינו את הדבר הנכון על פי צו התורה, צו המוסר והמצפון, וגם על פי הנחות ביטחוניות שחייבו התיישבות יהודית על גב ההר. אולם לא השכלנו לדברר את מעשינו, להסביר, לשכנע, ובעיקר ליצור חיבור של ממש בינינו כשליחים, לבין כל אלו שנשארו מאחור בשפלה ובמישור החוף.
הגענו להישגים יפים, הן מבחינת גידול האוכלוסייה, הן מבחינת המפעלים החינוכיים, התעשייתיים והרוחניים שצמחו ביש"ע, ויחד עם זאת - לא הצלחנו להביא את התודעה הציבורית בישראל לכך שהדימוי הציבורי יציף את האסוציאציות החיוביות של המושג "מתנחלים" או "מתיישבים", אלא רק את אלו הנקשרות להרס, כיבוש, חוסר מוסריות, גזילת כספים מן הקופה הציבורית, ובקיצור – 'אויבי השלום'.
תחושת השליחות שלנו, שהייתה תחושה אותנטית ואמיתית לחלוטין, המלווה בהרגשה של אמונה וביטחון בצדקת דרכנו, התערערה קשות בעקבות הגירוש מגוש קטיף. כל חמש הפרדיגמות התרסקו לנגד עינינו, והוכיחו לנו כי זה קרה וזה יכול לקרות שוב.
אכן, כדברי הרב עזריאל, בימים קשים אלו דומני שאנו חייבים לבנות מחדש את הפרדיגמות, אולם לדעתי מתוך נקודת מוצא אחרת לחלוטין, ואבאר את דברי.לחפש ולחקור
ראשית, לא זכינו להיות נביאים ואף לא בני נביאים. אין לנו ערובה לכך שברור ש"יהודה לעולם תשב". האפשרות שלנו להשפיע במציאות הארצית ועל ההנהגה האלוקית - היא מוגבלת, אך בהחלט לא מצומצמת וחסרת השפעה. יש לצאת למאבק הנוכחי, הקשה מכולם לעניות דעתי, בהיותו קרב 'על כל הקופה', מתוך אמונה בכוחותינו, אך במקביל מתוך ענווה ומודעות למגבלותינו.
שנית, באומרי ענווה אני מתכוונת גם כלפי שמיא וגם כלפי בשר ודם. לריבונו של עולם יש תוכנית כיצד לנהג את עולמו. אנו יכולים במעשינו להשפיע ולנסות לשנות את רוע הגזירה, אך כפי שראינו, "מותר לאבא גם להגיד לא".
ושלישית, מעניין (ומצער גם יחד) לראות שדווקא הציבור הדתי לאומי (לאו דווקא ביישובים), שרבות רבות זכויותיו ותרומתו לחברה ולמדינה, הוא זה שסופג פעם אחר פעם מכות קשות – כלכליות וציבוריות: קיצוץ בתקני השירות הלאומי, פגיעה קשה בחינוך הממ"ד, המאבק הנוכחי בישיבות ההסדר בהקשר לגילויי סירוב פינוי יישובים, וכמובן המאבק על ההתיישבות ביש"ע.
האם מישהו שאל עצמו פעם: איך ייתכן שדווקא אנו אלו שחוטפים בכל פעם מכה אחר מכה? מדוע אנו?
יאמרו המשיבים, כי אנו בחוד החנית, כי אנו מובילים, לא מפרגנים לנו, מפחדים מאיתנו וכו' וכו'. אולי הכל נכון, אבל בהיותנו אנשים מאמינים, שומה עלינו לחפש דרכינו ולחקור. ברור הוא כי ככל שאנו נושאים על כתפינו אתגרים גדולים יותר, כך גדלים הסיכונים הכרוכים במימושם. אבל – האם חשבנו פעם על כך שהקב"ה אולי מצפה מאיתנו לעשות חשבון נפש רוחני פנימי שאינו קשור למאבקים הצודקים שאנו מנהלים?
אסביר את דבריי: הקב"ה שם על כתפיה של הציונות הדתית אתגר גדול - להוביל את עם ישראל לקראת גאולתו במדינתו ובארצו. זה קשה מאוד, וברור שיש לכך מחירים, אבל בהסתכלנו על החברה הדתית לאומית של היום (בכללותה): האם אנו באמת צועדים לאור הדרישה והציפייה האלוקית?
האם אנו שואפים להצטיין לא רק בצבא, בכלכלה, בפעילות ציבורית ואחרת, אלא גם בתורה, במצוות, ביראת שמיים, בצניעות ובתפילה?
האם, במחילה, רבותינו משדרים לנו, פשוטי העם, שיש לנו מנהיגות תורנית ורוחנית שמובילה אותנו לכיוון אחד (אחדותי ולא אחיד) שמכיל בתוכו את כל הגוונים?
האם באמת ובתמים אנו מסתכלים מגב ההר כלפי מטה רק מבחינה טופוגרפית? האם אין בתוכנו רגשות של גאווה, החורגת מגאוות היחידה המותרת, ושל התנשאות ולא רק כלפי אחינו "התינוקות שנשבו" אלא גם כלפי אחינו ממש הגרים בערים וביישובים שמעבר לקו הירוק, אלו המכונים לעיתים "עירוניסטים"?
צר לי, אבל אני שומעת זאת ולא פעם אחת. ואם כן, כיצד ציפינו שתושבי הערים, אחינו ואחיותינו, בני משפחותינו וחברינו, יבואו להיחלץ עימנו להציל את גוש קטיף, והתאכזבנו קשות כאשר לא עשו זאת, או לא עשו זאת מספיק.
כן, יש בנו גאווה והיא לא תנצח.לפרוץ את מעגל הדימוי
אז מה כן?
דומני, שיש לשנס מותניים ולפעול בחזיתות הבאות: תקשורת, פוליטיקה ומשפט. ודווקא בסדר הזה.
העולם בו אנו חיים היום הוא עולם וירטואלי, עולם שבו המציאות היא מה שמשתקף מבעד למסכי המחשב והפלזמה. הדימויים הציבוריים והפוליטיים נוצרים ונקבעים על ידי התקשורת, וכל מקבלי ההחלטות, פוליטיקאים, אנשי משפט וביטחון, מעצבים את דעתם במידה רבה בהתבסס על מה שהם נחשפים לו בתקשורת.
אנו חייבים בכל הכוח לנסות ולפרוץ את מעגל הדימויים השלילי ההולך ומתהדק סביבנו. תעיד התוכנית הראשונה של "ארץ נהדרת", המראה הסטירית של הציבוריות הישראלית (הנמוכה, יש לציין), בה אנו מושווים למחבלי החמאס כחוטפים העתידיים של חייל צה"ל הבא. אנו עמלים כעת על הכנת ביקור כתבי תקשורת ועיתונאים בדולב על מנת להפגישם בצורה בלתי אמצעית וללא הקשר בטחוני-פוליטי-אקטואלי עם הפסיפס האנושי ומרקם החיים הייחודי שלנו.
אולי בפעם הבאה כשיאמרו 'מתנחלים', הדימוי שיעלה אסוציאטיבית בראשם של אותם כתבים יהיה דימוי של אנשים מן השורה, חיים, עובדים ותורמים לחברה ולמדינה, ולא חבורת פושעים פורעי חוק ומפירי צווי הקפאה.
במישור הפוליטי והמשפטי – יש לעשות כל מאמץ לנצל את הכלים הפרלמנטריים המשפטיים והחוקתיים שבידינו, ולא להתייאש, אם כי לדעתי לא משם תצמח הישועה.
מאיפה כן?
רק ממקום של חיבור אמיתי לתורה, חיבור שאינו קשור למצוות יישוב ארץ ישראל דווקא, אלא מתוך היותנו שליחים לדבר ה'. בספר ויקרא קושרת התורה בין מעשינו לבין זכות הישארותנו על האדמה הזאת. בה במידה שאנו פוגעים בזכותנו זאת, תקיא אותנו הארץ.
לפחות על עצמנו אנו חייבים ויכולים לעבוד: לשאוף לחיים של מצוינות, של התקדמות ולא של בינוניות, בכל התחומים ובראש ובראשונה בתחום הרוחני. על אחינו שאינם אוחזים בדרך התורה והמצוות עלינו להתפלל, שה' יאיר את עיניהם לראות את הטוב שבחיים המונחים על ידי מוסר, טוהר מידות ומעשים, חיי משפחה נכונים וחיבור למסורת ישראל.
אך לא מתוך גאווה. רק מתוך ענווה.
ענווה אין פירושה התבטלות. אם חס וחלילה תתגשם נבואת הפורענות של פגיעה ממשית בהתיישבות, לא נקבלה בזרועות פתוחות, לא נקבל את הדין מתוך ריקודים, נתנגד וניאבק כחיה הנאבקת על ביתה ועל גוריה, ללא אלימות מצידנו אך מתוך כאב עצום, בהביננו כי ההנהגה האלוקית אומרת את דברה במציאות דרך 'מטה מלך אשור' המודרני של החלטות ממשלה וכנסת.
אולם בכדי שלא נגיע לשלב הזה, שומה עלינו לתפוס את מקומנו הנכון במציאות הישראלית הסבוכה.
המפקד בצבא הופך למפקד רק אם יש לו פקודים. לקריאתו "אחריי" יש משמעות רק כאשר מישהו באמת הולך אחריו.
אם אנו רוצים להיות אלו שמובילים את עם ישראל קדימה – אנו חייבים לראות שבזמן שאנו רצים קדימה וקוראים "אחריי" – יהיה שם מישהו שיענה לקריאה זו ויבוא אחרינו.ד"ר יעל אראלי, תושבת דולב, היא מרצה לספרות ויהדות.
זמן למסירות נפש
יואב ברק, עטרתהנחות היסוד הנוגעות להתנהגותם של אחרים – אכן קרסו, אך מה בנוגע להנחת היסוד הנוגעת אלינו? הנחת היסוד ש"אנחנו לא ניתן לזה לקרות" היתה יכולה להיות נכונה, אלא שאנחנו לא פעלנו במסירות נפש אלא ביפיות נפש
בעקבות כל אי הצלחה, עולה השאלה האם הכישלון נובע משום שלא פעלנו נכון, או משום שלא פעלנו מספיק. כך גם לגבי אותן הנחות היסוד: האם הנחות היסוד היו שגויות, או שלא יושמו כראוי? אם בכל כישלון נחליט ששגינו בהנחות היסוד, מהר מאד נגיע לייאוש.
מה שניתן להסכים עליו
הרב מונה סדרה של הנחות שכאילו כשלו. נכון שההנחות הנוגעות להתנהגותם של אחרים - כשלו. נכון גם שההנחה שהקב"ה לא ייתן לזה לקרות - לא הוכיחה את עצמה. יתרה מזו, הקב"ה שלח לנו מסר שזה לא היה מקרה, שהרי אריק שרון נענש וכעת הוא בכף הקלע, לא חי ולא מת, אבל אם זה היה קורה חצי שנה קודם לא היה גירוש.
ומה לגבי ההנחה הנוגעת לנו, האמנם "אנחנו לא ניתן לזה לקרות"?
ההנחה שאנחנו לא ניתן לזה לקרות יכולה הייתה להיות נכונה, אבל אנחנו לא פעלנו מספיק, ולא פעלנו בנחישות. והנה הקב"ה מאותת לנו שעלינו לפעול במסירות נפש, ולא ביפיות נפש.
לקבוע סולם ערכים ברור
הבעיה האמיתית היא שמנהיגי הציבור הדתי לאומי חושבים שאנחנו אחראים גם לשלמות העם, לאחדות צה"ל, וליפיות נפשה של מדינת ישראל. זאת, מבלי להטיל את האחריות על מי שתפקידו להיות אחראי – ראשי המדינה ומפקדי צה"ל, ומבלי לקבוע סולם עדיפויות. מאד נחמד להגיד שיש הרבה ערכים, אבל התמודדות אמיתית היא לקבוע סדרי עדיפויות ביניהם. מאז שקבע מתתיהו החשמונאי שמותר לחלל שבת לצורך ביטחון, הכלל הזה נעשה ברור לכולנו. אבל בימיו זה לא היה כל כך פשוט, שהרי על זה היה המאבק: על שמירת שבת. ואם לצורך המאבק נחלל את השבת, אז מה הועלנו, טענו כנגדו. מסתבר שבסופו של תהליך הועיל חילול השבת בלחימה נגד היוונים גם לשמירת השבת של עם ישראל לטווח ארוך (ואגב, המכבים גם לחמו ביהודים המתייוונים והרגו בהם, בלי לחשוש לשלמות העם).
הניסיון לשמור על שלמות העם בכל מחיר יוביל להתפוררות, ואילו מסר תקיף לשלטון שיש גבול למה שניתן לעשות לנו בשם שלמות העם, יוביל לבלימת ההתפוררות, וממילא לחיזוק האחדות. אבל צריך לקבוע מינונים. מי שרוצה לאחוז בכל יישאר בלא כלום. תפסת מרובה לא תפסת.
נחשון בן עמינדב
לפי המדרש, היה מצב של קיפאון על ים סוף. ארבע כתות היו על הים, וכל כת גורסת כיוון פעולה אחר. הקב"ה אומר למשה שאף כת אינה צודקת. אם כך מה לעשות? – לעשות: "דבר אל בני ישראל ויסעו". המימוש של זה הוא נחשון בן עמינדב שקופץ לים. והים אכן נבקע, אבל רק כשהגיעו המים עד חוטמו. ואני תמיד שואל את עצמי: מה חשב נחשון בן עמינדב כשקפץ. והתשובה חייבת להיות שהוא קפץ על מנת שהים ייבקע, אך לקח בחשבון אפשרות שהים לא ייבקע והוא יטבע. אם היה עושה חשבונות: אולי הקב"ה לא רוצה לבקוע את הים, למה לי לסכן את חיי לשווא, ו"כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם מלא", מה עם משפחתי, מה עם שמי הטוב (שהרי אחשב מתאבד), ואם אטבע מה הועלתי לעם ישראל? - לא היה קופץ והים לא היה נבקע.
מסירות נפש
קודם כל עלינו להיות מוכנים למסירות נפש של ממש. ומתוך כך לדון אלו ערכים חשובים לנו באמת, שעליהם נמסור את הנפש, ואלו ערכים חשובים כשלעצמם, יידחו מפני אותם ערכים חשובים מהם.
עת לעשות
דני שפילמן, כוכב השחראנחנו חייבים לצאת עם תכנית מדינית ברורה שתכלול את כל ההיבטים הרלוונטיים. רבים בציבור הישראלי, הן אזרחים פשוטים והן מקבלי החלטות, מצפים לאמירות ברורות –המושתתות על חזון יהודי מאמין עם תרגום למהלכים מעשיים
על פי תוצאות הבחירות מאשתקד, מתברר שוב שחלק גדול ומכריע מהקולות היהודיים בישראל תומך בקו מדיני ימני.
נכון שרוב הצבור אינו יוצא לרחובות עבור יו"ש, אך הוא בהחלט מבין את האיוולת שבמסירת אזורים אלו לאויב, במיוחד לאחר הכשלונות של אוסלו וההתנתקות מחבל עזה.
אלא שהבעיה היא מקבלי ההחלטות. גם ראש ממשלה ימני "אמיתי" יתקשה לעמוד לאורך ימים מול העולם ורק לשלול כל רעיון של "שלום". הוא חייב לבוא עם תכנית חיובית, עם "אופק מדיני" כלשהו.
לרוב הפוליטיקאים הימניים אין היום תכנית מדינית ברורה הנאמנה לארץ ישראל, ולכן כאשר מגיעים לעמדה של הכרעה, מתחילה ההידרדרות שמאלה (ואני מנסה, כמובן, ללמד זכות על אותם פוליטיקאים).
אנחנו חייבים לצאת עם תכנית מדינית ברורה שהיא החזון של עם ישראל בארצו: תכנית שתכלול את כל ההיבטים הרלוונטיים (ביטחון, דמוגרפיה, דמוקרטיה ועוד). בזמנו הכינו עדי מינץ וכן הרב בני אלון (כל אחד בנפרד) טיוטה שכזו, אך טרם נעשה ניסיון רציני למכור, לשווק ולטפטף את התכניות לציבור הישראלי, וממילא גם לפוליטיקאים מימין.
ייתכן וחלקים מהתכניות נשמעים "הזויים", ורבים יאמרו שאין סיכוי שגורם כלשהו יתייחס אליהן ברצינות, אך לדעתי, ומסתבר שהרבה חושבים כך, חזרה לגבולות 67' או תכנית דומה לזו כפי שמנסים למכור לנו היום, היא לא פחות הזויה, ומסיבות שונות: פרקטיות, בטחוניות ואחרות, ואין כאן המקום להאריך. ולמרות זאת, רעיונות אלו נמצאים על סדר היום של מנהיגינו.
אולי כאן המקום להעיר שיש מה ללמוד מאנשי "שלום עכשיו" (אם בכלל קיים דבר כזה, למעט מזכ"ל ומזכירה, וכסף כמובן), כיצד הצליחו, לאחר שנים של טיפטוף בשיטתיות ובעקביות, להפוך רעיונות שהיו פעם הזויים בקרב רוב חלקי העם, למקובלים ואפילו לקונצנזוס (לפחות לפי דבריו של ראש הממשלה).
לפי דעתי, מועצת יש"ע המתחדשת היא הגוף שצריך ויכול להוביל ולקדם מהלך שכזה.
אני בטוח שרבים בציבור הישראלי, הן אזרחים פשוטים והן מקבלי החלטות, מצפים לאמירות ברורות – אמירה המושתתת על חזון יהודי מאמין, עם תרגום למהלכים מעשיים.דני שפילמן, תושב כוכב השחר, לשעבר פעיל בתנועת "אמנה" ומנכ"ל "אל עמי", הוא מורה דרך
בתים אשר לא בנית
מאיר גולדמינץ, חרשהכל מעשינו משדרים שהארץ לא באמת שלנו, שלא אנו בעלי הבית. החברה הישראלית עוברת שינוי אידיאולוגי שיש לתת עליו את הדעת
"והיה כי יביאך ה' אלוקיך אל הארץ אשר נשבע לאבותיך, לאברהם ליצחק וליעקב לתת לך,
ערים גדולות וטובות אשר לא בנית.
ובתים מלאים כל טוב אשר לא מילאת,
ובורות חצובים אשר לא חצבת,
כרמים וזיתים אשר לא נטעת,
- ואכלת ושבעת..."
(דברים פרק ו' פסוקים י'-י"א)אחת הנקודות החשובות שהעלה הרב עזריאל במאמרו, נוגעת לשינוי האידיאולוגי שעוברת החברה הישראלית. מאמרי זה אמנם מתייחס לנקודה אחת עיקרית, שאף כי אינה בלעדית, בעיניי היא חשובה ומרכזית מאד.
כשנתבונן במציאות ההתיישבותית בארץ ישראל והתייחסות הציבור אליה, נראה דבר מדהים. חלק גדול מקיבוצי השמאל נבנו על גבי חורבותיהם של כפרים ערבים, ובהם, כמו בשכונות בירושלים ובמקומות נוספים, יהודים גרים בבתים שלפני תש"ח גרו בהם ערבים, (ולעיתים לאותם ערבים עדיין יש את המפתחות של הבית). וסביבם רבים הם המטעים והשדות שהופקעו מערבים בשנותיה הראשונות של המדינה לצורך התיישבות יהודית,
ואת הערבים עצמם גירשו במלחמת העצמאות אל מחנות הפליטים. ואיש אינו טוען כלפיהם שהם גזלנים.
אדרבא, הכל רואים במעשיהם מעשה ציוני חלוצי, ומכירים להם טובה על כך שבמשך שנים רבות הקיבוצים שימשו גורם חשוב בגאולתה של ארץ ישראל.
ואילו, אנחנו המתנחלים, שאת יישובינו הקמנו על אדמות מדינה, ואילו היתה זו קרקע "פלשתינית פרטית", השתדלנו לרכוש אותה בכסף מלא, הפכנו אדמות טרשים שוממות לישובים פורחים, ונהגנו במוסריות מופלגת כלפי הערבים, שלא לפגוע בהם לרעה שלא לצורך, אותנו מאשימים בגזל אדמות, בכיבוש, בישיבה במקום לא לנו, בבלתי חוקיות, ובשאר האשמות המתחדשות מידי יום. "ליסטים אתם שכבשתם ארץ של הפלשתינים".
והדברים מתמיהים. אלו שבאמת כבשו, גזלו וגירשו, איש לא מאשימם בכך, ואילו אנחנו שכה נזהרנו מכל זה, דווקא אנו המואשמים?!
אך דומני, שהפסוקים המובאים בריש מאמרנו הם התשובה לשאלה. התורה הגדירה שיש דרך איך לנחול את הארץ. והדרך היא דוקא בצורה כזו. כן, דוקא "ערים אשר לא בנית, בתים אשר לא מלאת, בורות אשר לא חצבת, וכרמים וזיתים אשר לא נטעת".
דווקא דרך זו היא הדרך התורנית הראויה.
השמאל שירש את הארץ בצורה שהתורה כתבה, הוא זוכה לשבת בה מתוך הכרה בעלותו. ואילו אנחנו שהתחמקנו מהדרך שעליה התורה דיברה, וחיפשנו דרכים כיצד ליישב את הארץ מתוך התמקדות בערים אשר אנו בנינו, ובכרמים וזיתים אשר אנחנו נטענו, דווקא אנו מקבלים קיתונות של האשמה בגזלנות.מי בעל הבית
למה הדבר דומה:
משל לאדם שהיה לו בית. יום אחד הגיעו גזלנים, ושדדו ממנו את הבית. אף אותו הם גירשו ממנו.
היהודי לא ויתר, והכריז תמיד כי הבית שלו, וגם אם הגזלנים מחזיקים בו כבר שנים, לא פקעה בעלותו.
ברבות הימים, הצליח היהודי לאזור כוח וגבורה, ולתפוס את הבית חזרה לבעלותו.
אך הוא היה מוסרי.
הוא לא גירש את הגזלן, אלא השתמש רק בחדרים שהגזלנים השאירו אותם ריקים.
את החדרים שהגזלנים גרו בהם, הוא השאיר לשימושם. אם בכל זאת הוא היה זקוק לחדר נוסף, הוא קנה אותו מהם בכסף מלא.
אימרו נא הקוראים:
מה אדם זה משדר לציבור?
האם כעת הכל מבינים שהבית שלו, אלא שהוא אדם מוסרי, או שמא, ב"מוסריותו" זו, בהשארת חלק מהבית לרשות הגזלנים ובקניית חדריו בכסף, הכל מבינים כי הוא מודה, שהבית כולו כלל אינו שלו.
