מישל בואזיז מאלון חזר מהאיטי ההרוסה.
על רעידת האדמה בהאיטי שמע מישל בואזיז במהלך טיפול שגרתי בקליניקה שלו בירושלים. למרות שהיה זה מופרך למדי, באותו רגע האינטואיציה לחשה לו שיגיע לשם. הטלפון לא איחר להגיע. ביום רביעי אחר הצהריים קיבל בואזיז, פיזיותרפיסט ומתנדב ביחידת החילוץ "גלילות", הודעה שמשלחת רפואית מטעם יחידת החילוץ שבה הוא מתנדב כבר שנים רבות, יוצאת להאיטי.
במשך שבועיים שהה בואזיז יחד עם הצוות הרפואי של יחידת החילוץ "גלילות" בפורט או פרינס. הצוות הקטן, שמנה בסך הכל שמונה מתנדבים, טיפל בזמן זה ביותר מ-2500 פצועים, מספר רב יחסית להספק של צוותי החילוץ האחרים, וזאת בשל המוטו הייחודי של הצוות, אותו טבע ראש המשלחת ד"ר אפרים לאור: "אנחנו מגיעים אל הפליט, ולא מחכים שהוא יבוא אלינו".
"ההתנדבות ביחידת החילוץ כוללת אימונים ארוכים, חילוץ וחיפוש של טובעים, נעדרים וכדומה. אבל באותו ערב שהתקשרו וביקשו שאסע להאיטי - מאחר שאני חובש ודובר צרפתית, השפה הרשמית בהאיטי, התלבטתי. אני עצמאי, ולמרות לחישות האינטואיציה, דאגתי למטופליי בארץ, וידעתי שאני יוצא כמתנדב, בלי לקבל משכורת או ימי מילואים.
"אשתי אמרה שאוכל להגיש שם עזרה ולכן כדאי שאצא עם המשלחת, וזה עזר לי להחליט. מספר חברים פיזיותרפיסטים הסכימו לעזור ולטפל בפציינטים שלי בירושלים בהתנדבות.
"השהות בהאיטי לא שינתה לי את התפיסה על החיים, אבל היא נתנה לי לראות שמה שאני מתייחס אליו כמובן מאליו, אינו באמת כזה. הבית ביישוב אלון, המשפחה שלי. זה נתן לי פרופורציה, כי חוויתי איך ברגע אחד הכל עלול להיחרב".
בשורות הבאות מובאים סיפוריו וזכרונותיו של מישל בואזיז מהעיר ההרוסה.

נחיתה

לא פחדתי ממראות הזוועה שיתגלו לי בהאיטי. אני בן 50. במשך שנים של התנדבות ביחידת 'גלילות' נתקלנו במאות אסונות, ברובם הצלנו חיים, אבל היו גם זוועות. גיליתי שיש לי חוסן נפשי ויכולת לעזור לאנשים גם במצבים כאלה. ההרגשה המרכזית היתה נחישות, אנדרנלין, ורצון עז להציל.
לא היה לי דרכון בתוקף, וגם לא חיסונים. כשהגעתי למשרד הפנים לחדש את הדרכון, הם אמרו שהחידוש ייקח שלושה ימים. אבל הייתי נחוש, וכשסיפרתי שאני טס להאיטי השתנה היחס. מיד קיבלתי דרכון ואת החיסונים.
בראש המשלחת שלנו עמד ד"ר אפרים לאור, אדם פתוח ויצירתי, שהדגל שלו הוא אילתור ותושיה. המשלחת שלנו היתה משלחת רפואית, ולכן תפקידנו היה להגיש עזרה רפואית ראשונית לאנשים שנפגעו. העלויות מומנו מתרומות של אנשים טובים ונדיבים שתורמים דרך קבע ליחידת החילוץ.
הטיסה להאיטי ארוכה ומתמשכת. טסנו במשך יומיים. במטוס התוודעתי לשאר אנשי הצוות, שלא שייכים ליחידת החילוץ הרגילה שלי. כולם אנשים טובים שהגיעו מלאי רצון לעבוד ולעזור.
עוד קונספציה שונה של ד"ר לאור הייתה לנסוע כמה שפחות מסורבלים ומצויידים. את הציוד, כך אמר, נקבל מהמשלחות הגדולות, שאותן כינינו "הכבדים". נחתנו בנמל התעופה של הרפובליקה הדומיניקנית הצמודה להאיטי, מאחר ונמל התעופה של האיטי היה סגור אחרי שנהרס. בנמל התברר שזו הייתה החלטה נכונה. משלחות שהביאו ציוד רב עוכבו שעות ארוכות. לנו, לעומת זאת, היו רק אוהלים, שקי שינה, קצת אוכל, ופירות יבשים למישל שאוכל כשר.
התרגשתי ופחדתי ממה שאני עומד לגלות ולראות. את פנינו קיבלה קבוצה של אוונגליסטים-נוצרים אוהבי ישראל. הם הכירו אותנו כי עבדו עם משלחת ישראלית באסון הצונאמי. האוונגליסטים חיכו לנו עם רכב ומשאית קטנה. הם כבר ארגנו תרופות ואוכל. לעיר ההרוסה הגענו שלושה ימים אחרי הרעד. האוונגליסטים הסיעו אותנו במשאית הקטנה כשפנינו מועדות לבית החולים המקומי.
באזור נמל התעופה לא ראינו מוות, אבל כשנכנסנו לעיר הבירה המחזה היה מחריד. ערימות של גופות על הרצפה, ומבנים שקרסו, לעיר לא נותר כמעט זכר. המון אנשים הלכו נמרצים ברחובות לכל הכיוונים. כל אוכלוסיית העיר הייתה ברחוב. מדובר בקרוב לשלושה מיליון איש. ראיתי אנשים הולכים בנחישות לכל כיוון אפשרי, לחפש אוכל, עזרה, או קרובים. חלקם החזיקו שקיות, אחרים הרימו תינוקות או ילדים, חלקם היו פצועים. טוסטוסים עמוסים במקומיים נסעו לכל מיני כיוונים בצורה מטורפת. בשטח לא נראו צוותי חילוץ שמגישים עזרה.
בית החולים המקומי היה הרוס. חולים ופצועים שכבו מחוץ למבנה ההרוס על דלתות, שולחנות, ועל הרצפה. חלקם מחוברים לאינפוזיות, אחרים עם איברים מקובעים בצורה מאולתרת.
מזג האוויר היה חם ולח, כזה שמזכיר את החום של תחילת יולי בתל אביב.
במקום כבר היו שני רופאים אמריקאים שהתחילו לבצע ניתוחי קטיעות ללא הרדמה. הצרחות היו איומות. מקומיים שנפגעו באסון צבאו על המקום וניסו להיכנס כדי לקבל עזרה. הם הביאו פצועים שסחבו על הגב, או על דלתות. היו שם המון פגועי ראש, כוויות, וילדים או אנשים שהיו לכודים ארבע או חמש שעות מתחת להריסות.
התחלנו לסדר ולמיין את הפצועים, ולהגיש עזרה. הצצתי באנשים. לא ראיתי בעיניים שלהם כעס או מרד כלפי הגורל שמוטט את עירם. ההתנהלות הייתה של מין קבלה של האסון, אפטיה, ומבט עצוב של מי שחרב עולמו ובא לבקש עזרה.
אני תפקדתי בעיקר כחובש. תחבושות, עירויים. היו גם מקרים איומים. למשל של אמא שהגיעה עם הילד שלה, שרוף כולו. במשך יומיים לא אכלה ולא ישנה, אבל לצערי לא הצלחנו להציל אותו. הניתוק ביניהם היה איום. התנדבתי לעטוף אותו ולהעבירו אל עגלת המתים.
ביום הראשון עבדנו יותר מתשע שעות ברציפות. בערב הגיע צוות להחליף אותנו, וחזרנו למחנה שלנו בנמל התעופה. ה"מחנה" היה מורכב מברזנט עם אוהלים, לא היו חשמל ולא מקלחות, אכלנו כשאנחנו מאירים את האוכל בפנסים. מולנו הלך ונבנה "כפר אולימפי" - כפר האוהלים המפואר של משלחות ההצלה "הכבדות". כפר שלקח יומיים להקים - יום אחד להצטלם כדי להיראות כמצילים, ועוד יום אחד לפרק, ולסמן וי: "היינו בהאיטי".

איסוף תרופות, מיסייה בן קונסטנט, והאיצטדיון

אחרי ארוחת ערב דלה לאור פנסים במחנה שלנו בשדה התעופה, הלכנו אל המשלחות האחרות לבקש תרופות ומים ליום השני. הם לא הבינו איך כבר הצלחנו לעבוד, כי הם עוד עסקו בהתארגנויות.
באותו זמן יצא ד"ר לאור לעשות סיבוב ולחפש מקום שבו נוכל לעבוד למחרת, מקום שאליו אחרים לא יגיעו. הוא מצא את "האיצטדיון", שם הכיר את מיסייה בן קונסטנט, מקומי עשיר, בעל חברת די ג'י, שארגן את הפליטים בתוך האיצטדיון. גם הבית של מיסייה קונסטנט נהרס, והוא גר עכשיו באוטו שלו יחד עם אשתו, שהכינוי שלה היה "הפנתרה" בגלל עוז הרוח והתושיה שלה.
מסייה קונסטנט היה אדם כריזמטי, בעל שקט נפשי ורוגע. הוא ארגן באיצטדיון כ-1200 פליטים שבנו מגורים זמניים בעזרת יוטות, בדים וסדינים. הם אכלו את כל מה שאפשר היה ללקט בחורבות העיר.
למחרת הקמנו באיצטדיון בית חולים שדה מאולתר שכלל מיטה אחת, שני כסאות, וברזנט שהחזיקו מעלינו ארבעה מקומיים בעזרת מוטות, כהגנה מהחום הכבד. כולם ניסו להידחף כדי לקבל עזרה. עבדנו שעות ארוכות בלי הפסקה. פצועים הגיעו על מריצות עם קטיעות, שברים, פציעות בראש, והמון חתכים וכוויות.
אתי עבד בחור צעיר מהאיטי בשם רנה מישל, עובד סוציאלי שעבד לפני הרעד עם ילדים. הוא סידר את התור של הפצועים ועזר במיון - זה לתפירה, זה לאיחוי.
אחד מאנשי המשלחת שלנו היה חלאד, ערבי מדבוריה ליד עפולה, ששייך ליחידת החילוץ הצפונית. הוא עשה עבודה נהדרת בטוב לב ורגישות. במקצועו הוא אח בבית חולים. חלאד היה אחראי על התרופות, וכל הזמן התעופפו תחבושות ומשחות מעל הראשים, למי שהיה זקוק וצריך. לא אכלנו לא שתינו עד החושך. האוונגליסטים שבאו לחפש אותנו ולראות מה אנחנו עושים היו המומים. הם צילמו, וכשירד הערב החזירו אותנו לנמל התעופה. למקומיים הבטחנו שנחזור למחרת. מיסייה בן קונסטנט הנרגש לחץ את ידנו. בדרך חזרה לנמל התעופה עשינו חישוב שטיפלנו ב-250 איש באותו יום.
במחנה היה קצת זמן לחשוב. התרגשתי מכך שאנחנו רק יומיים באזור וכבר הצלנו כל כך הרבה חיים. אין מתוק מלהציל חיים. אבל בעוד שאנחנו עבדנו בשטח, רוב המשלחות האחרות כלל לא יצאו מנמל התעופה ועדיין עסקו בעיקר בהתארגנויות. מאחר שאני דובר כמה שפות, צרפתית אנגלית וקצת ספרדית, הלכתי לקולומביאנים, לפורטוריקנים, לגרמנים, ולחברי משלחות נוספות, כדי להציע להם לבוא לעבוד איתנו למחרת. חברי המשלחות אמרו שאסור להם לצאת מנמל התעופה מבחינה בטחונית. אחרים, שחשבו שהגענו מטעם הצבא, אמרו שיצטרפו, אבל כשהבינו שאין לנו אבטחה, סירבו לצאת מנמל התעופה.
בעיתונים ובחדשות סיפרו על יריות ושודדים. אבל אנחנו, שהסתובבנו בשטח, לא ראינו כל גילויי אלימות, ולא נתקלנו ברובים או מכות. למחרת, כשחזרנו לאיצטדיון, המקומיים בניצוחו של בן קונסטנט הטוב בנו סככה גדולה, שתחתיה המשכנו להגיש סיוע רפואי.

"הפנתרה" מעמיסה את כולם על משאית

בערב שוב חזרנו למחנה בנמל התעופה, ושוב יצאתי להשיג ציוד, ובעיקר לשכנע את המשלחות האחרות להצטרף אלינו ולהגיש עזרה באיצטדיון. מעל אחד האוהלים התנוסס הדגל הצרפתי, עם הסמל הרשמי של איגוד הרופאים הצרפתים. ניגשתי. במשך דקות ארוכות סיפרתי על המצב באיצטדיון. הם ערכו דיונים וישיבות, עד שלבסוף הצלחתי לשכנע אותם לצאת למחרת מנמל התעופה גם ללא אבטחה, ולעזור בהגשת עזרה לפצועים. גם צוות רפואי מקוסטריקה הבטיח לבוא.
מיסייה בן קונסטנט ואשתו "הפנתרה" הגיעו בבוקר לאסוף אותנו עם ג'יפ ומשאית קטנה. בנמל התעופה הייתה מהומה. המשלחות הודיעו ששוב לא ייצאו בגלל "מהומות בהאיטי" ובעיות בטחוניות.
מיסייה בן קונסטנט הסביר שלא מדובר במהומות אלה בהתקהלויות של מקומיים שחלקם זקוקים לעזרה, ואחרים סתם סקרנים שהתקהלו כדי לראות את המסוקים, אבל באותו יום שוב היינו בין הצוותים הבודדים שיצאו לשטח. פחדתי שהצרפתים לא יצטרפו בגלל ההתרעות, אבל לשמחתי הם הגיעו. שישה רופאים עם ציוד מקצועי רב עלו על המשאית של "הפנתרה".
הקוסטריקנים נשארו במחנה מפחד מהמהומות, אבל משלחות אחרות שראו שאנחנו יוצאים וכבר שבעו מלהיות כלואים במחנה ניגשו אלינו וביקשו להצטרף. "הפנתרה" העמיסה את כולם על המשאית, וכך יצאנו לדרך, 24 אנשי רפואה וחילוץ, טורקים צרפתים וישראלים, כלבי גישוש, ערימות של ציוד, מים ותרופות, מצטופפים במשאית הקטנה של "הפנתרה".
הצרפתים פרשו באיצטדיון "אוהל מנהרה" מיוחד לטיפול שטח, והתחילו לעבוד במרץ. הם היו המומים והודו לנו על שהבאנו אותם למקום. גם בן קונסטנט היה מרוצה והתהלך עם חיוך על הפנים.
מספר הפליטים באצטדיון גדל בינתיים ל-4000. למחרת כבר הגיעו הצרפתים בשמחה, בתוספת משלחות אחרות, וחילקו באיצטדיון מזון מים ותרופות לפליטים. חלאד שלנו הפך מרוקח מקומי לרוקח מחוזי, וחילק תרופות במרץ. עבדנו באיצטדיון עוד יומיים ברציפות, יחד עם חברי המשלחות האחרות. השמועה התפשטה, ולמחרת הגיעו גם רופאים אמריקאים. וכך, מהתחלה של שלוש כסאות, היו לנו עכשיו עשרים עמדות תחת דגל המשלחת שלנו שהתנופף מעל. שלחנו את בן קונסטנט לדבר ברדיו המקומי, וגם לעבור עם מגפון ברחובות ולהכריז שטיפולים מוגשים באיצטדיון. היה לנו צוות של ילדים שמצאו עבורנו קרשים כדי שנוכל לקבע שברים. בהמשך לימדנו את המקומיים איך לטפל. עבדנו עד ש"ייבשנו את השטח" – כלומר עד שישבנו וחיכינו ולא הגיעו יותר פצועים.
כשראינו שהמרפאה מתפקדת ואין יותר פצועים, החלטנו להמשיך ולחפש את המקום הבא שזקוק לעזרה, והכל על פי האידיאה של ד"ר לאור: "אנחנו מגיעים אל הפליט, ולא מחכים שהפליט יגיע אלינו".

בית חולים מאולתר בהרים והשיבה הביתה

עלינו להרים. מצאנו מפעל של מיחזור והתמקמנו בתוכו, ושם טיפלנו בפצועים. באחת הפעמים הביאו שני גברים בחורה כבת 24 ששכבה על דלת. היא הייתה עשרה ימים מתחת להריסות, ועוד הייתה בחיים. לצערי בהמשך היא נפטרה. אחריה הגיעה ילדה ששהתה כעשרה ימים מתחת להריסות, ואת חייה הצלחנו להציל.
אשתי שלחה לי הודעה בפלאפון שאביא איתי הביתה ילדה או ילד אחד לאימוץ. כתבתי לה בחזרה: למה רק אחת? והיא ענתה: אני לגמרי רצינית. אבל לא היה לא ראש ולא זמן להתעסק בזה. לא ידעתי מי יתום, או מי סובל נפשית. אני הגשתי עזרה רפואית ראשונית ובמשימה הזו הייתי ממוקד.
גם בהרים עבדנו כמו מטורפים, עד ש"ייבשנו את השטח" והפצועים הפסיקו להגיע.
חזרנו לעיר וראיתי איך לאט לאט היא חוזרת לחיים. בתוך העיר המבולבלת וההרוסה התחילו לצוץ סימני חיים. קיוסק מאולתר עם שני בקבוקי ספרייט על קרטון בצד הדרך, בית מרקחת ובו תרופות ותחבושות על דוכן ברחוב. האו"ם נתנו חמש דולר ליום למי שניקה את העיר ופינה הריסות. חולקו מטאטאים ורבים עסקו בניקיון.
חשבנו שנשהה בהאיטי כשלושה שבועות, אבל אחרי שבועיים הרגשנו שהמטרה שלשמה הגענו - הגשת רפואה דחופה - הושלמה, ומשלחת נוספת מטעם הארגון הגיעה להחליף אותנו.
הגענו להאיטי במטרה להציל חיים. כך גם המשלחות האחרות, אבל התאכזבתי מאוד מההתנהלות והתפעול. ההרגשה ההייתה שרבים לא באו כדי לעבוד לרפא, אלא כדי להצטלם ולהגיד "היינו בהאיטי".
משלחת החילוץ הצרפתית למשל, יצאה במשך כל אותם שבועיים למבצע חילוץ אחד בלבד, והצילה אדם אחד. משלחת צה"ל מנתה כ-240 איש, עם ציוד מקצועי ובית חולים שדה מטורף. במשך כל אותם שבועיים טיפלה המשלחת הצהלית ב-1100 פצועים, וניתחה קרוב ל-350 אנשים.
אנחנו בשבעה ימי האצטדיון טיפלנו ביותר מ-2500 פצועים. הפער נובע מגישה של יוזמה ויעילות אפקטיבית בשטח, והבנה בסיסית של הזירה, שהייתה במקרה זה "אירוע פתע רב נפגעים". אנחנו פעלנו על פי השיטה של ד"ר לאור, להגיע אל הפליט ולא לחכות לו, והיינו הארגון היחיד בשטח שיישם את המוטו הזה. לדעתי אימוץ של ההבנה הזו בעתיד יגרום ליכולת להגיש עזרה בצורה הרבה יותר נרחבת, ולהצלת חיים.
דויד, אוונגליסט שהתלווה אל המשלחת של "גלילות", סיכם את פעילותה בראיון טלוויזיוני רהוט שבו אמר: "המשלחת הישראלית של יחידת החילוץ 'גלילות' פעלה במסירות, ביעילות, תושיה ומקוריות. המטרה של לבוא להציל כמה שיותר חיים, הושגה. מעולם לא ראיתי אומץ לב שכזה, יופי כזה, ונחישות, אצל אנשים שעזבו הכל ובאו להתנדב על חורבות ארץ לכאורה מנוכרת וזרה".