יליד שנת 1976, תשל"ו
ילדות ונעורים בירושלים.
נשוי למרים, אחות בשערי צדק.
אב לארבעה ילדים.
מתגורר בכוכב השחר.
לימודים: הימלפרב, ישיבת רמת גן, ישיבת קבר יוסף, הישיבה החסידית של תפרח. לימודי אנימציה ומולטימדיה. לימודי תאטרון באספקלריה.
עיסוק בעבר: מקים גרעין נח"ל אמנותי בצה"ל. יוצר אנימציה ממוחשבת למולטימדיה בחברה תל אביבית. רועה צאן בחווה הנוצרית "מבדד נטופה" בגליל. רועה צאן וחקלאי ב"גבעות עולם" באיתמר.  בימאי שחקן ויוצר בתיאטרון "נקודה טובה", אותו הקים יחד עם עומרי ורטש לפני כעשר שנים.
עיסוק בהווה: מספר סיפורים, שחקן ויוצר ההצגה "טאטע", יחד עם עומרי ורטש ועדו לוינגר ("אוכל בעמידה מעל הכיור, ישן על הספה בסלון, משתחווה למקרר, לכספומט, לאינטרנט. רציתי לטוס אליך כמו באוטוסטרדה של קדושה, אבל עם הבלגן הזה בראש אי אפשר להתקדם מילימטר... איך אפשר להמשיך לחיות כאשר התקוות הרוחניות מתנפצות לרגלי ערימות הכלים, החיתולים והמינוס בבנק?).
ההצגה (בבימויה של השחקנית והבימאית ורדה בן-חור, הלחין - יואב שמש) עלתה לראשונה בפסטיבל עכו האחרון, וזכתה להד חיובי ונלהב, ומאז היא בהרצה בתיאטראות וביישובים ברחבי הארץ.
בימים אלה עובד עמיחי על הצגה חדשה בנושא השמחה. מדובר בקברט קומי, המציע כיוונים, וסימני דרך אל השמחה. 

מה היה הרגע -  

של תפנית חדה?

נולדתי וגדלתי בירושלים. בתיכון למדתי בהימלפרב. בגיל 17 התחיל אצלי חיפוש פנימי. עשיתי מדיטציות ביער, הייתי מתפלח לשיעורים באמנות בבצלאל, ולחוג לתיאטרון באוניברסיטה העברית. אחרי התיכון לא כל כך רציתי להתגייס, רציתי ללכת למנזר בודהסיטי. לא הייתי דתי. הרגשתי שטחיות בעולם הדתי שהכרתי, וחיפשתי משהו עמוק יותר. הקהילה והמסגרת לא התאימו לי. חיפשתי חיבור פנימי למהות ההוויה. קראתי את אושו, ובודהיזם, ובמקום להתגייס חשבתי להסתגר במנזר זן יפני בעיר קיוטו.
אבל אז עלה הרעיון להקים גרעין נח"ל אומנותי. זה היה בשבילי פיתרון מצויין. פרסמתי מודעה בעיתון ירושלמי, והתגבשה קבוצה קטנה. הגיעו חבר'ה מהגליל ומירושלים. עבדנו במועדוניות עם ילדים באופקים. בהמשך התפרק הגרעין בגלל אי סדרים.
למרות שהתרחקתי מהיהדות, עוד בתיכון אהבתי ללכת לשיעורים ומדיצטציות שהנחו דבורה נוב ודוד זלר בבית הכנסת הירושלמי "יקר". בצבא המשכתי ללכת לשם לשיעורים. פעם בשבוע אילן נוב היה מנגן ומקריא שירים, הייתי מגיע ונהנה. בסוף השיעור דיברו על תורות חסידיות. פתאום נפל לי האסימון שזה שלי, ושמה שאני מחפש נמצא פה בבית. החיבור הספונטני לה', העומק. התחלתי לשמוע שיעורים גם בישיבת רמת גן ושיעורים של הרב גינצבורג.

של תובנה חשובה?

כשסיימתי את הצבא הגעתי לגבעות של איתמר. תמיד רציתי להתחבר לטבע, ולרעות עיזים. בגיל 18 הייתי ב"מבדד נטופה", חווה נוצרית בלי מים וללא חשמל, שבה חיו מספר נזירים ונזירות. לא הייתי נוצרי, זה לא היה תנאי קבלה למקום. הם קיבלו אנשים שרוצים להתחבר לטבע ולחיות בשקט. הרבה יוצאי הודו מגיעים לשם. הם לא ניסו להשפיע עלי להיות נוצרי. זה היה כמו לחיות בימי הביניים עם עששיות נפט, בדלות כזאת. אני רעיתי צאן, ועבדתי בעבודות חקלאות.
אחרי הצבא רציתי להמשיך להגשים את החלום של החיבור לאדמה, אבל הפעם בצורה מתוקנת, והגעתי לחווה של אברי רן. באותם ימים החווה הייתה שני טרנזיטים על הר, בלי מים או חשמל. היינו כמה חבר'ה. נטענו עצים, יצאנו עם הצאן, ועזרנו לפתח את המקום. בערבים תמיד ביקשו ממני לספר סיפורים. זה היה ככה כל החיים שלי, תמיד הייתי מספר הסיפורים, ואז עלה הרעיון לקחת את הסיפורים ולהמחיז אותם להצגות. התחלתי להציג לילדים של הגבעות, ולילדי איתמר.

מפגש משמעותי?

באיתמר הכרתי את עמרי ורטש. הוא סיפר לי שהוא במקור מקיבוץ רוחמה ליד שדרות, ושבקיבוץ שלו ביום הכיפורים נהגו לעשות "על האש" עם בשר לבן. עמרי הלך ללמוד "תיאטרון תנועה" באיטליה אצל במאי ידוע בשם גרוטובסקי, בימאי פולני רוחני שעשה עבודות גם עם פולחנים של תרבויות עתיקות. גרוטובסקי שאל את עמרי שאלות על המקורות שלו, ועל היהדות, אבל הסתבר שהוא הכיר את היהדות טוב יותר מעמרי. גרוטובסקי אמר לעמרי: "אתה יודע שגם ליהודים יש תנועות מיוחדות שאותן הם עושים כשהם מתפללים?", והוסיף: "אתה צריך לשאוב את העשייה האמנותית שלך מהשורשים שלך!". בהמשך הוא שאל את עמרי אם הוא מכיר את הבעל שם טוב, ונתן לו את הספר 'שבחי הבעל שם טוב' באנגלית. גרוטובסקי לא ידע עד לאן עמרי ייקח את זה. הדרך של עמרי מאיטליה לגבעות איתמר עוד הייתה ארוכה, הוא לימד תנועה בניו יורק, שיחק בעולם, ולבסוף חזר בתשובה והגיע לאיתמר. ושם נפגשנו.
בגלל ששנינו אוהבים תיאטרון התחלנו לעשות הצגה לילדים באיתמר, ובקבר יוסף.
בהמשך הרצנו הצגות בכל הארץ, וקראנו לתיאטרון "נקודה טובה", בעקבות העצה של רבי נחמן שממליץ לחפש בכל דבר את הטוב. התיאטרון התקבל באהבה גם בחסידויות כמו "קרלין סטולין" במאה שערים, וגם בקיבוץ החילוני גברעם. כשהסיפור טוב ומשוחק מהלב ובחן, זה מדבר לכולם.

של הגשמת חלום?

תמיד חלמנו לעשות הצגה למבוגרים. רצינו להתבטא, לעשות תיאטרון מעמיק. ואז, אחרי עשר שנים של הצגות לילדים, שלחנו הצעה להצגה למבוגרים לפסטיבל עכו. כתבנו שאנחנו רוצים לעשות הצגה שמראה את האור דווקא דרך החושך, הצגה שמדברת על הכאבים שלנו, ועל הבעיות שלנו בחיים. הרעיון התקבל וההצגה יצאה לדרך.
"טאטע" זו הקריאה הכי פשוטה מתוך הכאב, וכך קראנו להצגה. ההצגה היא סיפור של שלושה גברים שנפגשים כשהם מחכים בחדר ההמתנה של רב. המפגש חושף רגעים לא פשוטים מחייהם, רגעים של כאב, ומשבר, שבתוכו שזור גם הומור. החומרים נכתבו מחוויות אישיות שלנו.
אני, למשל, מדבר על הכאב שלי כאדם רוחני עם שאיפות רוחניות גדולות, שמוצא את עצמו מול המקפיא עם גלידת שוקולד, עם טיטולים, עם הפרטים והמטלות של חיי היומיום. ההתמודדות בפער שבין הרצון למצוי, בא לידי ביטוי בהצגה. זה קונפליקט שאני חי איתו. אני רוצה להיות במקום מסויים, אבל אני לא שם. כהתמודדות אני מתפלל על זה, וגם מבטא את זה באמנות שלי.

של פריצת דרך?

בהצגה אני רווק בן 32 שמחפש שידוך, ומחפש תשובה רוחנית לנפילות שלו, לאכילה הכפייתית שלו. ההצגה לא נותנת תשובות, אבל היא מעבירה תהליך של ריפוי. שלושת הממתינים מגיעים לרב והם לא נכנסים אליו לבסוף. הרב לא נותן את התשובות, התשובות מגיעות לבסוף מבפנים.
התחברנו אל הבימאית ורדה בן חור. לפני כן ניסינו לעבוד עם בימאי אחר, וזה לא הסתדר. ורדה ישר הבינה את הטקסט והתפעלה מהאומץ להביא דברים אישיים כל כך. היא אמרה שזו פריצת דרך, כי מעולם קודם לכן גברים לא סיפרו על עצמם כאלה דברים פנימיים ואמיתיים בעולם התיאטרון. כאישה לא דתית היא עזרה לנו לתרגם את ההצגה לשפה שכולם עשויים להבין.
ההצגה רצה בכל הארץ. הקהל הירושלמי קיבל אותנו בלב אוהב. ידידיה מאיר וסיוון רהב הגיעו שלוש פעמים לראות את ההצגה. היא קצת מזעזעת אנשים, אבל לפעמים, כדי שיוולד משהו חדש, צריך לזעזע. לפעמים כדי להזיז צריך לגרום טלטלה.

רגע של תסכול?

ההצגה עלתה לראשונה בפסטיבל עכו. רוב הקהל היה לא דתי, ובכל זאת התפעל ואהב. בטקס הסיום של הפסטיבל עלתה הפקה של הצגה ישראלית פרו-ערבית. הם קיבלנו ציון לשבח. אחד היוצרים עלה לבמה והקריא נאום על כך שהוא לא רוצה להיות חלק מהמדינה הפאשיסטית ומהציונות הגזענית. עליתי לבמה מיד אחריו, בלי לבקש רשות או לשאול מישהו, לקחתי את המיקרופון ואמרתי שזו חרפה שמדינת ישראל מממנת פסטיבל שבו מכחישים את קיומה. אמרתי שהאדמה הזו שייכת לנו, וירדתי מהבמה. הטקס המשיך. היו קריאות מכמה שמאלנים בקהל שצעקו "תתבייש".
אמנם יצאה לי אמירה די ממלכתית אבל האמת היא שהיום גם אני לא אוהד גדול של המדינה, במיוחד לא אחרי ששוטרים פתחו לי את הראש בעמונה. אני חושב שגם אנחנו צריכים להפסיק ללכת בעיוורון אחרי הגוף הזה, ולחשוב יותר בעצמאות.

שבו החלטת לגור בבנימין?

בעבר גרנו תקופה מסויימת ב"מצפה כרמים", גבעה ליד כוכב השחר. יש שם נוף יפה, ואנשים מתוקים. נורא רציתי לגור תמיד ליד שכם, האורות של יוסף קוראים לי. זה משהו נפשי. יש נשמות שקשורות ליוסף הצדיק. מרים אשתי גדלה בכוכב השחר, היא לא רצתה לגור בגבעות הפרועות של גב ההר, היא אישה מיושבת, ופחות אוהבת את רוחות הפרצים של השומרון. מסיבות משפחתיות עברנו ליישוב כוכב השחר עצמו. זה יישוב נפלא. אנשים מקסימים ונוף מהמם.

של תקווה?

בימים אלה אני עובד על כתיבת מחזה שמדבר על השמחה. ההצגה מדברת על מהות השמחה ועל דרכים להיות בשמחה, ומביאה הכל בצורה קומית. זו הצגה שגורמת המון לצחוק, חצי ליצנית. אבל הפעם אני רוצה לביים ולא לשחק, ולכן אני עובד עם שני שחקנים.
אני מקוה שאצליח לגעת, להצחיק, לשמח, ולחולל שינוי.