אמר רבי יהושע בן לוי:
למה נמשלו ישראל לזית?
לומר לך:
מה זית – אין עליו נושרים, לא בימות החמה ולא בימות הגשמים,
אף ישראל – אין להם בטלה עולמית, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא.
[בבלי מנחות נג:]

בדרך זו שיתפנו גם אנו זו את זו במפגש שבט: ישבנו במעגל, בחרנו פרי מקערת פירות החמישה-עשר, כל אחת בהתאם לרישומי אופיה וליבה, ובאמצעות תכונותיו החיצוניות והפנימיות, הבענו את רחשי הלב ומשמעויותיהם – כי האדם עץ השדה.
במהלך השנים הפכו המפגשים הללו שבין נשות גליל עליון ומטה בנימין לחלק בלתי נפרד ממעגל השנה, ובכל פעם כשמתחלפת העונה, אנו חשות זאת לא רק בגלל שסימני הטבע מרמזים, אלא גם מפאת הגעגועים שמתחילים להציף.
ופתאום הופרה השיגרה המבורכת שלנו כאשר ניתכה גזירת ההקפאה, והוכרזו המהלכים שיופעלו למימושה. הלב אף הוא קפא במקומו, מתקשה להבין מדוע 'הצו הלבן' מנסה לצבוע את האופק בשחור, ובעיקר מסרב להאמין שאנו מוצאים את עצמנו כואבים לבד מול התנהלות אטומה.
אלא שלא לקחנו בחשבון שאי שם בצפון הגלילי יש חברות שהכאב והקושי שלנו הדירו את שגרת יומן, ובשל כך התאמצו במיוחד לפנות תאריך קרוב ביומן, רק כדי להיות כאן בשבילנו – לשמוע, לתת כתף ולדבר. 
אז נכון. העובדה שנפגשנו בהקשר המסוים הזה, שהוא חלק ממכלול של הקשרים שמחייבים התמודדות ובירור תמידיים, מעידה על כך שבאמת לא היה לנו פשוט – כי העולמות שונים והדעות חלוקות, ובתחומים לא מעטים אפילו חלוקות מאוד. אבל היה לנו מדהים – כי הלבבות מאוחדים.
למען הגילוי הנאות ראוי לציין כי מכל מפגש מחדש אנו יוצאות עם ההרגשה הנפלאה שהנה נוספו לנו לתרמיל החיים מתנות חדשות, שכל אחת מהן היא חלק מחומרי הבניין של הקשר החברי המיוחד הזה.
ואולי המפגש הפעם היה מיוחד גם משום שהוא האיר את עצם קיומם של המפגשים באור חדש, ואולי יותר נכון לומר שהוא חנט פגים שהיו שם תמיד, אלא שכעת הגענו לשלב הבשל והמתאים כדי שנוכל לגלות שהמפגשים הללו, שיצרו את החברות העמוקה והמיוחדת הזו, הם מתנת חיים, ואין תחליף לקשר הבלתי אמצעי, לתקשורת פנים-אל-פנים, שמאפשרים דיבור שמחבר ומגשר, כי הוא מגיע ממקום אמיתי של הקשבה, רגישות והתבוננות.

שירת הים

אך לפני שלושה חודשים מצאנו את עצמנו, נשות בנימין השותפות למפגשים, מחכות בקוצר רוח למפגש שיתקיים כאן בארץ בנימין. מסיבות אידיאולוגיות בעיקר, נפגשנו עד היום במגרש הגלילי או באיזה שהוא מקום באמצע, אבל לא "מעבר לקו הירוק". עבורנו היתה זו זכות ושמחה גדולה לארח את חברותינו במגרש הביתי, אך עבורן היתה זו "קריעת ים סוף" של ממש. והיתה גם מי שהחליטה שהיא רוצה לבוא (וגם החלטה כזו דורשת מחשבה והתלבטות...), אך עד הרגע האחרון לא ידעה אם אכן כך יהיה, שכן מבחינת הגליליות שלנו, ההגעה להתנחלויות שמעבר ל"קו הירוק" דורשת "לוותר ולהשתחרר מאחיזה בחלק מהדברים שאנו מאמינים באמונה שלמה בנכונותם, ושאנו עושים הכל, כמובן, על מנת להעמיק אותם ולחנך על פיהם". היא גם דורשת התמודדות, שהיא לעיתים לא פשוטה כלל, עם האמונות והדעות במשפחה הקרובה והחברים, גם אלה הטובים ביותר, וגם בקרב השכנים חברי הקיבוץ.
כך הפכו הימים שקדמו לביקור כאן אצלנו בבית, לזמן של בירור, לעיתים נוקב, עבור נשות הגליל העליון, של התלבטות ושל הרבה קושי. אולם נדמה שאנחנו, נשות ארץ בנימין, התוודענו לרוחב ולעומק הים שנקרע אצלן, בעיקר כשהמים היו להן כבר חומה מימינן ומשמאלן, ולא זו בלבד, אלא שזכינו לשמוע אותן גם שרות את "שירת הים", שכן למרות הקשיים שבדרך, כולן שמחו מאוד על כך שלא ויתרו ושהצליחו להגיע למרות הכל, והמפגש הזה הוא "רק על קצה המזלג, וזה רק הביקור הראשון..."
אז מה היה לנו במפגש הקודם? נפגשנו לדיבוק חברות בגלריה בעפרה, שמענו שיחה קצרה אך מרתקת מפי ד"ר יואל אליצור על "שימור שמות מקומות בארץ ישראל", ועל משמעותו הגיאוגרפית-היסטורית, והאמונית. גם רכזת התרבות הקהילתית של עפרה, הילה ותקין, הקדישה לנו כמה דקות על מנת להציג את מאפיין הקהילתיות, בישובי בנימין בכלל ובעפרה בפרט, כמימד משמעותי במיוחד לבניין הקהילה, לקיומה ולחוסנה. מעפרה נסענו ליקב פסגות ולמרכז המבקרים "נחלת בנימין" בואכה מיגרון, על מנת לטעום משהו מהנוף ומהאוויר, מהאוירה (וכמובן גם מהיין), והסתייענו לשם כך גם בסרט התדמית של המועצה – "בנימין הלב של ישראל". כאן גם פגשנו את אבי רואה, ראש המועצה, שהקדיש מזמנו על מנת לומר כמה מילים על משמעות הביקורים והמפגשים. יחד עם כל אלו, שוחחנו בינינו, ובמיוחד הקשבנו, אם במסגרת המעגל הכללי ואם בשיחה אישית-חברית, לרחשי הלב של כולנו בעקבות המפגש המיוחד הזה, שהשאיר, אולי יותר מאי פעם, טעם של עוד.