שולחן שבת, אי שם:
אבא: איזה שיר אתם רוצים? נדב, תביא זמירון
נדב: אבא, אני יכול ללכת לקרוא?
אבא: לא. אמרתי לך שלא. עכשיו שולחן שבת. סליחה - שב מיד!
נדב: משעמם. אין לי כוח. כואבת לי הבטן. אני לא יכול לקום מהספה.
אבא: איך זה שדווקא עכשיו? אתה תשב פה עד שנגמור.
נדב: אוף! נמאס! (קם ויוצא).
אבא: נדב! בוא הנה מייד!
נשמע מוכר?
וירגי'ניה סאטיר, מטפלת משפחתית מהזרם החווייתי, שעסקה רבות בעבודתה הטיפולית בהדרכה להורות נכונה, טענה שהילדות משתמרת בתוכנו. לעיתים אנו מגיבים ממקום בוגר, ולעיתים התגובה היא רגשית, ונובעת ממקום לא מודע של "ילד פנימי". עלינו לחפש, לטענתה, את הגיל שממנו אנו מגיבים. לעיתים התגובה היא בוגרת ומותאמת, ולעיתים היא תגובה ילדותית. האתגר שבפניו ניצב האדם הוא לגדול - לגדול ללא הרף, ולפתח מודעות לעצמנו, בכל בחירה שאנו עושים כבני אדם בוגרים.
בכיוון דומה המשיך ד"ר הארוויל הנדריקס, בספרו "הורות מודעת". הנדריקס טוען כי המשימה שבפניה ניצבים ההורים היא לפתח הורות מודעת - כלומר להבין את מקורות ההתנהגות שלהם, וכך להפוך את ההורות שלהם מהורות אינסטנקטיבית, אמוציונלית, להורות מחושבת, מותאמת ונכונה יותר. הביטוי "לא מודע" נשמע בימינו ככינוי גנאי; אך יש לזכור שאצל כולנו המודעות והלא מודעות מופיעות ברמות שונות. אף אחד מאיתנו אינו מודע כל הזמן, ואף אחד לא אטום כל הזמן. אם כן, הורות לא מודעת היא הנקודה שממנה אנו מתחילים את ההורות שלנו. היא באה ממעמקי האני שלנו, מהצורה שבה למדנו מהורינו - מהו הורה, מהצורה שבה למדנו על בשרנו, כילדים, את החיים. היא לא מודעת, כי לא תמיד יש לנו את הפריווילגיה לחשוב לפני שאנו מגיבים בכל סיטואציה עם הילדים, ואז אנחנו מגיבים מהבטן, ולא מהראש.
כאשר אנו מגיבים רגשית להתרחשות מסוימת, אנו עשויים להגיב באופן לא פרופורציונלי למה שמתרחש, כי מה שדוחף אותנו להגיב הוא הרגש, התחושה שמתעוררת בנו כעת, ואליו אנו מגיבים בדומה למה שהיה בעבר האישי שלנו. הורה שכילד נכשל בלימודים יגיב בחרדה לכל סימן לכך שילדו משחזר את הכשלונות שלו. אם שסבלה מדחיה חברתית תגיב בחרדה בכל פעם שתראה סימן לדבר דומה אצל בתה.
אב רואה את בנו יושב וחולם, והוא גוער בו, שלא יבזבז את הזמן. אבל בעצם, כאשר הוא היה ילד - כל שרצה היה לשבת ולבהות ולהמציא לעצמו סיפורים ואגדות. האב הזה למד כילד, מהוריו שלו, שאסור לו לעשות את זה, וכעת הוא חוזר על דפוסי ההורות, ירושה לא רצויה מהוריו. לו היה מודע לכך, היה יכול להגיב בצורה שונה.
לעיתים פוגשים גם תגובת-היפוך לא מודעת; הורה ייתן פיצוי יתר לילד, ולא ידרוש ממנו שום דבר. כפיצוי על ילדותו שלו, הוא יגיב לילדו בצורה מוגזמת.
בשני המקרים, מגיב ההורה תגובה לא מותאמת לילד האמיתי שמולו, מתוך רגשות שמקורם בילדותו. לעיתים נדמה לנו כי אנו משחזרים שוב ושוב את כשלונות ילדותנו או ילדותם של הורינו.
דומים דומים - אך שונים.
דבר מזה לא הכרחי: אנו אמנם דומים - אך שונים. והיכולת בידינו לקחת את הנקודה ממנה התחלנו למקום אחר, טוב יותר, מודע יותר, בחירי יותר. כאשר נבחר להיות מודעים לעצמנו, לאותו ילד פנימי, נוכל להפריד בינו לבין מה שנכון להגיב כעת. נוכל להביט בילד במבט נקי, ולראות סוף סוף - מה הוא צריך. ייתכן שכשהוא חוזר הביתה עצוב ובודד, כשסילקו אותו מהמשחק - הוא דורך על היבלת הכואבת שלנו, ואנו חשים חרדה, שמה שהיה אתנו יחזור גם אתו - אבל זה גם מקום לתיקון: האתגר שבפניי הוא להגיב כעת כהורה, כאדם בוגר, שיכול לשקול ולבחור את התגובה הנכונה ביותר עבור הילד, בשונה מהדרך שהורגלתי להגיב בה בעבר. ובמקרה הזה, נכון יהיה לנצל את ההזדמנות לזמן איכות בבית, בתוך המשפחה, או לסתם ספר טוב.
סמכות באהבה
בחודשים האחרונים התקיימה בעפרה, בסיוע מערכות החברה והחינוך ביישוב, סדנא בהנחייתי, בהשראת גישות אלו, "סמכות באהבה" שמה. במפגשי הסדנא עסקנו בניסיון להגיע להורות מודעת, בכלים מגוונים. כל מפגש היה סביב נושא ספציפי, שנגע בסיטואציות שונות של התמודדות ואתגר בין הורים לילדים.
הנה כמה מן הנושאים בהם עסקנו:
הילד שלי והילד שבי: דיברנו על הדימוי המופנם של הילד באמצעים חוייתיים ומטאפוריים, כך שגם משתתפים שלא ראו את הקשר בין ההורות שלהם כיום לשורשיה כילדים - נדהמו לראות איך תגובותיהם לילדים קשורות באופן עמוק לחוויית הילדות שלהם.
אהבה וגבולות: המשכנו ובדקנו את היחסים בין מה שנתפס בעינינו כאהבה לילד, מול היכולת שלנו להציב לו גבולות. למדנו את הדרך להציב את הגבולות בנחישות ובלי לחץ, ודיברנו על כללים להצבת גבולות.
דיברנו גם על דיאלוג מודע. ההורה המודע משתמש בתקשורת נכונה עם ילדיו. הוא משתמש בשפת "אני" במקום "אתה" כדי לבטא את נקודת מבטו. הוא לא מאשים, הוא לא מכליל ("אתה תמיד עושה את זה! אי אפשר לסמוך עליך"), הוא לא מניח שהוא יודע מה הילד מרגיש ("לא יכול להיות שאתה עייף. אתה בטח רעב. קח פרי"; "אתה לא צריך לפחד"), הוא ממעט להשתמש בתקשורת עם הילד במילים "תמיד" או "אף פעם", הוא נותן כבוד לילד כאדם ייחודי ושונה ממנו, בעל רגשות וצרכים משלו.
המשכנו לפתח את היכולת להבין מאבקי כוח כהזמנה לקשר, ועוד ועוד.
-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
רכזות קהילה בישובים המעוניינות לקיים סדנאות להורים בישוב, מוזמנות לפנות לעו"ס הישוב לתיאום נושא, מנחה והשתתפות המחלקה לשירותים חברתיים.