סבא של יֵקַבה קאסה (34) היה מגלצ'וו בכפר הקטן צ'ילגה בחבל גונדר באתיופיה. כאחד מזקני וחשובי הכפר היה הולך בין הבקתות, מגשר ומיישב סכסוכים בין בעלים ונשים, בין חקלאים, ובין כל מי שהייתה ביניהם יריבות בעניין כזה או אחר. "אולי אלה הגנים שלו שזורמים אצלי בדם, שגרמו לי ללמוד עריכת דין", מחייכת קאסה. בשנת 2009, אחרי שנים של עבודה כעורכת דין שכירה, פתחה קאסה משרד עצמאי ברחוב כורש בירושלים. היא מתמחה בדיני נזיקין, קרקעות ודיני עבודה, וכמחווה של רצון טוב, וכמחווה גם לסבא המגלצ'וו, היא עוזרת למיעוטי יכולת, אשר רבים מהם נמנים על בני העדה האתיופית. בין לבין היא עוסקת גם בגישור, מנסה ליישב סכסוכים בהסכמה מבלי להגיע לבית המשפט.

כיום יש בארץ כמאה עורכי דין יוצאי העדה האתיופית. לחמישה מהם משרדים עצמאיים. קאסה היא אחת מהם.

"אני אשה אתיופית מערבית. ספגתי את התרבות המערבית", היא מעידה על עצמה, ובכל זאת בגיל העשרה החליפה שוב את השם העברי שלה – תקוה, והפכה מחדש ליקבה. הרקע לשינוי היה מותה הטראגי של אמה וורקנש, כשברקע חוסר הרצון של מדינת ישראל להעלות חלק מבני העדה לישראל, בתוכם הורי האם.

"באותם ימים התחלתי להבין יותר ויותר מה באמת הולך פה. והתעורר כעס גדול על הממסד", אומרת יקבה. "את הרוסים העלו בלי לבדוק בכלל, ואצל האתיופים פתאום בדקו בציציות. זה היה פוגעני וגזעני. אמא שלי תמיד אמרה לנו: 'צריך לכבד את כל בני האדם באשר הם בני הא-לוהים. צריך לכבד את הבריאה'. זו הייתה אמירה שכוונה גם כלפי הממסד הציוני. אבל זו הייתה אמירה חד צדדית, כי הממסד בסופו של יום רמס אותה ואת כבוד המשפחה שלנו". קאסה מעדיפה לא להרחיב בדיבור על אמה, בגלל העלבון והכאב הצורב.

היו פרשיות נוספות שהסעירו את רוחה. "בשנת 95' התעוררה פרשת הדם. אנשים בני העדה תרמו דם מרצון טוב, ובבתי החולים השליכו את הדם כי פחדו שהוא נגוע במחלות. אולי היה בזה צדק, אבל היה צריך לבדוק את הדם ולא לזרוק הכל בצורה שרירותית. אני הייתי אז קצינה בצבא, והרגשתי פגועה. חשבתי - מה החובש חושב לעצמו כשהוא מטפל בי? הוא נזהר שלא אדביק אותו במחלות?

"אני לוקחת את הפרשיות האלה ללב. זה פוגע, גזעני ומעליב. אני גדלתי בעפרה, ושם לא נתנו לי להרגיש שאני אתיופית דחויה. ההיפך הוא הנכון. בעפרה לא הרגשתי שונה מאחרים, אבל כשיצאתי לשוק העבודה, התחלתי להרגיש שלא פעם לא מדברים אתי עניינית, אלא שופטים אותי על פי דעות קדומות בגלל צבע העור שלי".

ילדת פרא

קאסה נולדה באתיופיה בכפר הקטן צ'ילגה שבאזור גונדר. "כל המשפחה שלנו גרה בכפר. הסבים והסבתות, הדודים ובני הדוד. לאבא שלי היו שלוש בנות, וכשנולדתי התאכזבו אנשי הכפרשנולדה עוד בת במשפחה שלנו, ואבא קרא לי

יֵקַבה (YEKABA) -  תקווה כי קיווה שבפעם הבאה יוולד לו בן.

אבא היה חקלאי וגידל דורה, תירס, אפונה וטף. היו לי שלוש אחיות גדולות. הבכורה נפטרה. בגלל שלא היו בנים במשפחה, הייתי המון בחוץ עם אבא. רכבתי על סוס בין הבקתות בכפר, או ליד הים. הכפר צ'ילגה היה גן עדן בעיניי כילדה קטנה. וורקנש אימי ז"ל, ניהלה את משק הבית.

"במשפחה שלנו שמרו שבת. שמענו סיפורים על ירושלים של זהב ושרנו שירים שמילותיהם היו: 'אם אלך לירושלים, אפול על הרצפה, וכשאקום כל גופי יתמלא זהב'.

"את אחיותיי הגדולות חיתנו כשהיו בנות תשע. השידוך נקבע כבר מגיל צעיר. כשהייתי בת שש התחילו אבי וגיסי לשמש מורי דרך. הם ליוו יהודים שהלכו מהאזור שלנו, גונדר, אל הגבול הסודני. כילדה ראיתי המון אנשים שעברו אצלנו בבית. מעולם לא שאלתי מי הם, או לאן הם הולכים.

"אחותי הקטנה התגוררה אצל סבתי במרחק הליכה של חצי יום. אצלנו בכפר היה מקובל שנכדים התגוררו אצל הסבא והסבתא כדי לעזור להם במשק הבית. אחותי הקטנה הייתה נשית יותר והתאימה לתפקיד. אני הייתי ילדת פרא. אהבתי את החוץ ואת החצר. יום אחד הביאו אותה בחזרה הביתה.

בלילה העירה אותי אמי ואמרה: 'קומי, הולכים. אנחנו עוזבים את הבית'. לא הבנתי לאן. לא נפרדתי מסבי וסבתי. זה היה הלילה הראשון של המסע שלנו. לנו הילדים היה אסור לבכות או להתלונן. היה צורך לשמור על שקט מופתי כדי לא להיתפס. הלכנו בלילות. בימים ישנו במחבוא. כילדים נהגנו בבגרות ומילאנו אחר ההוראות. אני זוכרת שפעם אחת רציתי שהדממה תופר והפלתי את שמרית אחותי מהסוס שעליו רכבנו יחד לתוך שיח קוצני. רציתי שתבכה. אבל היא שמרה על דממה מוחלטת. במסע היינו כחמישים איש. רובם קרובי משפחה שלנו.

"אחרי מסע מפרך בן שלושה שבועות עברנו את הגבול הסודני. העיר הייתה נגועה במלריה ואיבדנו את אחי מלקמו, את האחיין שלי ועוד קרובי משפחה רבים, שחלקם מתו בג'ונגלים או במדבריות, וחלקם לא שרדו את הזוהמה של העיר".

ילדים נשואים

"הייתי ילדה, וכשהעירו אותי באותו לילה של תחילת המסע, איש לא שאל אותי ולא נתן לי לבחור אם אני רוצה ללכת לירושלים של זהב, או לא. לו אפשרו לי בחירה, הייתי בוחרת שלא לעלות לארץ. קרוב ל-6000 איש מיהודי אתיופיה מתו בסודן אחרי המסע. אני לא יודעת מהיכן שאבו הורי את התקווה לעבור את כל הסבל והאימה ובכל זאת להמשיך לירושלים. יש רגעים בחיים שלי עד היום, כשמתגלה יחס גזעני ובוטה כלפי הקהילה האתיופית, באותם רגעים אני שואלת את עצמי: אז מה ההבדל בין לחיות בכפר הקטן שלנו צ'ילגה, או בארץ ישראל?

"כשאני רואה את שכונות המצוקה והעוני שאליהן דחפו את האנשים המכובדים בכפר שלנו, שחלמו על ירושלים של זהב, שהלכו ברגל במשך שבועות ארוכים כדי להגיע לארץ ישראל, כשאני רואה את הסמים, הזנות והמצוקה, אני לא בטוחה שהייתי בוחרת לבוא.

"אני חושבת שההורים שלי יותר מידי נאיבים תמימים. זו הייתה אמונה עיוורת. הם אומרים לי: הגשמנו את החלום של אבות אבותינו להגיע לירושלים. אבל נראה לך שהביאו אותנו לירושלים? שמו אותנו בצפת. אחרי שנה במחנה פליטים בסודן טסנו מחרטום ליוון, ומיוון לישראל. כשירדנו מהמטוס ההורים שלי התכופפו ונישקו את האספלט של שדה התעופה. ואני שהייתי ילדה בת שמונה התביישתי וחשבתי לעצמי: למה הם מנשקים רצפה? אבל שתקתי. אצלנו יש כבוד בין הורים לילדים, ולא כל מה שילד חושב הוא יגיד למבוגר.

"חיכיתי לירושלים הקדושה, אבל בשדה התעופה העלו אותנו על אוטובוסים שנסעו למרכז קליטה אפור ומכוער בצפת, בו לא היה זכר לים, לשדות ולכל היופי של צ'ילגה, והוא גם לא דמה במאום למילות השיר מהילדות על העיר המוזהבת.

"מי שעשה את המסע מאתיופיה לסודן, ומסודן לישראל, עבר תהליך קשה. אנשים איבדו משפחות שלמות. לפעמים ממשפחה של שש נפשות, הגיע אדם אחד. למרות זאת, בארץ לא הוקם מרכז שנתן מענה. את החקלאים של צ'ילגה שלחו לעבוד במפעלים, ועובדי המרכז שכנעו את ההורים לשלוח את ילדיהם לפנימיות דתיות. אני נשלחתי לכפר הנוער חסידים. תוך זמן קצר ברחתי משם בחזרה הביתה".

 - את היום עורכת דין מצליחה. באמת היית מעדיפה את החיים הפשוטים בכפר קטן באתיופיה?

"נדמה לי שכן. יש קסם בחיי האדמה, והמון יופי. מצד שני, אני לא רוצה להיות אישה כפופה וכנועה. באתיופיה הייתה הירארכיה מאוד ברורה. הגבר קבע וניהל את סדרי החיים. חיינו בחברה מסורתית סגורה, בה הנשים מילאו את דרישות הבעלים. היום גם האישה מפרנסת ומביאה כסף לבית. זה יצר בלבול והאיזון בתא המשפחתי התערער, כי פתאום לא רק הגבר מחליט. אני בעד השינוי, וחושבת שהוא טוב לטווח ארוך, אבל צריך לתת את הדעת איך להתמודד עם שינוי כזה בחברה מסורתית סגורה. בארץ מעמד הנשים של יוצאי אתיופיה השתפר, בתוך המשפחה וגם בשוק העבודה, בעוד הגברים נשארו קצת מאחור. הדבר התרחש מכמה סיבות: נשים קולטות מהר יותר את השפה, אחת הסיבות לכך היא שיש להן יותר מפגשים אנושיים עם המקומיים. אני אוהבת את השינוי ביחס לנשים שהתרחש בעקבות המפגש עם תרבות המערב.

מצד שני, במערב יש לחץ ותחרות. בכפר היו יותר שיתוף פעולה ועזרה הדדית. כשהשדה של מישהו לא הניב יבול, כל אנשי הכפר באו לעזרתו.

 - מה עם זוגיות? יותר טוב להתחתן בגיל תשע כמו בכפר? או מאוחר יותר כמו במערב?

"אותנו אבא שלנו עודד קודם ללמוד ורק אחר-כך להתחתן. היום, כשאני כבר מעל גיל שלושים, הוא כן לוחץ עלי להינשא ואומר שהוא רוצה עוד נכדים. לכל מצב יש יתרונות וחסרונות. הרווקות נתנה לי מרחב וזמן להתפתח. מצד שני אני מסתכלת לא פעם על אחותי הגדולה שהתחתנה בגיל תשע, ורואה שיש לה זוגיות טובה והיא מאושרת. דרכה הגענו לעפרה. כשעלינו, היה פרויקט מיוחד לזוגות צעירים מאד של עולים מאתיופיה שהיו ילדים אבל נשואים. נתנו להם דיור, והם עברו הכשרה מקצועית מהירה כדי שיוכלו להתאקלם. אחותי וגיסי הגיעו לפרויקט בעפרה, ובעקבותיהם החליטו גם הוריי לעזוב את הקהילה בצפת ולבוא".

תכונות הנפש

"למרות שהקהילה בעפרה מקסימה, תומכת ואוהבת, ועזרה לנו בצמתים הקשים, אין לאבא שלי באמת חיי חברה או קהילה ביישוב. הוא לא דובר עברית רהוטה, וקשה לו לתקשר בצורה כזו או לנהל ידידות וחברות מלב אל לב. אבא שלי היום בן 73. הוא מאושר על הבחירה לבוא לעפרה, למרות שאולי בצפת היו לו יותר חיים חברתיים. הוא שמח בשבילנו, שקיבלנו חינוך טוב ורכשנו מקצועות. אבא עובד עד היום בניקיון באולפנא בעפרה. במשך שנים עבד גם במטעים ובתחזוקה של היישוב. אמא שלי זכרונה לברכה, עבדה באולפנה בניקיון. היא ניקתה את הכיתה שאני למדתי בה. זה מה שהיא יכלה לעשות כדי לפרנס אותנו ולשלוח אותנו לחוגים. בדרך כלל הייתי נשארת אחרי הלימודים לעזור לה לנקות את הכיתות.

"אני לא מתביישת שהם עבדו בניקיון. אני שמחה שיש לאבא תעסוקה עד היום, ובטוחה שלו הגיעו לארץ בגילי, היו גם הם מתפתחים ורוכשים מקצוע. אבא הוא איש לבבי מלא חכמת חיים, ואני מתייעצת איתו בכל נושא. מעולם לא שמעתי אותו מתלונן על העבודה או הקושי, אבל פעם עמדנו יחד ליד קיוסק באחת השכונות. קיוסק של יוצאי העדה. הם שתו בירות וחלקם היו שיכורים. אבא שלי עמד שם המום ושאל: בשביל זה באנו לארץ?".

- במה שמרת על הזהות שלך? על האותנטיות?

"אני לא חושבת שלגמרי טבעתי בתרבות המערב", אומרת קאסה. "הביישנות, הכבוד למבוגר, ועוד תכונות נפש, נשארו טבועות בי. אני מאוד אוהבת את השפה האמהרית ומשתמשת בה המון. גם במסגרת עבודתי כעורכת דין יוצא לי לקבל המון מבני העדה שלא יודעים עברית, ולעזור להם. לא הייתה לי התנגדות אם האמהרית הייתה הופכת לשפה הרשמית בישראל, במקום העברית. אני שומעת כל מה שקשור למוזיקה אתיופית.

"אני גם אוהבת את הקפה האתיופי. אצלנו בכפר היה טקס הקפה. כשאורח הגיע ממרחק היה אומרים לו: שב, תחלוץ נעליים, ואז היה מוגש הקפה. הכל בנחת. אלה היו רגעים יפים וקסומים, בהם כולם התעדכנו על המתרחש בכפרים אחרים, או אצל קרובי משפחה רחוקים. זו הייתה הכנסת אורחים עדינה ומלאה רוך וסבלנות. עד היום כשאני מגיעה הביתה אנחנו עורכים את טקס הקפה.

"הילדות שלי נגמרה עם ההגעה לארץ. כאן התמצאתי בחיים טוב יותר מהמבוגרים, כי ידעתי את השפה. המרד שלי היה כשהחלטתי ללכת לצבא, בעוד שרוב בנות העדה הלכו לשירות הלאומי. שרתתי כקצינה. הצבא בנה אותי, שם הכרתי את המערכת המשפטית והחלטתי שאני רוצה בהמשך ללמוד משפטים.

הצורך ללמוד משפטים נבע גם מהעוולות שנעשו לקהילה. ראיתי אנשים תמימים שהמערכת רומסת, ואין להם שום כלי לעמוד מולה, ולנסות לשמור על זכויותיהם. הכרתי היטב את המתרחש בקרב העדה בארץ, כי מכיתה ח' התחלתי לעסוק בפעילות התנדבותית בקרב בני העדה. התנדבתי בעמותות חברתיות. היינו הולכים אל שכונות המצוקה כמו ג'ואריש בלוד, ומחזקים את הנוער. הסברתי לנערים שחשוב לא להתבייש במה שאנחנו, לא לאמץ את נורמות המערב, אלא להיות אתיופי גאה, ולשמור על התרבות המקורית שלנו. המערכת הפנתה את הנוער ללמוד במגמות מקצועיות בלבד. טבחות. מספרה. אנחנו אמרנו להם: אם אתה חולם להיות רופא - תדע שאתה יכול. תשקיע. ותגשים את חלומך. רופא הוא מקצוע מוערך במערב. אצלנו העריכו גם יכולות נפשיות ואינטואיטיביות. היום המערב חוזר גם לזה, כולל ברפואה הקונבנציונאלית, ואני חושבת שיכולים ללמוד המון מהמרפאים הטבעיים שהיו באתיופיה, או ללמוד אמנות מהכדרות האתיופית, הרקמה, ועוד המון יופי שיש בתרבות שלנו.

"אם מלכתחילה הממסד היה מעודד ועוזר לפתח את האומנויות שבאנו אתן ממילא, כולם היו מרוויחים. התרבות הישראלית הייתה הופכת עשירה יותר, ובני העדה היו מרגישים מסופקים ושמחים שהם יכולים ליצור ולתרום. היו הרבה גברים עם יכולות גדולות בחקלאות. אבא שלי ניתב את זה לגינה. הוא אף פעם לא מתלונן כשהוא מתכופף לשתול משהו. בתקופות הכי קשות הוא עובד בגינה וזה מרפא אותו.

"היום המודעות הולכת וגוברת ובכל העולם יש זרם שחוזר אל המקור. בלוד נפתח מרכז כדרות מקסים של בני העדה. יש התעוררות לחיים ויותר ויותר צעירות, גם כאלה שנולדו וגדלו בארץ, לומדות כדרות".

 - את נחשבת להצלחה בקרב בני העדה?

"לא, כי עוד לא התחתנתי, ואני כבר מעל גיל שלושים. אבל בעיני עצמי הצלחתי בהמון דברים. הצלחה בשבילי זה שאני מחוברת לעצמי. אני גאה בזהות שלי וזו ההצלחה שלי. אני לא אבודה בין תרבויות. בין להיות ישראלית לבין להיות אתיופית. אני רואה הרבה אנשים עם בלבול בזהות. הם לא מצליחים לדבר עם ההורים בעברית, כי ההורים לא יודעים עברית, ומצד שני הם לא יכול לדבר באמהרית, כי הם לא יודעים את השפה. או בחור שאמא שלו מכינה לו אינג'רה, כשהוא רוצה לחם עם חומוס. הפתרון הוא להתחבר לזהות ולא להתבייש בה.

"כשפגשתי נוער עם זהות מבולבלת אמרתי: מה שאתה משדר זה מה שיהיה. מה שאתה תחליט לעשות. הדברים החיצוניים הם לא המחסום האמיתי. אם אתה מראש מחליט שאתה לא מסוגל, זה מה שחוסם אותך מלהצליח. תחליט שאתה יכול - ותצליח. תכבד את ההורים שלך. תראה באיזה קושי הם נמצאים. יש לנו תרבות מיוחדת ויפה. תנסה לתקשר עם ההורים ותראה שהפער לא כזה עצום.

"הצלחה בעיניי היא שאנשים יהיו עצמאיים, שלא יהיו תלויים באף אחד, גם מבחינה כלכלית. שיתחברו למסוגלות שלהם. שישאפו. שיהיו הם. בני העדה שלי נדרסים על ימין ועל שמאל. בכל נושא הזכויות אני ממליצה להם: אל תהיו שקטים ונעימים ואל תענו על כל דבר 'אמן' רק בגלל שאיזה ישראלי אמר את זה. תלמדו להפוך שולחנות כדי שיהיה לכם חינוך יותר טוב. כדי שילדים אתיופים לא יופנו אוטומטית לכיתות חריגות. כדי שתקבלו תקציבים. ותעברו לשכונות יותר טובות. ואם אתה בשכונה לא טובה - אל תאשים את הממסד. תתאמץ, תעבוד קשה, ותבנה את החיים שלך. מה שתעשה זה מה שיהיה. אצלנו בתרבות חשוב מה אנשים יגידו, מה השכנים יגידו. וכשבאנו לארץ כולם חיפשו את האישור של הישראלי. אני מנסה לשחרר את הדפוס הזה ולעזור לאנשים להיות הם עצמם".

השכנה מרמאללה

כשאני שואלת אותה שאלה על פוליטיקה היא אומרת שהיא משתדלת לא לדבר לא על פוליטיקה ולא על דת. "תראי, אני גם אישה, גם אתיופית, גם מתנחלת וגם דתיה, זה יותר מידי דברים. בעבר דיברתי המון עם סטודנטים מכל העולם. כשהייתי בארצות הברית, בתכנית שמיועדת למשפטנים ועורכי דין בנושאי זכויות האדם, פגשתי את השכנה שלי מרמאללה, בחורה בשם פאינה, שכל הזמן התרוצצה סביבי כדי להגיד לי שאני כובשת. בסוף אמרתי לה: בסדר פאינה. אני כובשת. ועכשיו תעזבי אותי במנוחה. ואז היא הפסיקה את ההטרדות. אחרים התעניינו יותר בצבע העור שלי ושאלו: מה? יש יהודים שחורים?".

- היית רוצה צבע אחר?

לא. לא הייתי מחליפה את צבע העור שלי לעולם. ממש לא. אני חושבת שיש לי את הצבע הכי מושלם. לא פעם ברחוב אומרים לי: "הי, כושית יפה". אני מחייכת ואומרת להם: "אני מלכת שבא". מה יותר יפה מהצבע הזה? זה לא מעליב אותי. בחרתי שזה לא יעליב אותי וככה זה. אבל כשמתייחסים אלי כנחותה בגלל צבע העור שלי, זה כן מקומם, ולצערי אני נתקלת לא פעם ביחס כזה גם מאנשים שמחשיבים את עצמם למכובדים משכילים ונאורים".

- נסעת לבקר באתיופיה?

הייתי באתיופיה במסגרת העבודה. זו הייתה טיסה עסקית לחוצה ולא היה לי זמן לבקר בכפר שלנו. הייתי באדיס אבבה, ובגונדר, עיר מאוד ענייה. הייתי בהלם מהפער. באזור בו היהודים מחכים לעליה אין חשמל. אין מים. הכל צפוף. בכיתי המון. ראיתי את היהודים שממתינים לעלות והיה לי קשה. אבל כשהסתכלתי על ההרים, על הירוק, היה בפשטות משהו מרגיע. מאז לא חזרתי. הייתי רוצה לחזור פעם כדי לעשות טיול שורשים".

- מה היית משנה עכשיו? מתקנת? כדי שיהיה טוב יותר?

"האמת היא שבזמן האחרון אני מקדישה יותר זמן לעצמי ופחות לנושא החברתי, למרות שהמשרד ממשיך לטפל במיעוטי יכולת, אבל אני מרגישה שאני צריכה זמן לבנות את עצמי.

במישור החברתי הייתי רוצה שיחזקו את השכונות, שישקיעו בהורים, ושההורים יציבו גבולות לילדים. שהילדים לא יאיימו על ההורים. הייתי מחזקת את התא המשפחתי. באתיופיה בגיל ההתבגרות כולם כבר נשואים, והורים לא התמודדו עם המשברים והמעברים של הגיל הזה. הייתי רוצה שיבנו כלים להתמודדות, לצמיחה ובניה.

אשמח אם ייקלטו במשרות ציבוריות יותר מבני העדה, וגם בשוק הפרטי.

בשכונות הייתי רוצה שיעשו ניקוי ייסודי ויטאטאו משם את כל האלימות, הסמים והזנות, כמו שעשו בניו יורק.

במישור האישי הייתי רוצה שכל אחד יהיה הוא, ולא חושב מה החברה מסביב מצפה".