אוויר ההרים וארומת העיר

עד אותו יום הסתרתי בהצלחה את נטייתי הכפייתית לצרוך כמה מנות של בתי קפה-חנויות-אוויר-עירוני-מזוהם-ואנשים-מתנגשים-זה-בזה ברחוב ירושלמי. "מלחה?" הוא מזדעק. איפה הגבעונית בעלת רוח החלוציות המפעמת בסנדלי השורש של הבחורה שאוטוטו הופכת לאשתו?

כמעט קיץ תשנ"ט, עברו בדיוק 24 שעות ממסיבת האירוסין שלנו.

אני: "אני מתה על אזור בנימין". הוא: "ואני לא!". אופס. ואני כבר חשבתי שבחודשיים של פגישות אינטנסיביות הצלחתי להכירו לפני ולפנים.

אני: "אז איפה היית רוצה לגור?

הוא: "בדרום הר חברון, אלא מה?"

אני: "מה דרום הר חברון? זה חור!"

הוא: "חור?? ככה את מדברת על המקום שבו נולדתי?"

אני: "טוב, אז בוא נחשוב על פשרה... מקום טוב באמצע, כך גם המשפחה שלי תוכל לבוא לבקר, ולא נהיה מאוד רחוקים מהמשפחה שלך"

הוא: "כן, נשמע טוב"

אניף "אז... ירושלים?"

הוא: "מה ירושלים?"

אני: "מקום טוב באמצע, לא?"

הוא: "אני דווקא חשבתי על קרית ארבע"

אני: "זה אמצע?"

הוא: "כן, זה בדיוק באמצע בין דרום הר חברון ל..."

אני: "כפר סבא?".

הוא: "מה כפר סבא?"

אני: "המשפחה שלי, כאילו...?"

הוא: "אה... שכחתי. עזבי, הם ממילא לא יבואו לבקר אותנו ב..."

אני: "ירושלים? ברור שכן, ירושלים עוד לא הוגדרה התנחלות מעבר לקו הירוק, חילונים בעלי דעות פוליטיות הפוכות משלנו עדיין פוקדים אותה מפעם לפעם, אני משערת"

הוא: "תגידי, אני נראה לך עירוני? אני צריך את ההרים, והאוויר והמרחבים..."

אני: "ואני צריכה את הקניון..."

הוא: "מה קניון? איזה קניון?"

עד היום הסתרתי בהצלחה את נטייתי הכפייתית לצרוך כמה מנות של בתי קפה-חנויות-אוויר-עירוני-מזוהם-ואנשים-מתנגשים זה בזה ברחוב ירושלמי.

אני: "מלחה". המרצע יוצא אט-אט מהשק.

הוא: "מלחה?" הוא מזדעק. איפה הגבעונית בעלת רוח החלוציות המפעמת בסנדלי השורש של הבחורה שאוטוטו הופכת לאשתו? "בואי איתי לדרום הר חברון", הוא עוד לא אמר נואש מארוסתו העירונית להחריד, "נבנה לנו בית במעון, נתנחל בקרוואן בכרמל, נשפץ איזו אשקובית דלוחה בעתניאל, אני אפילו אתפשר בשבילך על מעלה חבר, קרוב לעיר הגדולה!"

אני: "איזו בדיוק? ערד?"

הוא: "קרית ארבע! יש שם מרכז מסחרי, חנות פלאפל, פיצה", עיניו נוצצות.

אני: "תקשיב לי טוב טוב אהובי היקר ובעלי לעתיד", הגיע רגע האמת...

הוא: "כן אהבת חיי".

אני: "זה או אני - או דרום הר חברון, שמעת?"

הוא: "את יודעת? תמיד חלמתי לגור בירושלים..."

אני: "מעולה, ידעתי באיזה חתן לבחור"

הוא: "אחד שעומד על שלו, אה?"

המשימה הושלמה בהצלחה.

* * *

אני: "חייבים לעבור דירה". אנו חוזרים ממחלקת יולדות עם תינוקת רביעית ומנסים לשווא למצוא מקום בדירת-קופסת-הגפרורים-הירושלמית לסלקל-עגלת-תינוק-לול-שידה. "צפוף!".

הוא: "ומחניק!"

אני: "ואין מקום לזוז", אני מייבבת.

הוא: "ירושלים-ירושלים, אבל זה לא בדיוק המקום לגדל בו ילדים"

אני: "בדירת 2.5 חדרים"

הוא: "תראי איפה אנחנו גרים - על כביש ראשי, והשכירות בשמיים ואי אפשר לתת לילדים ללכת לשום מקום לבד, ומה קרה לחלום שלנו על בית פרטי-צמוד קרקע וגינה ענקית?"

אני: "תגיד, בחלום הזה, יש גם בית קפה צמוד?"

הוא: "צמוד קרקע?"

אני: "לא, צמוד לישוב! איך אני אעבור לישוב בלי בית קפה?"

הוא: "מה בית קפה, קצת אידיאלים! הרים, אוויר, התנחלות בלבבות, לטעת שורשים, להפריח את השממה, להקים..."

אני: "קניון!"

הוא: "מה?"

אני: "אני צריכה קניון, קרוב לבית!"

הוא: "נקים לך גם קניון"

אני: "ואל תיתן לי את המבט הזה, אלו צרכים בסיסיים וקיומיים!", ויש לי גם הורמונים של אחרי לידה אז לא לעצבן אותי.

הוא: "אל תדאגי, יש לי חבר בקרית ארבע שבדיוק פותח בית קפה, אני אדבר איתו ש..."

אני: "שוב חזרנו לקרית ארבע?"

הוא: "מה, לא עוברים למעון?" - שהוא לא יגיד שאני התחלתי בזה!

אני: "עלי!" במלחמה - כמו במלחמה.

הוא: "סוסיא!"

אני: "מעלה לבונה!"

הוא: "יתיר!"

אני: "שבות רחל, וזה סופי! ותרשום לך אייס דיאט ארומה, סלט טונה ולחמקל דגנים". קרבות תמיד מותירים אותי רעבה ותשושה.

הוא: "יש "ארומה" בשבות רחל?"

אני: "לא, יש בתחנה המרכזית, ועכשיו עלה על הטוסטוס ותקנה לשנינו take awayבזמן שאני מרימה טלפון לרכזת הקליטה שלהם".

הוא: "תקשיבי לי טוב טוב, זה או אני, או שבות רחל!"

אני: "ברור, בעלי היקר, רק אתה!". מה הטלפון של הרכזת קליטה שלהם?

הוא: "זה לא שיש לי משהו נגד המקום, אני פשוט מחובר יותר לצד הנשי שבי... אה, לצד השני, זאת אומרת, איזור יהודה".

אני: "כן, כן, המקום שבו נולדת, ברור! אני מבינה לגמרי! רק שניה, הלו, שלום, את הרכזת קליטה? רצינו לברר על הישוב, שבת קליטה? בטח, השבת זה בסדר? מעולה, תודה! אתה עוד כאן? מה עם הtake away?".

הוא: "אנחנו לא עוברים לאזור בנימין וזה סופי!"

אני: "ברור, נעבור לאן שתרצה, רק שיהיה דיאט".

הוא: "מה דיאט?"

אני:"האייס..."

* * *

לסיכום ארבע שנות התנחלות בלבבות הוא פוצח במונולוג מרגש: "אני מת על האזור הזה,

איזה מיקום אסטרטגי, בדיוק בין ירושלים, לתל-אביב, קפיצה מהבקעה, דקה וחצי מאריאל, אמרתי לך שבסוף יהיה לך טוב כאן!".

"סליחה?" הקפה-נמס-עלית כמעט נתקע לי בגרון באמצע השלוק.

"ואילו אנשים, ואוויר, ואווירה, תראי את הנוף... באיזה בית קפה בעיר היית מקבלת כזה נוף פנורמי, אה?" הוא ממשיך לגנוב לי זכויות יוצרים.

"והילדים, לא להאמין שהם בעלי עבר עירוני פלילי, רצים להם יחפים ברחוב".

"ותראי אותנו", מישהו משלם לו על זה בטוח, "יושבים לנו בנחת כמו שני פנסיונרים בגינה צמודת-הקרקע הענקית שלנו, מקשיבים לציוץ הציפורים, ושותים קפה. ידעתי לאן לקחת אותך, היתה לי הרגשה עוד אז, ששבות רחל זה בדיוק ה-מקום בשבילך, תגידי ת'אמת, חסר לך כאן משהו?".

ארומה!!!