"שם, באופק, נמצא הישוב קידה, מולנו הר בעל חצור, מקום נפילתו של יהודה המכבי, וכאן למטה העיר המקראית שילה.ציר 60 מערבית לנו - דרך האבות..."
אליענה מסבירה בפעם המי יודע כמה. מנסה לגעת בעדינות בנימי הנפש: "כאן הקריבו קורבנות, כאן עלו לרגל שלוש פעמים בשנה, כאן במקום הזה נוצר חיבור בין שנים-עשר שבטים מפוזרים ומפורדים". אולי ככה נצליח להמחיש את המסר.
"כשבאנו לגור כאן מצאנו בגינה מאות חרסים", אליענה מספרת שוב את אותו הסיפור, וכל פעם בהתלהבות מחודשת. רק דבר שבאמת יוצא מעומק הלב, יכול להיאמר פעם אחרי פעם ולא להישחק. "אלו חרסים מתקופת המשכן, בני 3500 שנה".
ניסינו, אבל שרידי החרסים שנמצאים בגינה שלי מזכירים לי גם את השבר הגדול. את זה שקיומם מרגש רק אותנו. אני מסתכלת עליהם פזורים על הקרקע, ומצטערת שלא אמרתי ליאיר עד כמה הספר של אמא שלו השפיע עלי ועיצב את ימי ילדותי. אחיזתה של פאניה מ"גיא אוני" בהר הטרשים שלימים ייקרא ראש פינה, הנחישות, ההקרבה, האהבה הגדולה לארץ הזאת.
במקום זה אני מנסה להסביר לו במילים פשוטות, לא "רב-קוקניקיות", שהבית הפרטי שלי זה לא הסיפור. מסבירה לו שיש כאן חיים מלאים של נתינה למען הארץ הזאת, ורצון אמיתי לדאוג לעתיד, לא הפרטי שלי.
גם כאן המבט ספקן. אוהד ואמפתי, אבל ספקן. שנים של חזות קיצונית מסתערת לא מוותרת צרבו בתודעה ציבור אוהב אדמה פאנטי, ולצערי מאוד פרטי.
אני מבינה לאט לאט שמה שממלא ומחיה אותי, כל כך מפחיד את הצד השני. מוצאת את עצמי מתפעלת מהעובדה הכל כך פשוטה, שגם להם אכפת. שיש אנשים שעתיד המדינה הישראלית, ולא רק הפלשתינאית, באמת חשוב להם.
שנים של חזות נהנתנית, עכשווית, מערבית, צרבו בתודעה שלנו ציבור אוהב אדם (בעיקר את זה שחי בשכנות לנו), פשרן, וותרן, ומאוד אוניברסלי.
גם הם מבינים לאט לאט שהחזון שממלא ומחיה אותם כל כך מפחיד את הצד השני. כשאנו ישובים יחד מסביב לשולחן, טוען יאיר שהשמאל המציא לעצמו ימין שאתו הוא מנהל שיח, והימין המציא לעצמו שמאל שאתו הוא מנהל שיח.
על השולחן אוכל ביתי שעמלו רבות על הכנתו. יאיר מבקש סלט וגבינה. העופות מבעבעים בקדרה ואנחנו מתפתלים, עוד משוכה בדרך לביחד.
מוצאת אותנו פעם אחר פעם נשאלים על עתיד אותה מדינה שיקרה לשנינו, ומגלה שאין לנו תשובות מנוסחות, ברורות, ובשפה המתאימה. חסרה לנו שפה. אותה שפה שיודעת לקרוא את גיא אוני ולדבר אותו כאן על הרי השומרון. אותה שפה שרואה בחרסים בני 3500 שנה מסמך חוקי שדו"ח טליה ששון מחוויר לידו.
אני חושבת על יאיר אבא של מרדכי "איש ימיני", ומחייכת, תוהה אם יאיר שכאן לידי יודע שאותו יאיר שהוא קרוי על שמו נולד כאן בבנימין.
משהו קורה. איזה סכר נפרץ, עוד מפגש, עוד ביקור. ושוב אליענה חברתי הטובה פותחת את התנ"ך בפעם המי יודע כמה ומתארת את הנוף הנשקף מולנו, כתוב מילה במילה.
במחשבה נוספת, השפה לא חסרה. אנחנו פשוט לא מדברים אותה מספיק. הסיור הסתיים. יאיר טוען שהוא חייב לנשום קצת זיהום אוויר ומהר. תל אביב קוראת לו. נפרדים. כל אחד מאיתנו חוזר הביתה, אני למאחז הבלתי חוקי שלי, והוא לעיר בלי הפסקה שלו. כל אחד מאתנו מתויג תחת הכותרת המתאימה.
אני תוהה אם כאן זה מסתיים. כל כך חיכינו לרגע שבו הם יעפילו אלינו אל ההר, יתגברו על הפחדים, יהיו מוכנים לנתץ מוסכמות, יכתבו עלינו בעיתון, יגלו לכולם שאין לנו קרניים, ושאולי אפילו יגידו שאנחנו נחמדים. עכשיו הם מגיעים, וביחד אנחנו לומדים להשתחרר מאותה דמות דימיונית שכל אחד מאתנו המציא לעצמו.
מנסים לצאת מתוך התגיות.
מה הצעד הבא בשיח הזה שהתחיל בנינו?
אני מגיעה הביתה ויוצאת למרפסת. שקיעה, הרי השומרון נצבעים בצבעים עזים, ומעבר להם, בקו האופק, תל אביב.