בניגוד גמור לסודיות והמסתוריות של "בית גרמו" - אופי "לחם הפנים" במקדש, שלא רצו לגלות את סוד הלחם שלהם אפילו במחיר פיטורין מהתפקיד היוקרתי; ובניגוד גמור לחיסיון שמטילים עד היום גם האופים הצרפתיים על מתכוני הלחם שלהם, עודד פישר (26) דווקא משתף את העולם במתכונים שלו.

לפני כשנה פתח את חברת "במיקסר", כשהוא הופך חלום למציאות, בעידוד ובסיוע של מט"י - מרכז טיפוח יזמות בנימין שומרון ובקעת הירדן - שעוזרת לבעלי עסקים מתחילים לצמוח ולהתפתח. "במיקסר" היא חברה ניידת לסדנאות אפייה וקונדיטוריה, אותן מעביר פישר בכל מקום בו יש ביקוש. כרגע יש לפישר ארבע סדנאות פעילות, ועוד היד נטויה.

"הלחם שאדם עושה מעיד על האופי והאישיות של האדם", אומר פישר, תושב פסגות. "בצרפת הכנת הלחם היא סוד - צרפת היא ארץ הלחם, ויש שם המון אנשי מקצוע, ומה שמבדיל ביניהם זה המתכונים. לכן הם שומרים בקנאות על הרשימות. כאן זה לא ככה. האופים משתפים אחד את השני. בעבר, כשעבדתי במאפייה בשם "הלחם של תומר", הועסק שם קונדיטור צרפתי ותיק ומנוסה בשם ז'אק. הוא היה שומר את המתכונים שלו בכיס החולצה, מציץ בהם בחשאי, ומחזיר אותם לכיס במהירות. בכל זאת הייתי הולך אחריו לכל מקום ולומד מה הוא עושה, ממראה עיניים. הוא היה מתעצבן, אבל אני רציתי ללמוד. פעמים רבות הוא גם נזקק לעוזר, וכך קיבלתי ממנו טכניקות ושיטות עבודה.

"לחם הוא תחום חלש בארץ", מסביר פישר. "יש מעט מאוד בתי ספר ללימוד סודות הלחם. ב"אסטלה" -הקונדיטורית מספר אחת בארץ לשוקולד, יש קורס יוקרתי ללחם שעולה 30אלף שקל. מביאים במיוחד אופה בעל שם מצרפת, הקורס נפתח רק פעם בשנה, וההרשמה אליו נסגרת שנה מראש".

פישר, שהמוטו שלו הוא "להביא את הלחם לעם", פתח סדנאות ניידות בעלות נמוכה של כ-850ש"ח בלבד לשמונה מפגשים. "שברתי את השוק", מתוודה פישר ומצטנע, "ובכל זאת אני מרוויח. העסק שלי נייד. אני מקבל אולם ביישוב, ומגיע עם כל הציוד בטנדר שלי. הציוד כולל שני תנורי אפייה, ועוד מכשור כבד. אבל היתרון זה שאני לא מחזיק מזכיר, ולא שוטף כלים, לא משלם שכירות, כך שגם ההוצאות שלי הן חצי מההוצאות של כל מקום, וכך זה משתלם. ההוצאות היחידות שיש לי הן על חומרי המזון, ואותם אני מביא בשפע.

"את הרומנטיקה והנפש, ואת התורות הרוחניות שמאחורי הבישול, אני משאיר לאחרים. אני מלמד להכין דברים טובים. נקודה סוף פסוק. בשבילי זה מדע. השיעור האחרון בכל קורס הוא הכנת עוגות ויטרינה, עוגות מרשימות. גם אצלי יש רומנטיקה, אבל אני מתרחק מהגרנדיוזיות של סדנאות הבישול. אני רוצה להוריד את הבישול לעם. קונה חומרים וכלים נגישים, שכל אחד יכול להשיג ולקנות, והתוצאות הן בכל זאת תוצאות של ויטרינה. השימוש בכלים פשוטים לא פוגע ברמה.

"אני אוהב לחלוק את הידע שלי", הוא מסכם. "היום אנחנו בעידן של ידע זמין, ובלי קשר, המתכונים הם לא העיקר. הפרקטיקה, בשילוב עם אינטואיציה, רגש ומגע אנושי - גורמים ליצירה להיות מושלמת, ולאוכל להיות 'גורמה'".

זה עדיין לא כזה מקובל במחוזותינו, גברים במטבח. איך הגעת לזה?

"גדלתי במשפחה של בנים. אנחנו שישה, ועבודות הבית התחלקו בינינו. אחי היה אחראי על שטיפת הרצפה, אח אחר היה אחראי על הכביסה, ואני נמשכתי לבישול ולאפייה. לא יודע מאיפה באה לי האהבה הזאת, אבל זה ככה מאז שאני זוכר את עצמי".

תמיד במטבח

פישר תמיד היה עוף מוזר. "הייתי ילד חנון", הוא מתוודה. "הלימודים היו אצלי מעל הכל. החלום שלי היה להיות מדען. הבישול היה תחביב מהצד. הייתי ילד של אנציקלופדיות. תמיד היו מוצאים אותי רכון על ספר, או במטבח. אני אופה מגיל עשר. ילדים צחקו עלי. כשהייתי בן עשר אמי הייתה בשמירת הריון קשה, והכנתי המון ארוחות. לא הכריחו אותי, אהבתי את זה. היום אני יודע להגיד שאני אוהב את היצירתיות שבזה, את היכולת לקחת דברים פשוטים ולהפוך אותם ליצירת אומנות. הדבר שאני הכי אוהב במטבח זה אפיית לחם. זה הדבר הכי פשוט והכי מיוחד שיש.

כשאחיי התאומים נולדו אמי הפסיקה לאפות חלות לשבת. אני אמרתי שלא יתכן שלא יהיו לנו חלות, והתחלתי לאפות. הייתי בן 12. בהתחלה אפיתי חלות על פי המתכון של אמי, אבל מאחר שהייתי מדען, התחלתי לחקור, והמצאתי מתכונים בעצמי. בעצם מאז ועד היום לא הפסקתי להתעניין בלחם גם בצורה מדעית. חקרתי את התהליכים הכימיים והביולוגיים של האפייה.

"כשהתבגרתי היעד שלי היה פיזיקה. האפייה המשיכה להיות רק תחביב, אבל איכשהו בכל מקום שאליו הגעתי מצאתי את עצמי במטבח. עבדתי עם נוער בסיכון והכנתי להם אוכל. התנדבתי בארגון "מאיר פנים כוח לתת" - ארגון שאוסף אוכל יד

שניה ומחלק לנזקקים, ומצאתי את עצמי מבשל למתנדבים.

בהמשך הצטרפתי לישיבת הכותל במסלול ההסדר. גם בצבא הייתי עוף מוזר. ג'ובניק שמתעקש להגיע לנחל החרדי שהיה אז בחיתוליו. המג"ד רצה אותי כמלווה חברתי - תפקיד שהם המציאו, שמשמעותו: תעשה מה שאתה רוצה, העיקר שתהיה אווירה טובה ושמחה בפלוגה.

הצטרפתי כמלווה חברתי לפלוגה הלוחמת. הייתי מגיע לירושלים, הולך למאפיות, ממלא ארגזים בעוגיות שנתרמו, וחוזר לפלוגה. בשישי בצהרים הייתי נכנס למטבח ועוזר לטבחים. מלוף הכנתי מוסקה. מקופסאות שימורים הכנו מטעמים.

"בתום אותה שנה ויתרתי על מסלול ההסדר, ונשארתי עם הבחורים שיצאו ל"שנת משימה", שנה שכוללת לימודים והכנה לחיים. לימדתי מתמטיקה, ובמקביל התחלתי לימודי אלקטרואופטיקה במכון לב".

עוף מוזר

גם את אהבת חייו הכיר במסגרת "קולינרית". זו הייתה ארוחת שבת בה התארחו השניים. "בשבתות חופשיות מהצבא הייתי מגיע לישיבת הכותל ומתארח אצל אברכים. אחת השבתות המיוחדות היתה כשהתארחתי אצל אברך לבקן שאשתו עיוורת. הם משפחה מאוד מיוחדת. למרות העיוורון האשה מתפקדת ממש כרגיל. היום יש להם שלושה ילדים, הם מאושרים יחד, ויש ביניהם תקשורת מדהימה. כשהגעתי אליהם להתארח הייתה שם גם אחותה, אז שביעיסטית.

הקשר התהדק אחרי שאמא שלה נפטרה מסרטן. שנה אחרי התארסנו, כשהיא היתה בסוף שמינית. התחתנו בזמן הבחינות. ביום האחרון של השבע הברכות היתה לה בגרות אחת, ובשבוע שאחרי בגרות נוספת.

"אני השתחררתי בינתיים, והמשכתי ללמוד במכון לב. אלישבע רצתה ללמוד מחשבים, אבל חודש וחצי אחרי שהתחתנו גילינו שהיא בהריון. האמת היא שהיינו בהלם מוחלט, זה היה מהיר ולא צפוי. לא הייתה ברירה והיא ויתרה על לימודי המחשבים, מאחר שהם עמוסים וסוחטים. אנחנו משפחה של גברים, וכשהבת הראשונה שלנו נולדה התייחסו אליה במשפחה כמו לנסיכה. התגוררנו בקרוואן בפסגות, שם נולדה גם הבת השניה שלנו.

"החלום של אלישבע היה לעסוק בוידאו, וכשהתאפשר - למדנו יחד עריכת סרטים. בהמשך אלישבע למדה באריאל תקשורת אינטראקטיבית - עיצוב וידאו אנימציה ואינטרנט. זה קל יותר מלימודי הנדסת תוכנה, והיום מסתבר שהכל היה לטובה. העיצוב הרבה יותר יצירתי מלימודי תוכנה. אלישבע היא אמנית שיוצרת ומעצבת מהנשמה שלה. היא רוצה לעצב בהמשך גם רהיטים מקרטון.

"אני המשכתי ללמוד במכון לב, ובין הסמסטרים צדה את עיניי מודעה על קורס קונדיטוריה שנפתח בבית הספר "בטעמים". זה היה קורס חובבים, וממש רציתי ללמוד שם כי האפייה הייתה תמיד אהבה גדולה שלי. נכון שזה לא מקובל בחברה שלנו, אבל תמיד הייתי עוף מוזר. כשהלכתי ללמוד את הקורס זה לא הפריע להורים שלי, אבל כשהפכתי את הבישול והאפייה לעיסוק המרכזי שלי, זה מאוד הפריע להם והם עיקמו את האף".

ממציא המתכונים

"כשעשיתי את הקורס, אשתי שמחה. כבר מיום החתונה הכרזתי שהמטבח הוא הטריטוריה שלי והיא לא נכנסה לשם. לחלות שאפיתי לכבוד שבת התחיל לצאת שם טוב ביישוב שלנו פסגות, ושמועות עברו בקהילה הקטנה שלנו ש"כדאי להתארח אצל פישר". היום אנשים מפחדים לארח אותי, כי הם חושבים שאני אנין טעם ושאשפוט את האוכל שלהם. אבל אני דווקא מעריך ואוהב את האוכל הפשוט.

מצד אבי אנחנו רומנים, ומצד אמי דור שמיני בירושלים, והקיגל הירושלמי עבר במסורת המשפחתית. אני הלכתי לסבתא שלי כדי ללמוד איך להכין קוגל. אני לא מנסה להתחרות באוכל מסורתי, אני לא מנסה להתקרב לאיכות הזו, ולא חושב שיש לי סיכוי. אני כן ממציא מתכונים חדשים. יש לי פאי פקאן שלי שמבוסס על מאפים קיימים, אבל אני חושב שזו הצורה הכי נכונה לעשות אותו. יש לי מתכונים ללחם ולחלות. אולי בעתיד יתפתחו גם מיתוסים בנוגע לאוכל של סבא".

פישר נהנה בקורס ב"טעמים" ובמקביל המשיך בלימודיו במכון לב. באירועים המשפחתיים הוא היה השף.

"אחרי סמסטר נוסף של פיזיקה מתישה, ישבתי ערב אחד עם אשתי, והיא אומרת: "עזוב אותך מפיזיקה. תראה אותך. כשאתה לומד פיזיקה, אחרי שלוש שעות אתה מתעייף והופך לסמרטוט. אבל כשאתה צריך להכין מאכלים לברית של אחי, אתה עומד במטבח יותר מעשר שעות ולא מתעייף. למה שלא תעבור לעסוק בזה?". באותו רגע הבנתי שאני צריך להיות אמיץ ולעשות את הצעד. עזבתי את מכון לב, וחיפשתי עבודה.

"הבעיה בתחום האכול היא שצריך ללמוד ולהתמקצע, וזה לוקח זמן שלא היה לי. הייתי צריך להביא כסף הביתה. מצאתי עבודה במאפיית "הלחם של תומר" כעובד פשוט. כמנקה. בכל יום הייתי שוטף מיכלים של 200ליטר. הייתי צריך כסף, וזה היה קרוב לתחום שאהבתי. עבדתי שם שנה וחודשיים. התקדמתי מהר מאוד. למדתי את סודות המקצוע. בסוף אותה שנה כבר הייתי מנהל ייצור. כל בצק היה צריך לעבור את האישור שלי. הייתי מסתובב במאפייה, דוחף ידיים לבצקים ובודק מה טוב ומה לא. מאשר ופוסל.

במקביל לעבודה ב"הלחם של תומר" הצטרפתי כשומע חופשי לקורס מיקרוביולוגיה שימושית באוניברסיטה, כדי ללמוד כל מה שקשור בחיידקים ושמרים. למדתי על היגיינת מזון, ואיך לשמור שהאוכל לא יתקלקל. אלה דברים שלא מלמדים בקורסים של מזון.

"העבודה במאפייה הייתה מטורפת. באותה תקופה ראיתי את הבת שלי רק בשבתות. הייתי יוצא מהבית לפני שהתעוררה, וחוזר אחרי שהלכה לישון. כעבור זמן מה לא הסתדרתי עם תומר ועברתי לעבוד במסעדה בשם "לוצ'נה". יחד עם קולגה שכבר הכרתי בנינו את תפריט הקינוחים והמאפים של "הלוצ'נה". זה היה תהליך ארוך ומיגע, אבל גם חוויה מדהימה: לפתח מנה, להריץ אותה, לראות את התגובות של הסועדים, ולהתקדם. עבדתי בלוצ'נה למעלה משנתיים, ובימים האחרונים עזבתי אותם כי הסדנאות של "במיקסר" דורשות המון".

קורס שובר מוסכמות

"כל הזמן רציתי להקים עסק משלי. הגעתי למסקנה שכשכיר אי אפשר להתקדם הרבה בתוך המסעדות והקונדיטוריות. לשכירים משלמים משכורות דלות, ואין לאן להתקדם אלא אם יש לך ניסיון של עשרים שנה. מאוד רציתי לפתוח קונדיטוריה, אבל הגעתי למסקנה שזה לא פרקטי כי צריך הון התחלתי. בעתיד אני עוד אפתח קונדיטוריה. רק כדי להתחיל צריך בין מיליון למיליון וחצי שקל לציוד, וכדי לכסות את ההוצאות החודשיות צריך להרוויח מיליון עד מיליון וחצי בכל חודש. בנוסף יש תשלומי שכירות, ארנונה ורישיונות, והכל עולה המון כסף. החוקים והרישיונות בנויים היום ככה שלעסקים הקטנים קשה מאוד ללבלב ולהתפתח.

"כסף לא היה לי, וחשבתי על פתרונות יצירתיים. הכרתי את גליה שמלמדת קונדיטוריה במכללת הדסה. היא פתחה קונדיטוריה קטנה עם כיתת סדנאות לאנשים, וחיפשה מישהו שילמד אפיית לחם. העברתי כמה שיעורים. בהמשך לימדתי ב"טעמים" בקורס מיוחד לחרדים, וכך למדתי על עולם ההוראה של הקונדיטוריה. ואז ישבתי וחשבתי, למה לא לעשות את זה בעצמי? ללמד? אני טוב בללמד. אני אוהב את זה. התחלתי לחשוב איך עושים את זה נכון - ואז עלה הרעיון לפתוח משהו נייד - אני אביא את בית הספר לאנשים – במקום שהם יגיעו אלי.

"המטרה היתה לבנות עסק שההוצאה החודשית שלו היא הכי נמוכה שיכולה להיות, כך שאם לא תהיה לי עבודה חלילה, לא הפסדתי. עלה הרעיון להעמיס ציוד על האוטו, ולהפוך כל אולם לקונדיטוריה מקומית.

הגעתי למסקנה שאני חייב ייעוץ, והגעתי למט"י. אמא של אשתי ז"ל פתחה עסק דרכם, ואשתי הפנתה אותי אליהם. מט"י

הוא מרכז טיפוח יזמות של הממשלה והמועצות, שאחד מסניפיו מיועד עבורנו – תושבי בנימין שומרון ובקעת הירדן, והוא נועד לעזור ליזמים צעירים לפתוח עסקים, וגם לעזור לבעלי עסקים קיימים לשרוד בתנאי משבר.

"כך התחברתי למט"י באריאל. קיבלתי פגישת ייעוץ מסובסדת, במחיר סמלי. הם אהבו את הרעיון שלי, והצמידו לי יועץ. נפגשנו, דיברנו ובנינו תכנית. עשינו סקר מקיף ביישובים כמה אנשים רוצים סדנאות מהסוג שאני מציע, בדקנו אם הם יהיו מוכנים להשקיע בזה כסף. הייתי עומד בסופר של "רמי לוי" בשער בנימין בימי חמישי בערב, מחלק שאלונים, סוקר ובודק. הממצאים הראו שיש ביקוש גדול ושאנשים מוכנים לשלם אפילו יותר כסף ממה שחשבתי. ושהם מעדיפים קורסים קצרים יותר.

"היום אני מלמד קורס של שמונה מפגשים. כל קורס הוא בן שלוש שעות, והוא מתקיים באולם של היישוב. כשיש עשרה נרשמים ומעלה, ועד 18, נפתח קורס.

"בכל שיעור אנחנו לומדים נושא אחר, כמו לחם וחלה, עוגות שמרים, עוגיות פריכות, עוגות פאי. אין התעניינות מגדרית בתחום, ובדרך כלל מגיעים חצי גברים וחצי נשים. יש אנשים לקראת פנסיה, ויש צעירים בגילאי תיכון. זה שובר סטיגמות ומוסכמות. לא הצלחנו למצוא פילוח, ומי שרוצה מוכן גם לשלם.

כרגע "רצות" שלוש סדנאות. קורסים נוספים ייפתחו בכל מקום בו יהיו ביקוש והיענות.

יש גם סדנאות חד פעמיות ליום הולדת, או אירועים בסגנון. מדובר במפגש חוויתי בו בוחר מזמין הקורס נושא שאותו הוא מעוניין לקבל. לפני זמן לא רב העברתי סדנא ביומולדת הארבעים של אשה נחמדה מכפר אדומים.

"אני נהנה מאוד מההוראה. כרגע אני משקיע את כולי בזה, וכמו שכל החלומות שלי התגשמו עד היום, אני מקווה שבעתיד אצליח גם להגשים את חלומי ולפתוח קונדיטוריה".

הסוד הוא בגמישות

להתחיל מהתחלה

את אמנות הצורפות למד חביאר נוחימוביץ' (39) ממשפחה קטלונית בארגנטינה. ידע עתיק יומין בהכנת כלים מסורתיים עבר במשפחת הצורפים פשרול מדור לדור, ורק בזכות תחנוניה של אמו של חביאר, הסכימו הקטלונים לצרף את "היהודי" כשוליה, וללמד אותו את סודות המקצוע.

אבל "היהודי", שדווקא הצטיין בהכנת כלי הכסף, לא ממש אהב את ארגנטינה. הוא תמיד הרגיש שם זר ונטול זהות, וחלם על ארץ היהודים. בשלהי שנות ה-90הגשים חביאר את חלומו ועלה ארצה.

"הגעתי לארץ בארבע בבוקר, עם 15ארגנטינאים, כולנו מבית טוב", הוא משחזר. "שמו אותנו בחדר צפוף. כולם התלוננו על המזרונים. הם היו באמת דקים במיוחד. אבל אני הבנתי שהסוד הוא להיות גמיש, להסתדר עם מה שיש, ולהתקדם. זה המוטו שלי בחיים".

בגיל 30חביאר התחיל הכול מהתחלה. ללא ידיעת השפה העברית וללא קשרים בישראל, הוא החליט ללכת אחרי נטיית ליבו ואהבתו לאומנות. הוא נרשם ללימודים בבצלאל, התקבל, ולמד שלוש שנים עד לקבלת תואר ראשון במגמת צורפות ואומנות. במקביל הוא עבד כצורף שוליה בסדנאות של מאיה עופר בצור הדסה, ואצל מייקל קופיאצקי, אומן יודאיקה באפרת שבגוש עציון.

מזוזה לחילוניים

בבצלאל פגש חביאר את אניטה, עולה חדשה מארגנטינה אף היא. הם התחתנו וקבעו את ביתם בנופי פרת. אחרי ההצלחה בלימודים בבצלאל, שכללה תערוכת סטודנטים ואף פרסים, בא משבר הקושי להצליח בפרקטיקה, להגשים את החלום ולהיות אמן. חביאר מצא רק עבודות פשוטות שאינן מתאימות ליכולותיו, עד שהגיע לפני כשלוש שנים למט"י שומרון בנימין ובקעת הירדן, עם מספר קטן של דוגמאות פריטים בעיצובו, ורצון להיות עצמאי ולהצליח. במט"י אימצו אותו וליוו אותו צעד אחר צעד אל העצמאות. הייעוץ כלל מקומות קניה מועדפים לחומרים, הפניה לשווקים המתאימים ליצירות שלו, וליווי צמוד ותומך בכל תחום ונושא בו נזקק לעזרה.

היום, בסטודיו הקטן שלו בכפר אדומים, הוא יוצר רק "יודאיקה" – תחום התמחותו.

אתה לא מתגעגע לייצור הכלים המסורתיים של ארגנטינה?

"לא. אני יהודי והיודאיקה חשובה לי. אני אוהב ליצור את זה. אני רוצה לבטא את האדם, את האנושיות. לתת ביטוי ליהודי שבי. אני מסורתי, וכשאני יוצר מזוזה אני רוצה שהיא תדבר גם אל החילוני. שהיא תמשוך אותו.

"הקו שלי מודרני, לא קלאסי. החידוש שלי הוא החומרים שאני יוצר בעזרתם. אלה חומרי בניין, אלומיניום וזכוכית שמוצאים בדרך כלל בבניינים ולא בתכשיטים. אני מביא את החומרים המודרניים לעיצוב היודאיקה.

המיוחד באלומיניום שממנו אני יוצר הוא המבריקות שלו. אותו האלומיניום שנחשב "מכוער" וכשהוא בתריסים או במקררים רוצים לשים לו מסכות ולהסתיר אותו, יכול להראות גם את הפרצוף האמיתי שלו. הוא אף פעם לא משחיר.

מאיפה בא לך הרעיון לעבוד דווקא עם החומר הזה?

כשלמדתי בבצלאל עלה הרעיון. ניסיתי להלחים אלומיניום. עשיתי בדיקות. המורים אמרו שאי אפשר להלחים אלומיניום, אבל שמשון - עולה חדש מהודו, שהיה מחסנאי בבצלאל, אמר לי שזה דווקא אפשרי. המחסנאי ידע יותר טוב מהמורים. הוא נתן לי חומר לנסות וזה הצליח".

"מט"י ממשיכים לתמוך ולעזור. חיה בן דור שליוותה אותי תמיד בקשר. זה נותן ביטחון לדעת שהיא שם ושאני תמיד יכול לפנות. הם עוזרים בייעוץ והדרכה.

"המיקום של הסטודיו בכפר אדומים, ההרים והשקט, עוזרים לי ליצירה ולריכוז. הייתי רוצה שאוטובוסים של תיירים שנוסעים לים המלח יעצרו אצלנו בכפר וייקנו. שיכירו אותנו. הם ימצאו כאן דברים שלא ימצאו במרכז העיר".

שלוש חנויות נעליים

הספקים לא רצו לבוא

לחנות הנעלים הקטנה של יצחק ויעל פרץ כבר יצא שם טוב בכל רחבי בנימין. מותגים כמו נעלי "שורש", בן ישי, טבע נאות, ניו באלנס, פאפיה ונייק, הם רק חלק מהקולקציה היוקרתית הפרושה על מדפי חנות הנעלים.

אבל לא תמיד היתה עדנה ליעל ויצחק פרץ. הם עלו ארצה מצרפת יחד עם ששת ילדיהם בשנת 2002, והתיישבו בכוכב השחר. הבת השביעית נולדה שם. הדרך אל המנוחה והנחלה עדיין רצופה חתחתים. יצחק הוא בכלל רואה חשבון, שעזב משרה יוקרתית, בית ומשפחה, כדי לעלות לציון.

מה הקשר בין רואה חשבון ובין נעלים?

"כעולה חדש לא הכרתי את השפה ולא את הדקויות של המקצוע בארץ. להיות רואה חשבון בארץ שאני עדיין לא מכיר, היה כמעט כמו להתחיל ללמוד הכל מחדש. לא היה לי זמן לזה וגם לא משאבים, ולכן הבנתי שאני צריך למצוא תחום אחר, נגיש יותר. חבר מצרפת הציע לי את נושא הנעלים, וזה מצא חן בעיניי".

גם פרץ קיבל הלוואה ממט"י לפתיחת העסק, מה שעזר לו להתחיל. "הם נתנו גם ייעוץ, אבל יש לי ראש עסקי ופחות הייתי זקוק לזה", הוא מספר. הנעלים הראשונות נמכרו בתחנת הדלק "פסגות", בבאסטה מאולתרת. באותם ימים עוד לא היה קיים אזור התעשייה של שער בנימין, ופרץ היה חלוץ בתחום. הוא התעקש, נלחם, וקיבל "קונטיינר". עם הקונים המזדמנים הוא דיבר על חשיבות אזור תעשיה אזורי, וכמה שהוא יפתח את האזור, אבל אנשים הרימו גבה וחשבו שהוא יצא מדעתו. היום,

כש"שער בנימין" מלבלב ופורח - מסתבר שהחזון שלו היה הגיוני.

אבל גם כשנפתח אזור התעשיה בבנימין הדרך היתה עדיין רצופה מהמורות. "הספקים לא רצו לבוא לבנימין", משחזר פרץ, "כל ספק שהסכים לבוא, זה היה ניצחון. בהתחלה הייתי סוגר את החנות באמצע היום, תולה שלט "תכף אשוב", נוסע לירושלים ורודף אחרי הנהג כדי להשיג סחורה. עד שיום אחד עשיתי ב"פאפיה" קניה מכובדת, והלכתי לקבל את הסחורה בירושלים. הייתי מותש ועייף מהסחיבות, הנסיעות, המכירות והמרדף. אמרתי לסוכן: אני לא יכול לעשות פעמיים בשבוע הובלות אל החנות. אני מותש". הסוכן אמר שזה לא מעניין אותו ושלבנימין הוא לא יבוא. המנכ"ל של פאפיה, ששמע את השיחה והיה לקוח "כבד" של הסוכן, אמר לו באותו רגע שאם הוא לא יביא לי את הסחורה עד שער בנימין, אז גם הוא מפסיק לקנות ממנו. כך הגיע אלי הסוכן הראשון, ואחריו הגיעו האחרים. לכל אחד הייתי אומר שגם ההוא מגיע, וגם ההוא. וככה שכנעתי אותם לבוא".

חולם ללמוד תורה

"עכשיו שער בנימין נראה מקום מפותח, והכל נראה פשוט, אבל כדי להגיע לזה עברנו דרך ייסורים.

לפני ארבע שנים פרצו לי ערבים לקונטיינר כשעוד היה בתחנת הדלק. הסביבה היתה שוממה והם רוקנו וגנבו הכל. היה ביטוח שכיסה את ההוצאות, אבל המשטרה לא עשתה כלום. כשלא מדובר ברכוש של שוטר הם כנראה לא עושים כלום. בהמשך בשער בנימין הייתה מכה של גניבת מכוניות, וגם פה המשטרה לא עשתה כלום, עד שגנבו מכונית של שוטר. ואז פתאום הם תפסו את החוליה".

מהי מידת הנעלים הגדולה ביותר שמכרת?

"50. קנה אותן בחור בגובה שני מטר. הוא בירך אותנו כי הוא לא מוצא נעליים בדרך כלל".

היום יש לפרץ שלוש חנויות - בקרית ארבע, בהר חומה ובשער בנימין. "אני אוהב את המפגש עם האנשים שבאים לקנות נעלים, לקוחות וספקים. למרות ההנאה אני לא פעם חושב לסגור, כי יש המון "חאפרים" שעושים מכירות פיראטיות ביישובים, וקשה מאוד להתחרות בהם. אנשים לא קונים הרבה, וזה לא קל.

אם אני אוכל, אני רוצה לפתוח עוד חנויות, ואז אני אוכל להתעסק בעניינים אחרים.

במה?

"ללמוד תורה. כרגע זה לא אפשרי. אשתי מנהלת את החנות בשער בנימין, אני נמצא בהר חומה, ושנינו עובדים קשה מאוד. אשתי השאירה משפחה ענקית בפאריס. היא באה ממשפחה של 12ילדים, יש להם כל שבוע אירוע משפחתי שהיא מפסידה. אבל יש גם המון יופי. עברנו מאזור אנטישמי לכוכב השחר, אזור פתוח וחופשי. בהתחלה היינו צריכים בכל ערב לחפש את הילדים שלנו ולהחזיר אותם הביתה. הם היו שיכורי מרחב, אוויר וחופש".