לא פעם שמעתי את אנשינו מנסים לתקוף בריאיונות בתקשורת את ההקפאה: "למה לנו אסור לבנות גן ילדים ולהם מותר לבנות עיר שלמה?!". איכשהו, בתקשורת העולמית, וגם הישראלית, השאלות הללו נשמעות כילדותיות, וחסרות כל הבנה של המצב שבו מדינת ישראל נמצאת.

ואף אני, פעמים רבות מצאתי את עצמי המום מול הדיווחים לפיהם ניתנת גושפנקה בינלאומית לדרישה הפלשתינית - שעוד לפני הישיבה לשולחן המשא ומתן תהיה התחייבות להקפאת כל ההתיישבות היהודית, והתחייבות לפינוי מוחלט עד קווי תשכ"ז (67'). לא הבנתי איך ייתכן שהעולם דורש מאיתנו לשבת למשא ומתן, אך עוד לפני כן להתחייב לדברים שעליהם הדיון.

בכדי לנסות ולהבין את הגישה שמולה אנו עומדים ניסיתי לצאת מתפיסותיי האישיות, ולנסות לחשוב כעורך-דין אמריקאי ישר, אשר מכיר את החוק הבינלאומי, וחש מחויב אליו.

איזה מתוך בליל החוקים והאמנות וההגדרות וההסכמים וההצהרות הבינלאומיות רלוונטי לעניינו? מסתבר שגם השאלה הזו היא שאלה פוליטית.

אמנת ז'נבה הרביעית, אשר נכתבה ונחתמה ב-1949, דנה בסוגיית אוכלוסייה אזרחית של מדינה שנכבשה בשעת מלחמה על ידי מדינה אחרת. הכיבוש הזה נקרא "תפיסה מלחמתית". בתוך האמנה הזאת נכתב:

"המעצמה הכובשת לא תגרש ולא תעביר חלקים מאוכלוסייתה האזרחית שלה לשטח שכבוש על ידה" (אמנת ז'נבה הרביעית סימן ג', סעיף 49).

כלומר, במילים פשוטות, אסור להתנחל במדינה שנכבשה.

ב-22.11.1967 עברה החלטה 242 באו"ם, אשר קראה למדינת ישראל (אם כי לא במפורש) לבצע "פינוי כוחות מזויינים ישראליים מטריטוריות שנכבשו במסגרת הסכסוך האחרון". ההחלטה הזאת נובעת מאמנת ז'נבה הרביעית, שמכירה בזכויות המדינה הכובשת לשלוט בשטח עד שיימצאו הסיבות הבטחוניות המספקות בכדי שהמדינה הכובשת תוכל לעזוב את האדמה שכבשה.

מעבר לכך, ביו"ש יש רוב פלשתיני המהווה "ישות מדינית רדומה". מושג זה מקורו בהסכם ורסאי, לאחר מלחמת העולם הראשונה. על פי מושג זה לכל קבוצה בעלת שפה ותרבות משותפות יש הזכות להכריז על מדינת לאום עצמאית, ולהחליט בעצמה על סוג השלטון. גם הציונות השתמשה במושג זה, אך לא בארץ בה ישבו אנשיה אלא בפלשתינה. לפיכך גם לפלשתינים הזכות לדרוש מדינת לאום משלהם על השטחים אשר נכבשו מהעם הפלשתיני.

המונחים שהובאו עד כה הם קצה הקרחון מתוך שלל המונחים הקיימים, אבל עכשיו אולי נצליח להבין, מתוך עיניו של העו"ד האמריקאי, מדוע מדינת ישראל חייבת להקפיא כל בנייה נוספת בגדה המערבית (שמלכתחילה הייתה פשיעה כנגד החוק הבינלאומי), ולמה מנגד אין שום הקפאה לצד הפלשתיני שהקרקע בבעלותו. יתרה מזאת, אולי עכשיו נוכל להבין מדוע העולם דורש מאתנו, עוד לפני שנגיע לשולחן המשא ומתן הישיר, הצהרה כי ישראל תיסוג מכל שטח שכבשה ב-1967.

מבחן ההיסטוריה

מחובתנו לענות לאותו עו"ד אמריקאי בשפה שבה הוא מדבר. האמנם ההגדרות שלעיל תואמות בדיוק את תמונת המצב בישראל?

ארתור ג'יימס בלפור, שר החוץ של בריטניה, שלח הצהרה מטעם ממשלת בריטניה (בתאריך 2 נובמבר 1917): "ממשלתהוד-מלכותורואהבעיןיפהאתכינונושלביתלאומילעם היהודיבפלשתינה". הצהרה זו עברה דיון מחודש ובדיקה בועידת סן רמו (24 באפריל 1920), נוסחה בהסכם סוורס (10 באוגוסט 1920) ואושררה סופית בחבר הלאומים ב-24 ביולי 1922. 51 מדינות שהיו חברות בחבר הלאומים (הגלגול הקודם של האו"ם) הסכימו כי בפלשתינה יוקם בית לאומי לעם היהודי, וההסכמה הזאת בעצם קבעה על פי החוק הבינלאומי כי המנדט שיוקם בפלשתינה הוקם למטרה אחת –

"המנדטורייהיהאחראיליצורבארץ (פלשתינה)תנאיםפוליטיים, מנהלייםוכלכליים,אשר יבטיחואתהקמתהביתהלאומיהיהודי".

לפיכך הטענה כי אמנת ז'נבה חלה עלינו בעקבות כיבוש של מדינה אחרת, היא שקרית ואינה עומדת במבחן החוק וההיסטוריה. אמנת ז'נבה נכונה למדינה שכבשה שטח של מדינה אחרת במהלך מלחמה. ירדן, שסיפחה את שטחי יהודה ושומרון ב-1951, היא המדינה שכבשה באופן לא חוקי. כיבושה לא התקבל על ידי אומות העולם (מלבד פקיסטן ובריטניה), ו-ב1988 הכריז חוסיין מלך ירדן על ניתוק יו"ש מהממלכה הירדנית, שמעולם לא באמת הייתה קשורה אליה.

המלצות הועדות לחלוקת הארץ היו רבות. תוכנית החלוקה הסופית שהתקבלה כהמלצה ע"י האו"ם, קבעה כי על האו"ם להציע למנדט הבריטי ליישם את התוכנית בשטח בשיתוף שני הצדדים. כפי שיודעים כולם, התוכנית נדחתה על ידי כל העולם הערבי כאחד, שאיים כי ימנע בכל מחיר ובכל דרך את ביצוע התכנית. חוסר ההסכמה של מדינות ערב לתוכנית החלוקה בעצם מבטלת את ההמלצה, ואת הניסיון ליישם את התוכנית בשטח. ואכן ב-30 ביולי 1949, בדף עמדה שהוגש באו"ם בנושא הערבים בארץ ישראל נכתב: "הערבים דחו את תוכנית החלוקה של האומות המאוחדות,ללא כל התייחסות ספציפית מצידם למעמדו של הצד הערבי של פלשתינה במסגרת החלוקה, אלאדח ואת התוכנית כולה בשלמותה".

בנוגע לטיעון השלישי הזה, מעולם לא היה "עם פלשתיני" שהיה בעל תרבות ושפה משותפת, כפי שהעיד עוני ביי עבד-אל-האדי לפני ועדת פיל ב-1937: "אין ארץ כזו פלשתינה,היא מונח שהמציאו הציונים! איןכל פלשתינה בתנ"ך. ארצנו היתה משך מאות בשנים חלק מסוריה".

כישלון חרוץ

לא סתם ניסיתי לתת סקירה משפטית מתוך עיניו של עו"ד אמריקאי. אני חושב שאנו כושלים כישלון חרוץ, כי השפה שבה אנו מדברים היא שפה נכונה בשבילנו, אך היא אפילו לא מתקרבת לשפה שבה מדברים גופי התקשורת הבינלאומיים (אשר מכתיבים בסופו של דבר את סדר היומי העולמי). היא לא מתקרבת לשפה שבה מדברים כל הנאורים, הפלורליסטים ורודפי החוק והצדק הישראליים והבינלאומיים.

שגינו במהלך השנים בטעות טקטית ואסטרטגית. חשבנו שאם נדבר עם אנשים על "זכות אבות" ו"שתי גדות לירדן", בסוף יצטרף אלינו הישראלי המצוי, מכוח הניצוץ היהודי הקיים בכל אחד. קיווינו שאם נספר לעם ישראל כי יו"ש זה "הסיפור של כל יהודי" אזי נוכל לעמוד אל מול הביקורת הבינלאומית על כיבוש לא חוקי של מדינת ישראל. אך לא כך הם פני הדברים. השיח הבינלאומי מדבר בשפה של זכויות וחוקים, לא בשפה דתית. ואנחנו, שבחרנו להתעלם מהשפה הזאת, פינינו את השטח לתועמלנים שקרנים, שהצליחו להפוך את קערת ההיסטוריה על פיה. השארנו את הישראלי המצוי אל מול טענות של עוול

היסטורי וכיבוש לא חוקי ללא תשובות אמיתיות, אף על פי שהן קיימות.

חובה עלי להמליץ על חוברת נפלאה שיצאה תחת ידיו של אלי הרץ, חבר בועידת איפ"ק, אשר סיכם בצורה תמציתית ופשוטה את כל הזכות החוקית של העם היהודי על פלשתינה. החוברת נקראת "ארץ זו היא ארצי" והיא ניתנת להורדה כקובץ PDFבאינטרנט.

חובה עלינו לשנות את השפה, להתבגר מתוך התפיסה הצרה כאילו כולם מדברים בשפה הדתית שלנו. כשנדע לדבר ברמה המשפטית והחוקית הבינלאומית, ההתייחסות אלינו תהיה חייבת להיות יותר רצינית ובוגרת. לא יוכלו עוד לנפנף אותנו כמשוגעים ומצורעים, וכך נוכל לעורר את העם היהודי היושב בארצו לדרוש את שמגיע לו, הן מהקב"ה והן (להבדיל אלף אלפי הבדלות) מאומות העולם. כל עוד הנר דולק - אפשר לתקן.

שמעון כהן, עטרת, הוא מדריך ב"כינור דוד" ואברך בישיבת פתח תקווה.