י' אמר לאשתו שהוא מרביץ לה לשם שמים.

"בהתחלה הוא היה הורס דברים בבית", היא משחזרת. "הוא היה מדבר ומועך דברים. בהמשך האלימות הופנתה כלפיי. פחדתי פחד מוות. רציתי לפנות לרבנים בקהילה, הייתי הולכת עד פתח הדלת שלהם, וקופאת. שותקת. פחדתי שלבעלי ייצא שם רע".

 

התקשורת החרדית עדיין נמנעת מלסקר אלימות כלפי נשים. עורכי עיתונים חרדיים הסבירו את השתיקה בכך שאמנם קיימת זכות הציבור לדעת, אבל יש זכות עוד יותר גדולה - זכות הציבור שלא לדעת.

החופש שמספק האינטרנט הפך את הסיפור לגלוי מעט יותר. באתר "חדרי חרדים" נשים כותבות על אלימות בבית, בלי צנזורה או טאבו. אבל זה לא מספיק.

 

עו"ד נוח קורמן, אב לחמישה ותושב מצפה יריחו, שהתחיל את דרכו כטוען רבני, לא יכול היה לעמוד מנגד, ובשנת 2000 הקים מקלט יחיד מסוגו בארץ, מקלט לנשים מוכות דתיות.

"מדובר במקרים מסמרי שיער", אומר קורמן, "והדרך הטובה ביותר להתמודד עם בעיות זה לטפל בהן בצורה גלויה. ההסתרה משרתת את אלה שרוצים לתת את התחושה שהבעיה לא קיימת".

עד היום לא נעשה מחקר מהותי לגבי מספר הנשים המוכות הדתיות. על פי מחקרים בישראל, אחת מכל שבע נשים היא אשה מוכה, ומספרן של הנשים המוכות עומד על כ-200,000בשנה.

"במקלטים שלנו שוהות כל שנה בין 40ל-50נשים, לתקופות זמן שונות - בין חודש לחצי שנה. פונות אלינו משנת 2004

עד היום כל שנה כ-1500נשים, ובחודש יש קרוב ל-150פניות.

 

"אחרי השהות במקלט, חלק גדול מהנשים ממשיכות בחיים עצמאים, 25אחוז חוזרות לבעלים המכים, וב-90אחוז מהמקרים משמעות השיבה הביתה היא המשך האלימות. הן חוזרות מתוך פחדים. פחד להיות לבד, לגדל את הילדים לבד, ואשליה שיהיה טוב. לפעמים הן חוזרות שוב למקלט. היתה כאן אשה שהגיעה אלינו שלוש פעמים".

שרי מאיר, תושבת טלמון, היא מנהלת המקלט. "הרבה פעמים מגיעים אלינו מקרים שבהם הבעלים חושבים שמותר להם להרביץ", אומרת שרי, "כי כתוב שהאשה היא עזר כנגדו ושאשה טובה עושה רצון בעלה. בכסות הלכתית הם מכים את נשותיהם. מה שהכי כואב והכי קשה, זה שגם הנשים שמגיעות אלינו חושבות כך. מילא שהגבר עושה את זה, אבל האשה אומרת לי: 'אבל היה מותר לו, כי כתוב. היה מותר לו, כי הרב אמר'.

"לצערי המציאות מוכיחה שלא די בשיחות ועצות של רבנים למכות שלא כתובות בתורה. בלי ייעוץ על ידי אנשי מקצוע וטיפול מעמיק ומקצועי, לרוב האלימות לא תיפסק".

 

 

שרי מאיר

 

ביניים: מחבוא בסמינר

עו"ד נוח קורמן עושה הפרדה מוחלטת בין חיי המשפחה שלו, ועיסוקו במקלט. אשתו עובדת כמורה, ואינה מעורבת במה שקורה שם.

אני שואלת בחצי חיוך איך התוודע לעולם הזה: היא פעם החטיפה לך?

קורמן צוחק: "מעולם לא. לאשתי יש את עולמה, ולי את שלי, בכל הנוגע לעבודה. היא היתה כאן כמה פעמים בביקור והתרשמה".

 

קורמן מגיע מבית חרדי. "בשנת תשנ"ו עבדתי כטוען רבני, וכך התוודעתי לעובדה המצמררת שקיימות גם נשים מוכות דתיות. גדלתי בטבריה בבית חרדי, למדתי בישיבות חרדיות, ובצעירותי לא ראיתי אלימות.

בבת אחת נזרקתי למציאות הזו. הייתי כבר נשוי, בן 25, ויום יום הסתובבתי במסדרונות בית הדין הרבני. לפני כן אמנם עבדתי עם אוכלוסיות רווחה ברמות שונות, אבל הייתי תמים ולא חשבתי שאדם יכול להיות דתי, שומר תורה ומצוות, ובה בעת להכות את אשתו. הדבר המצמרר היה העובדה שהרבנים והקהילות ידעו ושתקו, ולא פעם גם נתנו גיבוי לבעל.

"הסיפור הראשון שנתקלתי בו כטוען רבני התרחש ביום חורפי אחד. הגיעה אלי אשה מאיזו חסידות, עם עגלה ובתוכה תינוקת בת שמונה חודשים. שאלתי אותה איפה היא גרה, והיא אומרת: אני לא גרה. אין לי כתובת. ברחתי מהבית לפני שבועיים. היא סיפרה שהיא ישנה במלון המרכז. הפקידים נותנים לה ספה בלובי. אמרה שאם יורד גשם היא נכנסת לאיזו חנות בגדים למדוד שמלה עד שהגשם חולף. היא הייתה צעירה מאוד. סיפרה שבעלה היכה אותה והתעלל בה. שאלתי: למה לא הלכת להורים? והיא סיפרה שהיא דווקא הלכה, אלא שיש לה 11 אחים, ואמא שלה אמרה לה שתחזור לבעלה. היא חיתנה אותה, וכבר ואין לה מקום בשבילה.

 

"שאלתי למה היא לא הולכת למקלט לנשים מוכות, והיא אמרה שאין כזה מקלט לנשים דתיות. היא רצתה שאייצג אותה מול הבעל. אמרתי לה: בסדר, אפשר להוציא נגדו צו הרחקה, אבל זה ייקח זמן. בינתיים בואי נסדר לך מקום לישון. התחלתי להתקשר לארגוני חסד, והייתי בטוח שתוך חמש דקות אני פותר לה את הבעיה, כי מי לא ירצה לעזור לה? אבל לתדהמתי לא מצאתי שום ארגון שרצה לעזור. הרב שלח אותי לרבנית, הרבנית לגבאי, הגבאי למנהל הארגון, שביקש בלי להתבלבל סכומי כסף. הייתי בחור צעיר ולא היה לי מאיפה לשלם. לבסוף הצלחתי למצוא אשה מבוגרת מבני ברק שהיתה מוכנה שהיא תגור אצלה.

 

מקרה אחר שהגיע אלי היה של אישה צעירה מבני ברק. זו היתה השנה הראשונה של הנישואין שלה. היא סבלה מאלימות מאוד קשה. בעלה היה בגודל של מקרר, שקל 140 קילו. הוא היה משכיב אותה על הבטן ודורך עליה. בעיטות. סטירות. גם אני כשראיתי אותו פחדתי ממנו. במקרה הזה ההורים דווקא תמכו ורצו לעזור לה לעזוב את הבית.

"בעלה היה מגיע אליהם הביתה ועושה טרור, צועק ומאיים, והם פחדו שהוא יפגע בהם. לכן הם הבריחו אותה מהבית וסידרו לה מקום בסמינר שבו למדה. בסמינר הסכימו לתת לה חדר בתנאי שהבנות לא יידעו על מצבה. הם לא רצו שהבנות יידעו שיש מישהי שהתחתנה, ושבעצם זה לא גן של ורדים ולא גן עדן עלי אדמות. הם מחנכים שלהתחתן זה הכי טוב בחיים, אז איך יכול להיות שהזוגיות הפכה את החיים שלה לגהינום? היא התגוררה בחדר בסמינר במשך שלושה חודשים, בלי לצאת ממנו. בבוקר, אחרי שהבנות הלכו ללימודים, אם הבית היתה מכניסה לה אוכל בהיחבא. הרתיח אותי האבסורד, שבמקום שהבעל המכה יהיה מאחורי סורג ובריח, היא היתה בכלא".

 

 

- איך התייחסו בבתי הדין לאלימות הקשה?

"לבית הדין יש הרבה כלים לטפל בבעיה, ולצערי הם לא השתמשו בהם. זה נבע מאטימות, או חוסר רגישות והבנה שמדובר באשה מוכה. רוב הנשים המוכות אומרות שהן אוהבות את הבעלים שלהן. זו אחת התסמונות של אשה מוכה. כשהדיין שומע שהיא אוהבת אותו הוא אומר: יופי. אז תחזרו ותעשו שלום בית. אבל אם הגבר והאישה לא עוברים טיפול, אז משמעות השיבה הביתה היא המשך האלימות הקשה".

 

"לצערי גם כשאשה אומרת שהיא לא אוהבת את הבעל", מוסיפה שרי מאיר, מנהלת המקלט, "הרבנים אומרים לה: תחזרו הביתה ותעשו שלום בית. בשנים האחרונות חל אמנם תהליך יפה של התפתחות ושינוי בבתי הדין הרבניים ואצל הרבנים. לעמותת 'בת מלך' ולנוח קורמן יש חלק גדול בהתפתחות החיובית, אבל זה עדיין לא מספיק. עדיין אין יחס חד משמעי וברור כנגד אלימות. זה ממשיך לא פעם עם סרבנות גט. אני רוצה שדיינים יכניסו בעלים שלא נותנים גט לבית סוהר באופן מיידי. היום זה קורה רק במקרים קיצוניים, ורק אחרי הרבה שנים. אני רוצה שתהיה אפס סלחנות.

"ולא רק זה, הרבה רבנים חושבים שהם אנשי מקצוע. הם עושים איזו שיחה לבעל ש'לא ירביץ' וחושבים שבזה הם פתרו את הבעיה. ואז הם שולחים אותם בחזרה הביתה, כשמהמשמעות בשביל האישה היא המשך ההתעללות והאלימות הקשה. אחד הרבנים כתב: שהדיינים יעשו ניסיונות על הבנות שלהם. הוא שאל: אם אלה היו הבנות שלנו, האם היינו נותנים לה לחזור למקום האכזריות וההתעללות? לניסיון?

בזמנו היה ידוע על דיין בירושלים שהיה מרביץ לאשתו והיא היתה בורחת ממנו כל כמה חודשים".

 

 

נוח קורמן

 

ביניים: דמעת אשה מוכה

"המצב הרתיח אותי", משחזר קורמן. "הייתי נשאר אחרי כל דיון ושואל את הדיין מה עושים עם הבעיה של אלימות במשפחה? איך אפשר לשתוק?

 

"הצעתי שנקים מקלט לנשים מוכות. היו דיינים שהיו בעד, אבל היו גם מגדולי הרבנים שאמרו: אשה שיש לה כבר שמונה ילדים, עזוב אותה. מה אתה רוצה? שהיא תעזוב את הבית עם שמונה ילדים? שיהיו להם בעיות בשידוכים? עניתי בזעם שא-לוקים לא יכול לקבל סבל או דמעה של אשה מוכה, גם לא לחמש דקות, ושמעשים כאלה לא צודקים, ואכזרים, ומחייבים התערבות כדי לגרום לזה להיפסק. חלק מהדיינים והרבנים השתכנעו, אחרים נותרו אטומים. הם אמרו: היא לא התלוננה. עניתי: אז מה אם היא לא התלוננה? אז לכן זה מותר? אמרתי שאני לא מוכן לקבל התנהגות כזו בחברה שלי.

 

"יום אחד ייצגתי אשה חילונית שהיתה נשואה לשוטר אלים. הוא היכה אותה, ושבר לה את היד והפרצוף. היא התגוררה במקלט לנשים מוכות. התחברתי לצוות המשפטי של המקלט, והם הזמינו אותי לבקר. התרשמתי מהיחס ומהצוות, ונחשפתי לכך שאשה מוכה זכאית לזכויות וסיוע, למשל בשכר דירה כשהיא יוצאת מהמקלט, זה אמנם סכום זעום, אבל זה יותר מכלום.

 

"נחשפתי ליכולת לטפל ולשקם, ולהוציא את האשה המוכה לחיים חדשים. באותם ימים לא היה שום מקלט לנשים מוכות דתיות. והחוסר הזה, מעבר לעובדה שאין לאשה לאן לברוח, היה גם אמירה לבעלים המכים: אין לה למי להתלונן, אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה, ולה אין ממי לבקש עזרה. היא אבודה.

הבנתי שלא שייך שנשים מוכות דתיות ייקלטו במקלט החילוני, בו לא שומרים שבת או כשרות, ואין הבנה לדינמיקה של מערכת נישואין הלכתית.

 

"פניתי למשרד הרווחה ולעמותות חסד בציבור החרדי, והצעתי להקים מקלט לנשים חרדיות. ביקשתי מהמקלט החילוני שיקימו דירה לנשים דתיות, והן אמרו: אנחנו לא מבינות בדתיים, אנחנו מבינות בנשים מוכות. תפגיש אותנו עם רבנים, ונבין מה הצורך. לא היו שום מחקרים או נתונים על כמות הנשים המוכות הדתיות, ולא ידענו מה הכמות ומה הצורך. הקמנו ועדה. נפגשנו עם הרב בקשי דורון. חיפשתי עמותה שתפעיל את המקום, ולא מצאתי, אז הקמתי עמותה בשם "בת מלך". הפנו אלי אשה עשירה מארה"ב שרצתה לתרום למקום כזה. חלק מהבנות שלה היו חרדיות. יום אחד היא היתה אצל הבת שלה בסורוצקין, ומהחלון ראתה אמהות וילדים משחקים בפארק. והיא שואלת את הבת שלה: האם אצלכם החרדים יש בעיות של אלימות? והבת אמרה: רק אצל ספרדים. אבל אצלנו? מה פתאום! את האמא זה לא שכנע, והיא החליטה לבדוק את העניין. כך היא הגיעה אלי.

 

"ואז התחלנו לעבוד יחד, השגתי עובד סוציאלי. דיברתי עם רבנים, וראיתי שיש נכונות להפסיק לטאטא את זה מתחת לשטיח. בשנת 97' פתחנו את הדירה הראשונה, שהתמלאה מיד בארבע נשים וילדיהן. בשנת 2000פתחנו את המקלט הראשון לנשים מוכות דתיות שפועל עד היום. במקלט יש מקום לעשר נשים וילדיהן. בצדו הקמנו מערך סיוע משפטי וסוציאלי לנשים דתיות שאינן צריכות דווקא מקלט, אבל זקוקות לסיוע".

 

ביניים: לדעת לומר לא

'בת מלך' הינה עמותה המציעה שירותים מקיפים לנפגעי אלימות במשפחה בישראל. העמותה מציעה מגוון שירותים ייחודיים לאוכלוסיה הדתית והחרדית, המספקים הגנה פיזית, תמיכה נפשית, סיוע סוציאלי, משפטי וכלכלי, שירותים ותוכניות שמטרתם חינוך למניעת אלימות במשפחה, סיוע לנפגעי האלימות, שיקום ובניית חיים עצמאיים.

"לא כל אישה צריכה מקלט", מסביר קורמן, "אם אשה יודעת להגיד 'לא' זה בדרך כלל עוצר את האלימות. היא יכולה להזמין לו משטרה".

ב: - אם הבעל מבלה בתא מעצר זה לא מביא ליותר אלימות?

"לחלוטין לא. ממה שאנחנו רואים, הצבת גבולות על ידי אשה מפחיתה אלימות. אפילו הבעלים האלימים ביותר, כשהם מזהים מולם אשה חזקה עם כוחות ויכולת להגיב, לוקחים צעד אחורה".

ב: - מי מטפל בבעלים המכים?

"לצערי אנחנו לא עוסקים בזה כרגע מחוסר משאבים, אבל ביד שרה יש טיפול לבעלים מכים. כיום אין כזו מסגרת מיוחדת לגברים דתיים, ויש צורך בכזו. לתת לאשה עזרה, ולא לטפל בבעל - זה לא מספיק. כי גם כשהאשה מתגרשת יש ילדים בדרך כלל, והקשר עם הבעל גם אחרי הגירושים נמשך, כשלא פעם הוא מלווה בסצינות אלימות".

ב: - יש מי שמאשימים את האשה במכות שהיא חוטפת, בטענה שהיא מוציאה את הבעל מהכלים.

"גם במקרים הנדירים שבהן האשה אכן מוציאה את הבעל מהכלים", אומרת שרי מאיר, "אין לבעל זכות להתעלל בה ולהכות אותה. שיילך לבית הדין ויתגרש".

ב: - זו תופעה רווחת גם בהתנחלויות?

עו"ד קורמן: "זו לא תופעה רווחת בהתנחלויות, אבל היא קיימת. הסיפור הטוב הוא שדווקא המתנחלים לא מאפשרים לזה להימשך, וכשמתגלה מקרה כזה, הם מוכנים ללכת עד הסוף ולהוקיע.

"הייתי שמח אם יישובים היו קולטים יותר נשים גרושות, ומציעים עזרה וסיוע. יש כיום קהילות כאלה, אבל מנגד יש יישובים שאומרים, אנחנו לא מכניסים גרושות או גרושים".

ב: - מה החזון שלך?

"החזון שלי הוא שלא יהיה צורך במקלט הזה.

שהמקלט יעמוד ריק. אני טוען שעצם קיומו של המקלט הוא חלק חשוב במאזן שיכול להשאיר בעל אלים במצב של אי שימוש באלימות, כי הוא יודע שיש אלטרנטיבה, ושלאשה יש כתובת.

 

"מה שיפסיק את האלימות זה חינוך. אם יש לי שכן שאני יודע שהוא אלים ואני שותק, אני נותן גיבוי לאלימות. אני מאפשר את המשך קיום האלימות, לא רק כלפי האשה אלא גם כלפי הילדים, שחשופים לאלימות. ואם אני לא מוכן לשמוע את ההשתוללות ואני מדווח שמהבית של השכן יש צעקות, ודברים חריגים ולא מקובלים, ואני מתריע ואני פונה למשטרה, אני עוזר למגר את התופעה".

 

"המקלט הוא חממה", מסכמת שרי מאיר. "אנחנו יכולים לעזור לאשה לפתור חלק מבעיותיה, במקלט אנחנו משתדלים להוציא את האשה המוכה ממנה, להוציא את הקורבנות ממנה. לחזק את הכוחות החיוביים ולבנות מודל חיובי. אבל כשהיא עוזבת את המקלט, החזון שלי הוא שתהיה לה תמיכה. אם זו תמיכה ממשלתית כספית, כמו גם תמיכה ועזרה מהקהילה. להיות שם בשבילה. להבין את הקשיים שלה, שתהיה יותר פתיחות של מקומות תעסוקה להעסיק נשים חד הוריות. לא רק הנשים ירוויחו, אלא גם החברה, כי אלה נשים מקסימות ויצירתיות שיכולות לתרום לקהילה ולתת".