הייתי נשואה במשך שנה וחודשיים. התחתנתי בגיל 19. הוא היה בן 26, מבית חרדי. היכרתי את בעלי דרך חברה. מיד אחרי האירוסין התחילו קללות ואלימות מילולית. הוא האשים אותי בכל דבר שלא הסתדר. חשבתי שזה תוצאה של הלחץ מהחתונה, ושזה יעבור לו.

 

גם אבא שלי לא איש רגוע, וכשבחרתי בן זוג היה חשוב לי להתחתן עם מישהו עדין יותר. כשבחרתי את בעלי חשבתי שמצאתי את מבוקשי ושאני מגשימה חלום. הוריי ואחותי זיהו את האלימות. הוא היה שקרן. זייף מסמכים, שיקר והתרברב. המשפחה ניסתה להניא אותי מהחתונה, הם אמרו שאני אכנס להיריון ואז אברח לו, ושמוטב לבטל הכל כעת. אבל אני הייתי עיוורת ועקשנית.

 

החתונה היתה אחד הרגעים העצובים ביותר בחיים שלי. איש לא ידע את זה, כלפי חוץ העמדתי פנים שזה הרגע המאושר ביותר בחיי ושאני שמחה. אבל כשהוא כיסה לי את הפנים עם ההינומה, הרגשתי שהעולם שלי חרב ומתמוטט. משהו בתוכי נשבר.

 

האלימות המילולית אחרי האירוסין היתה גדולה, אבל קיוויתי שאחרי החתונה הכל יתעדן וישתנה, ורציתי להוכיח לכולם עד כמה צדקתי, ולהראות להם כמה שאני שמחה. אבל אחרי החתונה האלימות רק התגברה. הוא היה מאוד קנאי. היה נועל אותי בבית ולוקח לי את הפלאפון, מפקח על הטלפונים שיצאו ונכנסו. מחק לי את כל המספרים וניתק אותי מהחברות שלי. הוא היה אומר: את תהיי כפופה לי.

הוא לא הרשה לי לצאת מהבית כי לא רצה שגברים יסתכלו עלי.

 

התחלתי ללמוד חינוך לגיל הרך, אבל הוא דרש שאפסיק, ואמר שהוא לא רוצה שאהיה יותר חכמה ממנו. התחלתי לברוח אל ההורים שלי. בהתחלה הם אמרו: תישארי כאן. אין מצב שאת חוזרת אליו. אבל אני חזרתי. לא הבנתי שאני חיה בתוך אלימות רגשית. חשבתי שכולן חיות כך. הוא היה מתקשר ואומר שהוא אוהב אותי ושאם אני לא חוזרת הוא יתאבד.

 

אבל אז המצב החריף. פעם אחת הוא רצה שאעשה משהו שלא עשיתי. היה אמצע הלילה. הוא חנק אותי, הרביץ, וגרר אותי במדרגות. הוא אמר שאני אשמה במכות שאני חוטפת ושהכל בגללי. הייתי שפחה שלו. הוא היה משליך חפצים. קורע חולצות. לא סיפרתי לאיש כי התביישתי וחשבתי שאני אשמה. המכות היו סדרתיות. כדי להשלים הוא היה קונה לי זרי פרחים ותכשיטים באלפי שקלים, ממש כמו בסרטים על נשים מוכות. אבל אני לא הבנתי בכלל שזו הסיטואציה שבה אני חיה.

 

חשבתי שהמתח בינינו נגרם בגלל שאני לא מצליחה להיכנס להיריון. הקש ששבר את גב הגמל היה כשנכנסתי להיריון, ובכל זאת האלימות נמשכה. הבנתי שזה לא קשור למצב כלשהו, זה לא "הלחץ מהאירוסין" וגם לא "הרצון בילד". הרגשתי שמשהו עמוק כאן לא תקין. כשנכנסתי להיריון הוא אמר: עכשיו את קשורה אלי לנצח, ולעולם לא תעזבי אותי.

ברחתי אל ההורים שלי, אבל כשהם שמעו שאני בהיריון הם אמרו: תלכו ליועץ נישואין. בדרך ליועץ הוא אמר לי: עכשיו הוא יסביר לך כמה שאת לא בסדר. אבל כשהגענו היועץ דווקא פנה אליו ודרש ממנו להשתנות. היועץ הציע שנגור אצל ההורים שלי לתקופה מסוימת והם "יפקחו עלינו". בעלי הסכים ועברנו דירה.

 

ערב אחד יצאתי עם חברה לשעה. כשהוא חזר לבית הוריי וראה שאני לא נמצאת, הוא אמר להורים שלי שהלכתי לבגוד בו, וכשחזרתי ההורים שלי התנפלו עלי וטענו שבגדתי בו. אמרתי, אני לא מבינה מה הבעיה, בסך הכל ביליתי שעה עם חברה. בתגובה אבא שלי אמר לי שהוא לא מוכן יותר שנגור אצלו. אמרתי לאבא שלי שאני רוצה לעזוב את בעלי והוא אמר: את בהיריון, את לא תעזבי אותו. נכנסת להיריון ועכשיו אין לך ברירה. זה המצב. תישארי איתו, ותסתדרי איתו.

נכנסתי לחדר. בעלי נכנס אחריי ואמר לי: בואי נטוס לחו"ל. הוא אמר: תראי איזה משפחה יש לך. הוא רצה לנתק אותי לא רק מהחברות אלא גם מהמשפחה. אמרתי לו שאני רוצה לעזוב אותו, ובתגובה הוא אמר: את נשארת שלי ולא תברחי לעולם. הוא צעק, חנק אותי, נתן לי אגרופים בבטן, למרות שהייתי הרה. יצאתי בוכה, אבל הוריי לא תמכו בי ולא הושיטו עזרה. ברחתי החוצה דרך החלון עם פיג'מה, והתקשרתי למשטרה.

המשטרה הגיעה ולקחו אותו לחקירה. במשטרה דיברו אתי ואמרו שאני חייבת לצאת מהבית, גם של ההורים שלא מגבים אותי, וכך הגעתי למקלט.

 

היום אני מבינה שבעלי סבל מבעיה קשה, ואנחנו בתהליכי גירושין. המקלט נתן לי כוח להיות עצמאית ולעמוד על שלי. הבנתי שלא הייתי אמורה לחטוף מכות ושזו היתה מציאות אבסורדית.

 

המקלט עודד ושחרר אותי נפשית. חזר לי הביטחון העצמי. הפסקתי להיות כפופה ותלותית. המקלט נתן לי ביטחון לדבר בפתיחות. קיבלתי רוגע נפשי, שלא היה לי בבית, שם חייתי בפחד ותחת לחץ ואיומים, ולא ידעתי איך היום ייגמר. היום אני רוצה לבנות חיים עצמאיים, לגדל את הילד שלי. ולהתחיל לעבוד.