"בוקר טוב שכני היקר", קרא בשמחה מופגנת יוסי. "בוקר טוב", ענה לו ישי, מופתע מעט מההתלהבות. "ובכן, האם אתה זוכר שהיום מתחילים השיפוצים בדירתנו שבקומה מעליך?", שאל יוסי. "בוודאי, איך לא אזכור", נאנח ישי, "העיקר שייגמר מהר". "שכחתי רק להודיע לך שאנחנו צריכים לבנות פיגומים ולהשתמש לצורך כך בחצר שלך", אמר יוסי. "סליחה", ענה ישי, "בחצר שלי לא יהיו שום פיגומים, מבחינתי תחבר את הפיגומים לשמיים!" והלך.

יוסי עוד הספיק להוסיף בשקט: "אבל מה אכפת לך, החצר ממילא ריקה ומוזנחת, וחוץ מזה אין לי דרך אחרת, אתה מוכרח לעזור לי"...

 

השאלה העולה במקרה זה היא האם ישי חייב לאפשר ליוסי להעמיד פיגומים לצורך השיפוצים בחצרו. בוודאי רבים מכירים את המושג ההלכתי "כופין על מידת סדום", שנקראת כיום "ניצול זכות לרעה". כלומר, ניצול זכות חוקית באופן שפוגע באחר ללא כל תועלת לבעל הזכות.

 

מה משמעותו ההלכתית של מושג זה? לאחרונה עסק בנושא זה בהרחבה השופט משה דרורי בפסק דין שכתב בבית המשפט המחוזי בירושלים. דבריו נערכו ויצאו לאור כחוברת בסדרת "הלכה ומשפט במדינת ישראל" בהוצאת מכון משפטי ארץ.

 

הנה בקצרה מספר עקרונות הלכתיים העולים מדברי הפוסקים בנושא. כבסיס לדיון בשאלה שהעלינו עומד מאמרו הנרחב של הרב מ"מ פרבשטיין, לשעבר ראש הכולל בפסגות, שורת הדין ב (ראה גם עמק המשפט שכנים א, א, שצעד בעקבותיו).

נפתח בדוגמא בה ניתן למנוע מאדם להשתמש בזכותו לרעה. ביחס למי שרוצה "להזיז" את החלונות של השכן שלו, כדי שיוכל לפתוח לעצמו חלונות, כותב השולחן ערוך (חו"מ קנד, יג): "לפיכך אם לא היה שם טורח כלל, ואינו צריך לפנות, אינו יכול לעכב עליו". ומקור דבריו ברמב"ם (שכנים פ"ז ה"ח) שמנמק זאת בכך: "שזו מדת סדום, וכן כל דבר שזה נהנה בו ואין חברו מפסיד ואין חסר כלום כופין עליו".

 

אלא שיש מקרים בהם אדם דורש מחברו שימוש ברשותו, ואז ההלכה מורכבת יותר. בנוגע לאדם שרוצה להשתמש בחצר של חברו שעומדת ריקה ואינה מיועדת להשכרה, כותב הרמ"א (חו"מ שסג, ו): "אבל לא יוכל לכופו לכתחילה שיניחנו לדור בו, אף על פי דכופין על מדת סדום... אבל בכי האי גוונא דאי בעי בעל חצר ליהנות ולהרויח להשכיר חצרו היה יכול, אלא שאינו רוצה, אין כופין אותו לעשות בחנם". כלומר כשיש אפשרות להרוויח מהחצר אין חובה לאפשר מגורים בה בחינם.

בסוגיה אחרת מובאת מחלוקת. לגבי חלוקת קרקע בין יורשים, כשאחד מהאחים מבקש לקבל את החלק שצמוד לשדותיו, פוסק השולחן ערוך (חו"מ קעד, א) שהדין עם המבקש: "שומעין לו, וכופה אותו על זה, שעיכוב בדבר זה מדת סדום היא". לעומת זאת, הרמ"א (שם) מביא שיטות חולקות: "ויש אומרים דאין שומעין לו, אלא צריך להעלות בדמים עד שיתרצו חבריו, ויש אומרים דהוי ספק, וכל דאלים גבר".

 

מאידך יש מקרים בהם הרמ"א מודה שניתן לכפות אדם לאפשר שימוש בממונו. לדוגמא, השולחן ערוך (חו"מ קנג,יג) כותב לגבי העמדת סולם קטן בחצר השכן: "אינו יכול למנעו, שהרי אומרים לו: אין לך הפסד בזה, כל זמן שתרצה תטלנו". והרמ"א אינו חולק על דין זה.

 

הרב פרבשטיין מיישב את הסתירות בשיטת הרמ"א, ומציע שישנן שתי סיבות לאדם להתנגד לשימוש בשטח השייך לו: הסיבה האחת מדברת על שימוש שבדרך כלל אנשים גובים תמורתו תשלום. הסיבה השנייה תלויה בדעת בני אדם, אם הם בדרך כלל מתייחסים לשימוש זה בלא רשות כאל פגיעה בבעלות.

 

לפיכך, הרב פרבשטיין מסיק שניתן לכפות על אדם לאפשר העברה חד פעמית של ציוד השייך לשכן דרך ביתו או חצרו של אדם, אם זו הדרך היחידה להכניס אותו לבית השכן. ה"פתחי חושן" (נזיקין א הערה מד) כותב שאדם שעושה תיקונים שעלולים לגרום נזק לשכניו צריך להתחייב שיתקן כל נזק שייגרם, ואז השכן אינו יכול למנוע ממנו לתקן. מאידך, במקרה של העמדת פיגומים בחצר השכן, מסיק בעל עמק המשפט (שכנים א סעיף כז) שאדם אינו חייב להסכים לכך, ואי אפשר לכפות אותו להסכים. אמנם צ"ע למעשה במקרה שהשיפוצים נדרשים לצורך תחזוקה שוטפת ואין דרך אחרת לתקן ללא העמדתם.

שאלות אלו עולות במקרה שיחסי השכנות מתבססים על הפסיקה ההלכתית, ואדם אינו מוכן לעשות מעבר לחובה המוטלת עליו. תקוותנו ששכנים ישמחו לעזור זה לזה, ודיונים מסוג זה לא יגיעו כלל לשולחנם של בתי הדין.