בימים אלה בהם מסתיימת ההקפאה עדיין קשה לדעת מה יהיה משכו של חלון ההזדמנויות, ומתי תושת עלינו הקפאה נוספת; ומה יהיה המחיר שנשלם על עלבונם של הערבים והאמריקאים בעקבות עמידתו של נתניהו כנגד לחציהם להמשיך את ההקפאה ברצף.
מול עמדתו הנחרצת של העולם כולו ודרישתו האגרסיבית מישראל ליסוג משטחי יהודה ושומרון, אני שומע לחרדתי קולות ממחננו שמצאו להם נתיב לפתרון (הזוי ורע, אם יורשה לי לומר): מדינת ישראל תיסוג מרוב יהודה ושומרון? לא נורא, הם אומרים, אנחנו נישאר ביישובינו גם תחת שלטון פלשתיני.
הרעיון בעיניי הוא רע מכל הבחינות, לא רק במישור הפרקטי, אלא קודם כל במישור הערכי-עקרוני. עצם העלאתו כאופציה גורמת לנו נזק בל ישוער, שכן הוא הופך כך לסביר ולגיטימי, תחת שנקעקע כל ניסיון לחשיבה על רעיון כה מפקירני, לא-נכון ערכית, ותלוש מהמציאות.
ובכל זאת אני בוחר לנצל את ההזדמנות ולנסות לחדד חשיבה על משמעותה של ריבונות יהודית על היישובים שלנו, והאם נכון ערכית להמשיך לחיות בהם ללא ריבונות.
נדמה לי שרבים מהדוגלים בגישת "נישאר כאן בין תחת ריבונות ישראלית ובין אם לאו", פיתחו גישה זו מתוך תפיסה קודמת ובסיסית יותר, תפיסה שנואשה ממדינת ישראל, אינה רואה בה יותר ראשית צמיחת גאולתנו, וסוברת שאפשר להסתדר גם בלעדיה. לא אכחיש שמדינת ישראל יודעת לספק לא מעט סיבות לאכזבה, אך מכאן ועד לייאוש ממנה ומהסיכויים להצליח להיאבק על דמותה ואופייה – המרחק עצום.
מה אמור להיות יחסינו למדינה ריבונית יהודית שרחוקה מלהיות מושלמת והיא רבת חסרונות ופגמים, ניתן ללמוד מדבריו של הרמב"ם על המדינה היהודית שייסדו החשמונאים. פגמיה של אותה מדינה יהודית קדומה עלו עשרת מונים על פגמיה של מדינתנו, וכללו רציחות חסרות תקדים של אנשי הרוח והקודש, ובכל זאת הרמב"ם בהלכות חנוכה, בהתייחסו לסיבת אמירת הלל בכל ימי החג, מלמד אותנו שהסיבה היא - עצם הקמתה של מדינת החשמונאים היהודית, מדינה ששמרה על ריבונותה "יתר על מאתיים שנה". משמעותה של הוראה זו היא שאנו מודים לה' בהלל שלם עד ימינו אלה על כל תקופת שלטון ישראל בארצו, ואפילו על תקופת אלכסנדר ינאי - אשר על פי המסורת הוציא להורג את כל ה"רבנות הראשית" של תקופתו, למעט שמעון בן שטח. יש בדברים אלה כדי ללמד אותנו שיעור חשוב ובסיסי על משמעות שלטון ישראל, ואפילו אם הוא רב חסרונות; ומה צריך להיות בהתייחסותנו המשקל של עצם הריבונות, וכנגדו מה צריך להיות משקל הפגמים והחסרונות, וכי אין האחרונים מבטלים את משמעותו העצומה של השלטון והריבונות היהודית.
כולנו חווים תחושות קשות נוכח מחדליה ועוולותיה של המדינה היהודית שלנו, אבל מי שמביט במבט רחב מעט יותר, ורואה את משמעות שיבת ציון מכל ארצות תבל ובהם בני אתיופיה, רוסיה, ובני מנשה – שכמעט ואבדו לעם היהודי, ומבין שכל זה לא היה קורה ללא מדינה יהודית, מקבל פרופורציות בהתייחסות לכל התמונה כולה. אנו מבקרים וחובטים במדינה בכל הזדמנות, מימין ומשמאל, מבלי לזכור שאין לנו ערבות שמדינת ישראל תתקיים בכל תנאי. קיומה של המדינה איננו מובן מאליו. ימיה של מדינת החשמונאים היהודית הגיעו אל קצם אחרי 200 שנה, ומי ערב לנו שלמדינתנו זה לא יקרה?
גם מדוד המלך ניתן ללמוד שיעור חשוב, על כך שעזיבת שטחי ארץ ישראל שבהם ריבונות, אל שטחי ארץ ישראל ללא ריבונות, היא כעבודה זרה. דוד אומר לשאול הרודף אחריו, במערה בזיף (שבהר חברון): "גרשוני מהסתפח בנחלת ה' אמרו לך עבוד אלוהים אחרים". הגמרא במסכת כתובות (קי) לומדת מאמירתו זו של דוד, כי דוד רואה בעצם בריחתו משאול בבחינת יציאה מהארץ, ומעשה זה הוא כאילו עבודה זרה. הגמרא ממשיכה ואומרת שכל היוצא מהארץ לחוצה לארץ הוא בבחינת עובד עבודה זרה. אבל הרי בעצם דוד לא יצא מהארץ, הוא רק יצא מתחום הריבונות של שלטון ישראל? דוד אפילו בכך ראה עבודה לאלוהים אחרים. וחז"ל, שבכל סיפור מעשה היתה להם מטרה חינוכית, רצו בכך ללמד אותנו דבר או שניים בדבר נטישת הריבונות והדבקות בה.
אני מניח שרובם של המכריזים שיישארו ביישוביהם גם תחת ריבונות פלשתינית, לא מבינים עד כמה טיעונם זה משדר ייאוש, וכאילו מכריז כי נואשנו מלהאמין שמדינת ישראל תתגבר על הלחצים ותישאר בנחלת אבותינו ההיסטורית. גישתם זו מחלישה את ההתיישבות ומחלישה את מדינת ישראל.
אני מתפלא איך תומכי המסלול הזה לא מבינים שעצם ההצעה משחקת לידי שונאינו, ושאם רק יש להם קצת שכל הם יאמצו אותה מיד. ברור שכל מי שיחשוב כמה צעדים קדימה יבין שגם בתנאי שלום היפותטיים המהלך לא אפשרי מאין סוף סיבות – החל מהנושאים הבסיסיים ביותר כמו שאיכלוס הישוב יהיה באחריות השלטון הערבי, והוא וודאי יוכל להכניס לישוב את כל מי שימצא לנכון; ועד כל הליך משפטי שיהיה בפני שלטון ערבי מקומי, ולפי החוקים שיהיו נהוגים במקום. ועוד לא נגעתי בענייני משטרת תנועה, מצבי חירום כמו שריפות או מכת יתושים, ועוד אלפי תרחישים שממחישים עד כמה הפתרון הזה פשוט הזוי ולא מציאותי, עוד לפני הסיכון הבטחוני. צעד שכזה הוא הפקרה בלתי נתפסת בחומרתה, ולכן אלו במחננו שדנים בו ומאמצים את אפשריותו, נותנים הכשר מוסרי לרעיון כל כך מעוות ומסוכן.
מדינת ישראל איננה מסוגלת לעקור מאות אלפי יהודים ולקלוט אותם בתוכה. לכן ברור כי מאבקנו חייב בראש ובראשונה לחזק ולתגבר את איכלוס חבלי המולדת בכל דרך אפשרית, ויחד עם זאת למנוע מהשלטון לבצע מחטף בנוסח המחטף של אוסלו בתמורה לשוחד פוליטי והטיית הרוב. אנו חייבים ומחויבים להיות חלק מהחברה הישראלית בכל תנאי ללא שום היסוס או פיקפוק, ויש לחתור להסכמה רחבה לכך שבכל ניסיון להכרעה מדינית יש לשאול את העם. מחובתנו ובאחריותנו לדאוג לקבל את אמון העם בדרכנו. גם בתקופת מלכות ישראל - הן אצל שאול והן אצל דוד - המלוכה קבלה תוקף רק לאחר הכרת העם במלך, ולא הספיקה הכרת הנביא.
יצאנו לדרך כחלוצים לפני המחנה, כפורצי דרך, וכל הליכתנו להתיישבות ביהודה ושומרון באה מתוך אמונה שמעשה ההתיישבות בנחלת אבות, יביא בבוא העת להחלת הריבונות על חבלי מולדת אלו. האדם הפרטי מחויב בבחינת "וישבתם בה", בעוד שביכולת המדינה - ורק בה בלבד - לקיים את "והורשתם אותה".
אני מאמין שבכוחנו להמשיך להיות נושאי הדגל ומובילי המאבק על דמותה של המדינה, אם רק לא נשכח לשמור על קשר עין עם המחנה ההולך אחרינו. ובד בבד, עלינו להמשיך במעשה ההתיישבות ביתר שאת ובכל העוצמה, כי איש לא יכול לדעת מה צופן המחר.