"אוי", זעקת הכאב נשמעה בכל הבית. "מה קרה?" נחפזה רותי לבדוק, "אני מקווה שהילדים בסדר, מי צועק?". "זו אני, רותי", ענתה עדינה, שעסקה בניקיון הבית באותה שעה, החלקתי על אחד הצעצועים של הילדים ואני לא מצליחה לקום". רותי סייעה לה לקום, אך התברר שלא די בעזרה כזו, רגלה של עדינה נפגעה קשות בנפילה ויש צורך בטיפול רפואי רציני יותר. בערב, לאחר שחזרה ממיון עם רגל מגובסת, שוחחו עדינה ורותי. במהלך שיחת הטלפון פרצה עדינה בבכי: "מה יהיה עלי עכשיו, מי ישלם לי על הטיפול הרפואי וכיצד אתפרנס בתקופה הקרובה, אני בקושי יכולה לזוז!?".
רותי פנתה אל הרב בשאלה, האם יש לה אחריות על העוזרת? האם עליה לפצות אותה על הנזק שנגרם לה בבית תוך כדי עבודה? במקרה זה יש לדון בשלושה נושאים:
דיני נזיקין
בכל מקרה שבו נגרם נזק לפועל, צריך לבדוק האם חל חיוב נזיקין. במקרה זה העוזרת נכנסה לבית ברשות בעלת הבית, וממילא אם נגרם לה נזק מדברים המצויים בבית, הרי זו אחריות בעלת הבית (שו"ע חו"מ שפט, י, ועוד). אלא שהנזק נגרם על ידי חפץ שהיה מונח במקום שדרך להניחו שם, ואם כך אין זה "בור" המחייב (שם תיב, ב). כמו כן, החיוב בנזקי בור אינו כולל תשלום על ריפוי ואבדן ימי עבודה ("שבת") שהם תשלומים הקיימים רק בנזקים שאדם מזיק בגופו את חברו (שם תכ, ג). אשר על כן, נראה שאין מקום לחייב במקרה זה תשלומי נזיקין.
אחריות המעסיק
מעבר לחיוב נזיקין, עולה השאלה האם יש לאדם אחריות על פועליו במקרה שיינזקו כתוצאה מעבודתם. השולחן ערוך (חו"מ קפח, ו) כותב: "מי שהגיע לו היזק בממונו מחמת שליחות שולחו, או שהעלילו עליו מחמת השליחות והפסידוהו ממון, אין המשלח חייב לשלם לו נזקו". והרמ"א (קעח, מח) הביא מחלוקת בדין זה לגבי עובד בהתנדבות ללא שכר.
כך הם דברי הרשב"א (שו"ת המיוחסות לרמב"ן כ) שהוא הבסיס לשיטה הפוטרת מכל וכל את המעסיק: "מה הזיק המשלח, ומה הגיע לו מחמת פשיעתו? וכל שכן, אם השליח שכיר, שהרי הלך בשכרו... ובכלל סכנת נפשו הכניס עצמו, מחמת שכרו. ואלו דברים פשוטים הם...". וכן כותב הרא"ש בתשובותיו (פט, ד): "השואל גוף חברו לעשות לו מלאכתו אינו חייב באונס גופו, אם נשבה או נשברה לו רגלו".
הפוסקים שדנו בדבר, קבעו שאם הייתה פשיעה מצד בעל הבית ביחס לפועל, כדוגמת המקרה המתואר בשו"ת התשב"ץ (ד, ב, יז), שהמעסיק שלח פועל להעביר חפץ בגבול, והיה ידוע למעסיק שעלולים לקנוס את הפועל על העברת החפץ, ואילו הפועל לא ידע. המשיב, רבי שלמה צרור, חייב את המעסיק לשלם לפועל את הנזקים שנגרמו לו. וכן פסק המבי"ט (ג, קנו) במקרה שהמעסיק חזר מהעסקה, וכתוצאה מכך הפועל שביצע אותה נקנס – שעל המעסיק לשלם.
במקרה הנדון כאן, העוזרת נפלה ושברה את רגלה שלא כתוצאה מפשיעת המעסיקה.
יש מהפוסקים שכתבו שיש חיוב לצאת ידי שמים (משפט שלום קעו, מח) אם כי צריך בירור נרחב באלו מקרים.
ביטוח לאומי
פוסקים בני זמננו ציינו שאם יש חובה לבטח את העובד, וביטוח כזה לא נעשה, יש מקום לחייב את המעסיק משום מנהג המדינה. כך כותב הרב עוזיאל (משפטי עוזיאל ד, מג): "אולם במקום שהמנהג נפוץ בכל המדינה להבטיח את הפועלים, מחזיקים אנו בכלל הידוע: הכל כמנהג המדינה...".
כיום החוק קובע שעובד שנפגע במסגרת העבודה זכאי לפיצוי מביטוח לאומי, ללא תלות בכך שהמעסיק שילם עבורו את דמי הביטוח. אשר על כן, העובדת יכולה לפנות לביטוח לאומי. אמנם, בעקבות תביעת העובדת תידרש המעסיקה לשלם לביטוח לאומי את דמי הביטוח עבור השנים שטרם התאונה. נראה שלחוק זה תוקף הלכתי (על פי שו"ת חתם סופר חו"ד, מד), ולכן העובדת זכאית לפיצוי, והמעסיקה חייבת לשלם את דמי הביטוח כפי שתידרש.