לאחרונה עלה רעיון הגורס שצריך לאפשר ליהודים להישאר בשטחי ארץ ישראל, בלי קשר למה שמדינת ישראל תעשה. אנחנו תומכים ברעיון זה. ברור שעדיף שמדינת ישראל תשלוט בארץ ישראל, אבל אסור לקבל מצב שבו נסיגתה של מדינת ישראל תשלול מיהודי זכות לגור במקום מסוים, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בערש היהדות.
ב"ארץ בנימין" האחרון פרסם פנחס ולרשטיין מאמר המתנגד לרעיון זה. לדידו אסור אפילו להעלות אותו, בטענה שעצם הדיון בו הופך אותו לסביר ולגיטימי.
מהמאמר הזה, ומדיונים עם חברים ופעילים אחרים, ראינו שיש שלוש טענות נגד הרעיון:
הראשונה טוענת שזוהי תפיסה שנואשת ממדינת ישראל. אלא שהתפיסה הזו לא נואשת ממדינת ישראל, היא אומרת שאין להתייאש מארץ ישראל. נראה שדווקא מי שמאמין שמדינת ישראל לא תוכל לקלוט חצי מיליון פליטים, הוא זה שנואש ממדינת ישראל. הטענה השניה סוברת שעצם ההצעה משחקת לידי שונאינו. אבל הרי התפיסה הרווחת בציבור היום משחקת לידי אויבינו עוד יותר. על פי תפיסה זו, יש לעקור את כל היהודים מאזורי המדינה הערבית שתקום,אך אין דרישה מקבילה לעקור את כל הערבים מהמדינה היהודית. הנחת היסוד היא שהערבים הם בני הארץ. היהודים הם זרים שמקרוב באו, ויכולים לגור רק במקום שבו הם משליטים את ריבונותם.
מלבד זאת, טענה זו לא עומדת במבחן המציאות. נציגי הרש"פ כבר הודיעו כי לא יאפשרו להתנחלויות להישאר במדינה הפלשתינית העתידית. על פי החוקההפלשתינית, המוכר קרקע ליהודי, דינו מוות.
בין ריבונות לחוץ לארץ
הטענה השלישית שבמאמרו של ולרשטיין היא שהיוצא מתחום הריבונות הישראלית, כאילו יצא לחו"ל. נראה לנו שטענה זו היא שורש העניין. טענה זו מתבססת על קריאה חדשנית במקורותינו. כששאול בורחמדוד, הוא מתחבא במערה בהר חברון ואומר "גרשוני מהסתפח בנחלת ה', אמרו: לךעבוד אלוהים אחרים" (שמו"א כו יט). הגמרא במסכת כתובות (קי) לומדת מאמירתושל דוד כי כל היוצא לחו"ל, הוא בבחינת עובד עבודה זרה. אומרת הקריאההחדשנית: אבל הרי דוד היה בארץ ישראל! מדוע הגמרא אומרתשהוא היה בחו"ל? אלא, שהוא היהמחוץ לתחום הריבונות היהודי. כלומר, היוצא מתחוםהריבונותשל שלטון ישראל, נחשב כאילו יצא לחוץ לארץ.
אולם הפרשנים אינם תומכים בחידוש הזה, ולא חושבים שדודדיבר על הר חברון. על פי רש"י ורד"ק, דוד דיבר על כך שהוא עומד לצאת לארץפלישתים או מואב.רלב"ג אומר "שיצא דוד מכל ארץ ישראל". וכבר הקדימו ר' ישעיה מטראני שאמר בשם דוד "כיון שאני רואה שבכל מקום אתה (שאול) רודף אחריי,אצא מכל ארץ ישראל,ואלך בין מלכי אומות העולם".
מצד שני, יש לנו דוגמאות היסטוריות של שלטון יהודי חלקי בארץ ישראל. אחרי מרדהחשמונאים הוקמה מדינה יהודית בעיקר באזור יהודה.יהודי השומרון והגליל לא קמו ועזבו את ביתם, הם העדיפו להישאר ב"חוץ לארץ". בר כוכבא הקים מדינה יהודית באזורירושלים. היהודים לא קמו ונטשו את בתיהם בעבר הירדן ובחורן על מנתל"הסתפח בנחלת ה'".
גם מבחינת ההיגיון הפשוט, הטענה הזו מראה על ייאוש מהאפשרותלשינוי המצב הקיים. שלטון יהודי יכול לבוא דרך כיבוש, אך הוא יכול לבוא גםדרך התיישבות. לו היו ערים עםרוב יהודי בלבנון ובירדן, היה זה צעד ראשוני וחשוב לשלטון יהודי על אותםערים (*), בדיוק כפי שרוב ערבי בגליל ובנגב מערער את השלטון היהודי במדינת ישראל. לו היו יהודים בירושלים העתיקה, בחברון, בשכםובעזה ב-1967, המצב שלנו היה שונה לגמרי. לא היויהודים באותם מקומות בגלל אכזריותם של הערבים, ולא מכיוון שזה היה חטאלגור שם.
נוצר מצב אבסורדי. אם היתה מתקבלת תוכנית החלוקה ב-1947, וירושלים היתהעוברת לשלטון או"ם, היו דורשים מיהודי ירושלים לעבור לשטחהמדינה היהודית, וירושלים היתה מתרוקנת מיהודיה. כדאי לזכור שכאשר דודהיה בגת, אכיש נתן לו את צקלג, והמקרא פוסק "לכן היתה צקלג למלכי יהודה עד היום הזה" (שמו"א כז, ה-ו). ההתיישבות של דוד תחת ריבונות זרה גרמה להרחבת הריבונות הישראלית.
מה בין גוש קטיף לע'ג'ר?
לאור כל האמור כאן, מוזרה השתיקה של מועצת יש"ע לגבי הכפר הערבי ע'ג'ר, שהרי מי שטוען ששלטון יהודי קובע את הגדרת השטח כארץ ישראל, צריך להיאבק נגד מסירתו ללבנון. רק פנאטים שחושבים שההתיישבות היהודית בארץ ישראל משמעותית יותר, ישבו בשקט כאשר מעבירים כפרערבי לשלטון ערבי.
יש רק סיבה אחת שתמנע מיהודים להישאר ביו"ש במקרה שמדינת ישראל תעביר חלקי ארץ אלו לערבים: הם לא יישארו בחיים.
אוהבי ארץ ישראל צריכים להילחם נגד מצב שבו יהודים לא יכולים לגור בבטחה בארץ אבותינו, ולא משנה מי הריבון.
(*) ונפסק להלכה שהתיישבות עדיפה על כיבוש. עפ"י הרמב"ם, קדושת כיבוש עולימצריים תקפה לדורם, אולם קדושת התיישבות עולי בבל תקפה עד היום.
(**) ואכן, עזה פטורה מחלק מהמצוות התלויות בארץ, ולכן לגבי ההתנתקות אפשר לטעון שרק שלטון המדינה היהודית הוא שאיפשר ליהודים לגור שם.