בימים אלה עסוק איצ'ה מאיר (58) עד מעל הראש בזבל. אם המהפכה שהוא מגלגל תצליח, בקרוב ימוקמו בכל יישוב בבנימין שני פחי אשפה בשני צבעים. זוגות, זוגות. האחד לאשפה רטובה, והאחר לאשפה יבשה. אמנם זהו לא רעיון מקורי של מהפכננו - המנהג למיין אשפה נפוץ בארצות המתקדמות בעולם (באירופה ניתן למצוא באזורים מסוימים אפילו שבעה פחים בצבעים שונים למיון זבל), אבל בארצנו הקטנה מדובר בהחלט במעשה נחשוני, מאחר ורק ביישובים מועטים כבר התחילו ליישם את מיון האשפה לטובת איכות הסביבה, האוויר הרוחות, אמא אדמה והדורות הבאים.

המהפכה נעשית בשיתוף פעולה של כל ראשי המועצות. אבל דרך חתחתים ארוכה עברה על איצ'ה עד ששרתה במעשיו הצלחה וברכה.

"המהפך הזה יקרה בעתיד בכל הארץ", אומר איצ'ה, "אבל כרגע יישובי יו"ש הם בין המקומות הראשונים שמובילים בתחום. ראשי המועצות ביו"ש כיום מובילים את המהלך הזה ואנחנו נקים את המפעל הראשון בארץ למיחזור.

"המהפך יתחיל בכל בית. בכל בית יהיה פח לזבל הרטוב המיועד לשאריות אוכל, ופח לכל השאר: קרטונים, גביעי יוגורט, כל הפסולת היבשה. ברחוב יהיו מערכות וכלי איסוף בשני צבעים שונים, והפסולת תגיע ותמוחזר. כל החלקים היבשים ימוחזרו, וכל הפסולת הרטובה תהפוך לקומפוסט. סיימנו לאחרונה לפזר מתקנים בכל היישובים, והגיע הזמן שבכל יישוב תהיה גם ועדה לאיכות הסביבה. כיום זה קיים במעט מדי קהילות.

"לקחתי מספר ראשי מועצות לפני מספר חודשים לחו"ל, ראינו מפעלים כאלה, ונוכחנו שזה לא מסריח. היה סוריאליסטי לראות, למשל, את ראש מועצת עמנואל בחליפה וכובע, מסתובב בין עיירות בגרמניה ומקבל הסברים על פסולת והפרדת פסולת. גם בני כשריאל, ראש מעלה אדומים, היה אתנו. היום במודעות ראשי המועצות ביו"ש רוצים להיות המובילים בתחום, וגם אלה שהתנגדו בעבר מבקשים סליחה. בארצות שבהם יש הפרדה לשבעה צבעים - גרמניה, בלגיה והולנד - הם היום קצת חוזרים בהם ואומרים שזה בעצמו בזבוז אנרגיה, כשלעיירה קטנה עם כביש צר מגיעות שבע סוגי משאיות שצורכות דלק ופולטות גז, וגם אצלם חוזרים להפרדה רק בין יבש לרטוב".

איצ'ה מאיר הוא רב פעלים ומעללים. כיום הוא ראש איגוד הערים ביו"ש לאיכות הסביבה - איגוד הדואג למניעת זיהומים, בו יש אפילו יחידה לטיפול בחומרים מסוכנים, במקרה שנשפך חומר רעיל כתוצאה משריפות, תאונות וכדומה. הוא נותן אישורי בניה לבתים פרטיים, למפעלים ולתחנות דלק, רק אחרי שהם עומדים בתקנים של איכות הסביבה. השם איצ'ה דבק בו עוד מן הימים שבהם החל לעבוד ברשות שמורות הטבע. הבחור הצעיר חובש הכיפה נכנס לריאיון אצל האלוף אברהם יפה, היו"ר האגדי של הרשות, וכיפתו החריגה משכה את תשומת לבו. מאז הלביש עליו את הכינוי איצ'ה – שם נפוץ בחסידות, במיוחד בגור. ככל שניסה להתנגד לכינוי החדש, כך יפה התעקש יותר.

"האזור של כפר אדומים, מצפה יריחו, אלון ונופי פרת, הוא אזור עם נגיעות של גז ראדון בקרקע", מדגים איצ'ה. "יש בהם סוג מסלע מסוכן ומסרטן. אבל זה לא מסוכן כל עוד אנשים לא בונים את הבית תוך חציבה בסלע, או מצמידים אליו את הבית. הצלחתי להביא למצב שכל מבנה חדש חייב שתהיה לו צנרת שמוציאה החוצה את הגז, והתפקיד שלי לבדוק שזה מתבצע. עכשיו כשנגמרה ההקפאה, אני מוצא את עצמי יושב בלילות שעות ובודק תכניות בנייה.

"מה שיפה בכל העניין הוא שהקרקע מדברת איתנו. מחקרים מראים למשל שלפני רעידת אדמה גז הראדון נפלט מהקרקע במשך שעות. זה עוד לא הוכח, אבל זה יאפשר לצפות רעידות אדמה, ולהתכונן אליהן".

איצ'ה מאיר הוא לא רק יו"ר איגוד הערים לאיכות הסביבה ביו"ש, הוא גם היו"ר של התאחדות כל האיגודים לאיכות הסביבה בארץ, ויש כאלה 47שהתכנסו תחת גג אחד. אבל הוא התחיל הרבה יותר בקטן. הכל קרה בחנות הרדיו הצפופה של אבא שלו, ליד הדוידקה, בירושלים.

המודעה בעיתון

 

"כשבגרתי חיפשתי מה ללמוד", הוא משחזר. "בחנתי מספר תחומים, אבל אחרי בדיקות ושיטוטים נותרתי בעיקר עייף ומבולבל". הישועה הגיעה באופן מוזר ולא צפוי מאבא שלו, מהנדס אלקטרוניקה שפתח חנות קטנה לרדיו במרכז ירושלים. “אבא שלי סיפר לי שראה מודעה בעיתון על כך שמקימים בית ספר להנדסאים לאיכות הסביבה”, משחזר איצ'ה. "אמרו שילמדו שם טכנולוגיות שקשורות למים, אוויר ורעש. אבא שלי אמר שהוא חושב שכחובב טבע מושבע, נראה לו שזה עשוי לעניין אותי, וחלטתי לנסות".

הלימודים היו בכפר סבא. במקביל היה איצ'ה חבר בגרעין שילה, אחד הגרעינים הראשונים של גוש אמונים שניסו לעלות לקרקע כדי להקים יישוב בשילה. הם ניסו את כל השיטות והאפשרויות - התגנבויות יחידים, עליות המוניות, שיחות חרש עם פוליטיקאים.

"לרוב עלינו וגורשנו", משחזר איצ'ה, "אבל לילה אחד, בשנת 1975, הצלחנו להישאר. ההצלחה הפתיעה אותי ודרשה ממני עשייה שלא הייתי מוכן אליה יחד עם הלימודים. אני למדתי בכפר סבא, והגרעין שלנו עלה באזור עפרה. ההצלחה הפתאומית קצת שיבשה לי את התוכניות".

ההצלחה התרחשה בעקבות עצה שקיבלו חברי הגרעין מרחל ינאית בן צבי. היא היתה אז כבר קשישה, אבל היו לה רעיונות למכביר - איך אפשר בכל זאת, ולמרות הכל, לעלות לקרקע. "לגרעינים של גוש אמונים היו אבות ואמהות מותיקי תנועת העבודה. היינו נפגשים אתם ומתייעצים איך לקדם את נושא ההתיישבות. לינה בלילה הייתה אסורה, והתייעצנו אתם איך לפרוץ את זה. רחל ינאית הציעה לנו להצטרף כפועלים לקבלנים שהקימו באזורים האלה בסיסים צבאיים. היא אמרה שכך נכיר את האזור, ובהמשך נצליח גם לעלות לקרקע. יום אחד הגענו בשני טנדרים להר בעל חצור והצענו לקבלן שעבד שם שישכור אותנו כפועלים. הוא הסתכל עלינו בתימהון. לא היינו נראים לו הגברתנים שהוא היה צריך לצורך עבודות העפר והקרקע שהוא ביצע. הסברנו לו בלחש את המטרות הסודיות שלנו, והוא הסכים.

"בשביל להצליח גם להשתתף בעבודות, וגם להגיע ללמודים בכפר סבא, קניתי רכב סיטרואן ישן וחלוד. הוא היה בצבעי שחור צהוב, ולא היתה לו רצפה, אבל בעזרתו הצלחתי לתמרן בין הלימודים והעבודות על הר בעל חצור. הקבלן לא היה ממש מרוצה מהעבודה שלנו, אבל באותם ימים היו מגעים חשאיים גם עם העוזר של שמעון פרס. פרס ורבין היו ביריבות גדולה באותם ימים, רבין עמד בראשות הממשלה, ופרס חשב שצריך להקים טבעת של יישובים סביב ירושלים, בעוד שרבין התנגד לזה נחרצות. פרס עזר לנו, ובאחד הלילות עלינו לעפרה במטרה להישאר.

"פרס הודיע לנו שאין אישור, אבל שמבקשים מהצבא לא להפריע לנו. באותו לילה היו ריקודים, והיה שמח. למחרת בבוקר הידיעה עברה בכל הארץ. רבים עלו על מוניות ערביות שנסעו לעין יברוד, ועפרה קמה.

"אחרי כמה ימים חזרתי ללימודים. הייתי נוסע וחוזר. היו אנשים שאמרו שמי שלא נשאר יום יום במקום לעבוד, אין לו מקום בעפרה. היו סביב זה המון ויכוחים. יום אחד הגיע רופא שרצה לגור ביישוב. שאלו אותו במה הוא רוצה לעבוד, והוא אמר: מה זאת אומרת? אני רופא! הם אמרו לו: יש לנו כבר רופא! ולא קיבלו אותו ליישוב. מצד אחד הייתה התעקשות גדולה שאנשים יעבדו ביישוב, ומצד שני לא היתה כל כך עבודה חוץ מבניית הבתים. אני התעקשתי ללמוד, נאבקתי על זכותי להמשיך בלימודים, והצלחתי.

חיינו כקומונה. היה מטבח, חדר אוכל. רק אחרי שבועות ארוכים החלטנו מה נהיה: עיר, קיבוץ או מושב. העירוניים רצו שזה יהיה קיבוץ, והקיבוצניקים התנגדו נואשות. לבסוף קם יישוב קהילתי מאוד מאוד קהילתי, עם בניה אחידה. חלק מהחוקים היו שאחד מבני הזוג חייב לעבוד ביישוב או בסביבה, כדי שהיישוב לא יתרוקן ביום.

"הגיעו המון מוזרים. קראנו להם "המשוגעים של עפרה”. בכל יום היו נוחתים כל מיני תמוהים שרצו לגור ולהישאר. אחד מאתנו היה עומד בכיכר, וכשהמוזרים ירדו מהאוטובוס הוא היה לוקח להם את המזוודה ומעלה אותם בחזרה לאוטובוס.

"בכל זאת לפעמים פספסנו. היה אחד שהתגורר בעפרה. הוא היה חייל מארינס בדימוס שהשתתף במלחמת וייטנאם. יום אחד, באמצע הלילה, הוא יצא החוצה חמוש. הוא ראה בחושך סלע, הסתער עליו וירה. הוא אושפז זמן לא רב לאחר מכן.

"באותו זמן הכרתי את מלכה אשתי. אני הייתי רכז שירות לאומי בעזרא, והיא שירתה בשעלבים. הכרנו בשבת משותפת. היא הייתה צרפתיה, ועוד בפריז היא חלמה להתחתן עם ירושלמי. לא ידעתי שזה החלום שלה. אחרי אותה שבת כתבתי לה מכתב מחדרי ברעננה, ומשום מה כתבתי לה את הכתובת של הוריי בירושלים. היא עד היום אומרת לי שאם לא הייתי כותב שאני ירושלמי, היא לא הייתה טורחת בכלל לענות למכתב. באותו קיץ התחתנו בעפרה. זו הייתה החתונה המקומית השנייה, ויותר מאלף איש הגיעו.

הדודות של אשתי שבאו מצרפת אמרו שלא הצליחו לטעום כלום, כי כל מה שהיה על מגשי המלצרים נחטף ברגע שיצא מהמטבח".

 

ישוב בתוך היער

כשאיצ'ה סיים את לימודיו, הוא חזר לעפרה גדוש רעיונות והמלצות איך לבנות את היישוב בעדינות ומתוך התחשבות בסביבה. הוא הסביר להם נרגש ונלהב את החשיבות בשמירה על הסביבה והטבע, ובהתחשבות באדמה וברוחות. הוא השתמש במילים משונות וזרות כמו איזור קרסטי, אוסמוזה ומיקרון. אבל כמו כל פורץ דרך ומהפכן - הוא נתקל בחומה בצורה של אי הבנה ושיקולים זרים.

"השיטה הייתה תפוס כפי יכולתך", משחזר איצ'ה מאיר את ייסוריו, "לא היו שיקולים סביבתיים. אזורי תעשיה נבנו כך שהרוח לקחה את העשן לתוך הבתים של היישובים, לא דאגו לטהר את השפכים, וזיהמו את מי התהום.

"עפרה, למשל, יושבת באיזור קרסטי - זהו אזור של סלעי גיר שבתהליכי המסה נוצרים חורים בקרקע, כמו למשל הבור הסיני. אפשר לדמיין אותם כמו ארובות או צינורות שמגיעים לתת הקרקע. אם בקרקע רגילה אתה שופך חומר, הקרקע משמשת כמסננת טבעית, והיא מתקן הטיהור היעיל ביותר. אבל באזור עם סדקים וחורים כמו עפרה נוצר מצב שהביוב זורם ישירות פנימה אל מי התהום".

אבל כשאיצ'ה הסביר, פירט ופירש למה ואיך אפשר למנוע את הזיהומים, אמרו לו שאין תקציב. שאין זמן. ושזה לא מה שחשוב כעת. "זמביש, ולרשטיין וחבריהם רצו להקים כמה שיותר יישובים, והנושאים הסביבתיים לא שיחקו אצלם תפקיד. אצלי זה התנגש עם האמונה שבאנו לכאן לתמיד. מי שהורס את המשאבים הטבעיים, כך שבעוד דור או שניים הכל יאבד - רואה את עצמו כארעי וזמני. הפריע לי שבכל יהודה ושומרון לא היו שיקולים סביבתיים, ולצערי עד היום פעמים רבות עדיין אין התייחסות. יש עדיין מקומות שבהם לא מטפלים בביוב, האשפה בוערת בלי טיפול בפסולת שימנע זיהום”.

אבל הוא מוסיף: “ובכל זאת אי אפשר להשוות את המצב שהיה בתחילת הדרך למה שקורה היום. היום יש הרבה יותר רצון טוב, מודעות והבנה, ואני מצפה שזה רק ילך ויגדל. היום גם אותם זמבישים וולרשטיינים מודים שזו הייתה טעות להתייחס כך אל הסביבה".

אבל זה קרה רק שנים רבות מאוחר יותר. באותם ימים, בתחילת הדרך, איצ'ה הסתובב עצוב ומיואש וחיפש דרכים להשפיע בכל זאת. במשך 14שנה עבד כמנהל מדור ניטור רעלים - צוות שביצע פיקוח למניעת הרעלות של בעלי חיים וכדומה. אבל יום אחד שוב בערה בו האש לנסות להשפיע ולשנות את היחס האלים לטעמו אל הקרקע ביו"ש.

"כמה אירועים שהתרחשו גרמו לכך שנרתמתי להגנת הסביבה ביו"ש. אחד מהם היה עליית נוה צוף אל הקרקע. אז כבר היינו קבוצה קטנה שהתנגדה לפגיעה באקולוגיה ובסביבה ביו"שׁ. את נוה צוף הקימו בתוך שמורת הטבע של יער דיר ניזם. אנחנו התנגדנו להקמת היישוב ביער. דרשנו שלא יעקרו עצים ושלא יפגעו ביער. אמרנו שהשמורה נתפסת בכל מקרה כאדמות מדינה, ואין עניין להקים דווקא בתוכה בתים, ושגם ביו"ש יש מקום לשמור על ריאות ירוקות.

"כנגדנו אמרו פנחס ולרשטיין וראשי התיישבות אחרים שבגלל שאלה אדמות מדינה אפשר להקים שם בתים, ושאנחנו יפי נפש שמעדיפים טבע במקום התיישבות. הצענו חלופה פרקטית. פרץ וויכוח סוער שבסופו נחלנו הצלחה חלקית: חלק מהיישוב הוקם ביער, וחלקו ליד. אבל זה היה גם הישג ברמת המודעות, ובכך שהתחילו להילקח בחשבון גם נושאים סביבתיים.

"אני חזרתי ואמרתי לכל מי שהסכים לשמוע, שאחיזה לדורות תקום ותיפול על היחס שלנו לקרקע, לאוויר, לחי ולצומח. הפלשתינים טוענים שהם קשורים לקרקע יותר מאתנו, אבל כשרואים איך שהם פוגעים בנחלים ובשמורות הטבע מבינים שזו לא אהבת אמת. בהסכמי אוסלו נמסרו להם שמורות טבע רבות, והם כרתו אלונים עתיקים ששומרו עוד בימי הטורקים, הבריטים והממשל הישראלי. תחת ידי הפלשתינים הם נכחדו”.

איצ'ה לקח חצי שנה של חופש מעבודתו ברשות שמורות הטבע, והקים בזיעת אפיו את איגוד הערים לשמירה על איכות הסביבה. לא רק ביהודה ושומרון, בארץ כולה לא ממש התלהבו מרעיונות של סביבה וטבע. המשרד לאיכות הסביבה היה גם הוא טרי. איצ'ה כיתת לשם את רגליו, השיג כספים, תקציבים ותמיכה, והאיגוד הוקם. בהתחלה זה היה משרד קטן עם שני עובדים, ובהמשך גדל למה שהוא היום. ארגון רחב זרועות ורב פעלים.

"רון נחמן, שהיה ראש מועצת אריאל (היום עיר), לקח על עצמו לשכנע את ראשי המועצות”, מפרגן איצ'ה. "הוא האמין בערכים האלה וחשב שנכון להתייחס לאזור באהבה. זה היה נעים למצוא עוד מישהו שקשוב. זה הוקם בהתחלה כיחידה של שני אנשים בעיריית אריאל, ובהמשך, בשנת 92', זה הפך להיות גוף רשמי כאיגוד ערים שמאגד את כל הרשויות מעבר לקו הירוק, מירושלים צפונה - שתי ערים, עשר מועצות מקומיות ושלוש מועצות אזוריות. ואני מנהל את כל זה. במקביל התחלתי לדאוג שיוקם איגוד מקביל באזור יהודה של שמונה מועצות שנותרו, והקמתי גם את היחידה בעזה, אבל ממנה לצערי נשאר לי רק השלט”.

 

 

זיהום חוצה גבולות

"היום כבר לא מדברים על איכות הסביבה אלא על פיתוח בר קיימא", הוא מעדכן את המושגים, ומסביר: "זו המחויבות שלנו לדאוג שלדורות הבאים יהיו אותם המשאבים שיש לנו. זה מושג בינלאומי שמקורו בתורה. למשל, בערי הלויים צריך לשמור 2000אמה של שטח שבו אסור לפגוע, ועליו להישאר לא בנוי ועם צמחיה טבעית - זה מה שאנחנו קוראים היום ריאות ירוקות. המקרא גדוש ברעיונות ירוקים, וזו רק דוגמא אחת קטנה", הוא מבהיר.

מושג אחר שכל מי שבקיא במכמני התחום משתמש בו הוא "זיהום חוצה גבולות". היום מדינות העולם הבינו שלזיהום אין גבול. העשן לא נעצר בגבול שקבעו בני האדם בין שתי מדינות, וגם לא השפכים. לכן, כדי בכל זאת לשמור על איכות הסביבה ולפתור את בעיית הזיהום, המדינות השכנות מגיעות ביניהן להסכם טיפול בזיהום. כשמדובר בשתי מדינות עשירות, הן מטפלות בזיהום יחד. כשאחת ענייה ואחת עשירה, למשל ארה"ב ומקסיקו, מקובל שהמדינה העשירה לוקחת אחריות על הזיהום ומטפלת בו. גם השכנה הענייה שותפה אבל במשאבים העומדים לרשותה. בישראל יש בכל התחום הזה בלגאן גדול ובעיה גדולה. אצלנו, הפלשתינים מצד אחד לא נחשבים למדינה, אין גבול כי אנחנו חיים אחד בתוך השני, וגם המוטיבציה של אזרח ישראלי לשמור על איכות הסביבה שונה מזו של שכנו הפלשתיני. למשל בלשים בקבוק פלסטיק בפח מיחזור. אצלם אין כרגע מודעות או רצון לשמור על הסביבה - ואם כבר אז רק בדברים המיידיים ולא בשמירה על דברים למען הדורות הבאים.

"הריבון באזור שלנו זה הצבא, אלוף הפיקוד והמינהל האזרחי. אלה לא אנשים עם התייחסות ליו"ש ברמה ערכית. הם עושים תפקיד, מסתכלים כבר על התפקיד הבא, וכשאני מנסה לדבר על ערכים כמו שמירת הקרקע הם לא מבינים על מה אני מדבר.

"כשאני מצביע על זיהומים חוצי גבולות אני נתקל לא פעם במקבלי החלטות שאומרים לי: הכפר הזה לא בשליטתנו ואם הוא מזהם הוא מזהם. אין מה לעשות. אלא שהזיהום הזה פוגע במשאבים של מדינת ישראל - לא רק ביו"ש אלא גם בישראל הקטנה. הביוב שזורם מרמאללה למשל, לא נעצר בקו הירוק. הוא ממשיך וזורם ומזהם את השפלה".

ובכל זאת, יש גם שיתופי פעולה עם השכנים. "אמנם אין מודעות", אומר איצ'ה, "אבל כשאין להם לאן להזרים את הביוב למשל, אז אין להם בעיה להגיע להסכמים, הם רק לא אוהבים שמתפרסם שהם ביחסים טובים עם המתנחלים. הקשרים הם קורקטיים. יחסי עבודה. יש מקרה אחד חריג של חבר פלשתיני מאחד הכפרים שהצלתי את חייו. במהלך השנים ניסו לחסל אותו בגלל שהפעיל אתר פסולת משותף של הכפרים שלנו ושלהם. הוא עסק במיחזור, מכר מתכות ופלסטיק, אבל אצלם זו היתה עילה מספיקה להתנכל אליו. באחת הפעמים שילמנו כסף בעזרת יוסי שריד ממרצ, כדי להוציא אותו מהכלא ביריחו.

"הכפרים של השכנים מהווים פחות בעיה. הביוב של הכפרים הערבים לא מנוקז למקום אחד ולכל בית יש ג'ורה. כולם מזהמים, אבל במאקרו זה מצב יותר טוב, כי אלה כמויות קטנות שהקרקע מסננת, ולא צינור ביוב שמוזרם בעוצמה. אצלנו, לעומת זאת, בנחל קנה למשל, זו שמורת טבע במרכז השומרון עם מעיינות ונופים משגעים. לצערי כמעט כל היישובים הישראלים לאורכו, ששייכים לחמש מועצות שונות, מזרימים לתוכו שפכים. לאחרונה הקמתי את חברת קולחי השומרון, ששייכת לחמשת הרשויות, ועשינו מערכת ביוב ומכון טיהור שפכים בדרום השרון. קווים, צינורות. וכיום הנחל בתהליך טיהור, כך שכרגע, מה שעוד לא טופל, הן הגו'רות של השכנים". מטה בנימין מובילה בין המועצות האזוריות בארץ בתחום טיהור השפכים, הן במספר המט"שים והן באיכותם. "מצב איכות הסביבה ביישובים הישראלים ביו"ש כיום, דומה למצב בגליל העליון ובמזרח הנגב. אבל בגלל השכנות עם הפלשתינים שמבעירים מזבלות ומזרימים ביוב, בפרט משמונה הערים הפלשתיניות, שמהן כ-30 מיליון קוב ביוב זורם בנחלים, שזה המון, המצב די עגום. לטעמי מדינת ישראל היתה צריכה לקחת אחריות על הזיהום חוצה הגבולות ולטפל בכל. בסופו של יום המשאבים שלנו גם כן אובדים.

היו לי כנסים משותפים עם הפלשתינים בטורקיה, הם לא רצו להיפגש בארץ כדי שלא יידעו שיש שיתוף פעולה עם מתנחלים. ניסיתי להסביר להם את חשיבות השמירה על הסביבה, והם אומרים לי: אתם עשירים ומפונקים ואתם יכולים לבזבז כסף על ריאות ירוקות, לנו אין בכלל אוכל לאכול, מצבנו הכלכלי ירוד. זה נכון, אבל גם לא נכון. אחרי הסכמי אוסלו למשל, הועברו להם מהמדינות התורמות כ150-מיליון מארק גרמני, כדי שייבנו בערים הפלשתיניות ובכפרים מתקני טיהור שפכים ופסולת. הם השתמשו בכסף לדברים אחרים. חלקו נגנב לשימוש פרטי. נפגשתי עם עמותות בינלאומיות שבאו הנה לשפר להם את איכות הסביבה, אבל הכסף לא מגיע לאיכות הסביבה. אין מתקנים ואין התייחסות.

"ובכל זאת, ליד פסגות יש להם מתקן יחידי בכל יו"ש לטיהור שפכים, בו אנחנו משתפים פעולה. גם בכל הנוגע לטיפול בזיהום אין לפלשתינים שום מערך. באחת הפעמים משאית עם קוביות טרפטין - חומר מדמיע ומסוכן לנשימה, התהפכה בביר נבאללה. התבקשנו להגיע לעזור ולטפל. פתרנו את הבעיה והיה שיתוף פעולה. ליד פסגות יש אתר פסולת שמטפל בפסולת של אל-בירה הצמודה לרמאללה, ופסולת של יישובים יהודיים בבנימין. יש חלוקת עבודה - הם נותנים לי יום יום טרקטור עם מפעיל של עיריית אל בירה, ומשאיות עם עודפי עפר, והמועצה האזורית מממנת קבלן ישראלי. יש שיתוף פעולה ואנחנו מדברים בטלפון כל יום או יומיים.

 

חריש עמוק בתודעה

למרות ההתקדמות הגדולה בתודעה, יש עוד דרך ארוכה לפנינו, סבור איצ'ה מאיר. וכדי לפתור את הבעיה לעומק ולטווח ארוך, הקים את האגף לחינוך סביבתי, שאותו מנהלת שלווה נווה מיקיר. “שלווה דואגת לסייע לכל מוסדות החינוך, להכניס אליהם תוכניות של חינוך סביבה. זה מתחיל כבר מהגן, ויש לנו תכנית חינוכית אפילו למעונות.

"אני מצפה בהמשך לחריש עמוק בתודעה, שיוביל לא רק למיחזור ותיעול פסולת, אלא גם לייצור פחות של פסולת. במקום לקנות עוד ועוד - למחזר. האדם הפשוט יכול לחסוך מים בדרכים שונות, למחזר, לחסוך באנרגיה - למשל להשתמש בנורות חוסכות חשמל. בבנימין יוסיפו בקרוב גם מתקנים לאיסוף קרטון.

המאבקים החדשים שעומדים על הפרק הם הכשרת מכון טיהור השפכים של עפרה, שעליו הוטל צו בג"צ בשם טענות של ערבים לבעלות על הקרקע. לאחרונה החלטנו לטפל גם בשפכים של הכפרים הערביים. הם שמחים ומעוניינים, וכך זה אמור להיפתר גם מול בג"צ.

"בעיה אחרת היא שהמינהל האזרחי מקדם אתר פסולת ליד רימונים לפלשתינים. זה איזור בשליטה ישראלית. אלה מדרונות לבקעה עם רגישות לקרקע, ואנחנו נאבקים כדי שהקרקע שם לא תזוהם.

הייתי רוצה לראות יותר ויותר מיחזור- למשל הפיכת מי ביוב למיים ראויים להשקיה. הפיכת כל פסולת למשאב.

היום אפשר לראות גם במטה בנימין כמה יישובים שמשקים מטעים וכרמים בקולחים - מי ביוב מטוהרים. ישראל היום היא מקום ראשון בעולם בניצול קולחים להשקיה.

"מאז שהתחלתי את הדרך יש מהפכה", איצ'ה מסכם, "פעם רק משוגעים התעניינו בזה, והיום אין בית שלא עוסק במשהו של איכות הסביבה. לחיות חיים נכונים יותר. מודעות לקרקע זה הבדל עצום. פעם תושב אחד בחודש היה מתקשר להתלונן, היום אנחנו מוצפים בפניות של תושבים שמתריעים ומודאגים בקשר לסביבה".