שלום, אני דוקטור מיכל פרץ, כן כן, לא התבלבלתם, זה העמוד הנכון, אני דוקטור.

דוקטור לזנבות.

ההתמחות בתואר הנ"ל נרכשה בעקביות רבה של שנים, שעיקרן בהתחלת משימות שונות במהלך החיים, וחוסר היכולת לסיימן.

בכיתה ה' זה היה הסוודר שסרגתי בהתלהבות, ורק נשאר לי לחבר את השרוולים ולפענח כיצד עושים צווארון; בגיל עשרים היה זה מכון הכושר שאליו נרשמתי, מתחייבת לעצמי ולצמיגים בבטן שכעת אתייצב באומץ מול אימת המכשירים ואתעמל מידי יום לפחות שעתיים בכל פעם; קורס לתיאטרון בובות עליו הסתערתי בהתלהבות האופיינית לי, והפסקתי להגיע כעבור חודשיים; פרויקט בעבודתי הקודמת שטרם סיימתי; והרשימה עודנה ארוכה ומביכה.

אבל כל אלה הם כלום לעומת הזנב הכבד, השעיר, המעיק, המשתרך אחריי תריסר שנים, אשר בזכותו הוענק לי התואר המפוקפק "ד"ר לזנבות בע"מ".

האם גם לכם יש איזו משימה שאתם דוחים ודוחים ושוב דוחים את עשייתה במשך שנים? משהו שהיה היה פעם, לפני הרבה מאוד שנים, קטן מזערי ופשוט לביצוע, ועם הזמן ושלל התירוצים של חתונה-הריון-ילד-מעבר דירה, המשימה בו זמנית גם נדחקה לפינה אפלולית ומאובקת, וגם הלכה ותפחה למימדי ענק?

מדוע הנני מוליכה אתכם, קוראים נאמנים, סחור-סחור, כשהדבר הפשוט שאני צריכה לעשות, הוא להניח לפניכם את האמת המרה על השולחן?

טוב, תנו לי עוד דקה, בכל זאת, לא בכל יום נחשפים מעל העיתון הנחשק "ארץ בנימין" סודות מדינה אפלים, או לפחות סודותיה המביכים של אזרחית מן השורה, תושבת מן המניין, הנוהגת לשלם בקביעות את חובותיה למיסי הישוב, לביטוח לאומי, למס הכנסה ולמכולת בשילה.

טוב, כחכוח אחרון בגרון, נשימה עמוקה, אני מישירה מולכם מבט, כולם מסתכלים?

עוד לא סיימתי תואר ראשון!

אני יודעת, זה נורא, מעשה שלא ייעשה, במיוחד לאשה פלונית אלמונית בת שלושים פלוס שכמותי, מוקפת מכל הכיוונים בחברות המנפנפות לי ישר לתוך המסקרה שבריסים עם התואר השני שלהן.

שתתביישנה, לא לכולן יש אמביציה, שאפתנות, וחמות תומכת, המוכנה לזנק על נכדיה כל אימת שהאמא המלומדת שלהם נקראת למבחן.

ממה בעצם אני הכי מתביישת? מכך שעדיין לא השלמתי את התואר, או מכך שכמעט-כמעט-כמעט השלמתי אותו, לפני שתיים-עשרה שנה, למעט שלושה קורסים ושתי עבודות סמינריוניות, ומאז, בצורה עקבית ראויה להערכה, אני מנסה לטאטא את הזנב הארוך הרודף אחריי, לפינה אפלולית?

השנה החלטתי שלא עוד! פסעתי בנחישות לשערי המכללה ודרשתי בנחישות תואר!

הסבירו לי שם יפה ואפילו בעברית, שמחצית מהקורסים כבר לא נחשבים, מפאת חוק ההתיישנות, אבל הם מאוד ישמחו לעזור לי להשלים את התואר הנכסף. המעט שאצטרך לעשות הוא לחתום על צ'ק על סך שש וחצי אלף שקל, להתייצב ליום לימודים מרוכז מבוקר עד ליל, להירשם לקורסי קיץ, ועוד כמה קורסים מקוונים לקינוח.

שש וחצי אלף, הזדעקתי בלבי ופסעתי רכונת ראש לעבר היציאה, כשגיליון ציונים חלקי משנת 99' באמתחתי (בתוספת תעודת הוראה, מה חשבתם?), אלא שבאותו הרגע נתקלתי בלוח המודעות שבישר על המלגות השונות המגיעות לסטודנטים לתואר הראשון.

מלגות? סטודנטים? היבטתי במודעה בעיניים מזוגגות ומיד התעשתתי וחייגתי למספר הנקוב.

"שלום, אני מתעניינת לגבי המלגה", ספרתי לרכז הפר"ח בן החמש-עשרה, "אני סטודנטית ל..", נתקעו לי המילים. "כלומר אני אהה..", אני כבר שתים-עשרה שנה מסיימת אוטוטו את התואר, וכן, יש לי כבר חמישה ילדים, ולא, עדיין אין לי תואר! התאפקתי שלא לצרוח זאת באוזני הקטין, כלומר, רכז הפר"ח.

"מעולה, נסדר לך שעות בבית הספר בשילה", הוא מתלהב, "המנהלת ממש תשמח, רכזת החוגים תתמוגג, והמורות תתלהבנה מאוד כשישמעו שאת מצטרפת לשעות פר"ח". והוא קובע לפגוש אותי בתוככי חדר המורים בבית הספר, העמוס בשכנותיי שטרם שמעו את החדשות המרעישות, שאני, השכנה המשכילה והמלומדת (תיאורטית לפחות) עומדת לעשות בבית הספר עבודות שירות, אה, זאת אומרת, פר"ח.

אחרי שאת טבילת האש המביכה הראשונה בחדר המורים, שהמה בבעלות תארים שחלקן מחצית מגילי, עברתי די בהצלחה, כל שנשאר לי כעת, הוא לנשום עמוק, לזקוף גו, להתחפש לסטודנטית בת עשרים ואחת, ובהליכה נמרצת והחלטית, כיאה לתלמידת תואר ראשון מן המניין, להיכנס בשנית לשערי המכללה.

השלב הבא הוא לתת לאמי, לאחותי, ולגיסה עם התואר השני, לקרוא את הטור הזה מהעיתון, ולנוס במהרה לשעת הפר"ח שלי, כשהזנב מקופל היטב בין הרגליים.