"לכל עם יש סיפור מכונֵן על אותם אירועים גדולים, לעתים מופלאים, שהביאו להתהוותו. סיפורים אלו, אשר לעתים קרובות לובשים מלבוש של מיתוס על גיבורים ואלים ומאבקי האיתנים שלהם אלו באלו, היו שורשי קיום שייחדו כל עם ועם וכל תרבות ותרבות, גרעיני תודעה שהצמיחו את המרקם האנושי המגוון של קהילות בני האדם". במילים אלה פותח הרב דוב ברקוביץ' (65) משילה את ספרו החדש: "מקדש החיים - זוגיות, משפחה וסוד עץ החיים", בהוצאת מגיד.

את המיתוסים והאידאיות המכוננות של עמנו, הוא מזמין את כולנו לברר יחד בחברותא, מתוך המקרא. ספריו הקודמים - "שעשני גבר", בהוצאת ידיעות אחרונות, ו "געגועי ארץ", בהוצאת בית אב, זכו לעדנה.

בספרו הנוכחי מתמקד ברקוביץ' ביחסים שבין איש ואישה, ובהבדלים שבין המגדרים. בין היתר הוא טוען שהתורה הגברית מופשטת יותר, פילוסופית, בעוד שהנשים רוצות תורה שאפשר ליישם במציאות. ספרו החדש של ברקוביץ, מלא אמנם תורה פילוסופית, אך גם לא מעט עצות מעשיות ותיאוריות ממשיות.

אז אתה כותב על הבדלים מגדריים, אבל בעצם לך עצמך יש תורה די נשית?

"נכון”. מחייך הרב דוב, ומושך בכתפיו.

הספר החדש, רחב יריעה, מציע הסתכלות חדשה על סיפור גן עדן, ומתוכו על החיים שלנו, ועל המסע הזוגי. יש בספרו רעיונות מגדריים שלא לכולם אני מתחברת, אך גם רעיונות שלא נשמעים תדיר בעולם הדתי-השמרני-הגברי, כמו למשל הגישה המכבדת אחת את עולמו של האחר - ממקום אוהב ולא שופט. זו לא פעם ראשונה שהרב דוב הולך כחלוץ לפני המחנה. פעמים רבות הוא מעז באומץ לחדש, לפרש, ולהוביל מהפכות בעולם הרוח והמעשה. וכן, גם בענייני זוגיות ומגדר.

ברקוביץ היה פעיל בהקמת "פרדס" – מרכז ללימודי יהדות, בית מדרש "אלול", "קולות", "בית יקר" בירושלים ו"תהודה" – בית מדרש למנהיגות יהודית. לפני עשר שנים יסד את "בית אב – ליצירה והתחדשות בתורה" לזכרו של אביו, הרב פרופסור אליעזר ברקוביץ זצ"ל. ב"בית אב" קיימות תכניות להוראת תורה שבעל פה, בית מדרש לאקולוגיה יהדות ואמנות, ושיעורים וסדנאות לציבור הרחב. מלבד אלה כותב הרב ברקוביץ טור קבוע במוסף "שבת" בעיתון מקור ראשון.

הוא מתגורר ביישוב שילה עם אשתו ציפי, אב לחמישה וסב לנכדים.

"הספר הנוכחי לא נכתב לגמרי כספר על זוגיות," מתוודה ברקוביץ, “בהתחלה זו היתה התבוננות נקייה בסיפור בבראשית. זה קרה כשהצטרפתי לצוות המקים של בית מדרש 'אלול', שם למדנו חילונים ודתיים יחד, טקסטים יהודיים בלי מפרשים אלא ישירות את הפשט. את הפרשנות הבאנו אנחנו. יצרנו תורה שבעל פה. זו היתה התבוננות חדשה לגמרי בסיפור שכאילו הכרתי. הוקסמתי.

"כל זה קרה בסוף שנות השמונים. מאז, בכל כמה שנים הייתי חוזר ומלמד את סיפורי בראשית, כי מצאתי בהם דברים יסודיים שחושפים את שורשי החיים. בסופו של דבר לימדתי את הדברים במדרשת שובה בעפרה לפני כארבע שנים, ומהשיעורים האלה נולד הספר.

"בעיניי, הדברים שכתובים בשלושת הפרקים הראשונים בבראשית הם מכונני תרבות. בכל חברה יש מושגי יסוד שמכוננים את התרבות. למשל בארצות הברית - שם גדלתי, יש ערכי יסוד שכתובים בהכרזת העצמאות, ומגדירים את חופש הביטוי, הדת וההתכנסות. אלה יסודות התרבות של האידיליה האמריקאית. בין היתר נחקק שם למשל שאלוקים קיים, ומה שהוא רוצה מהאדם הם ערכים של סבלנות, שוויון, דמוקרטיה וחופש. לחברה הישראלית, לעומת זאת, אין היום מושגי יסוד שמשותפים לכולם.

מי שחושב שהתורה רלוונטית, או צריכה להיות כזאת, כדאי שיהיה שותף בעבודה - לפענח מושגי יסוד כאלה, ולנסח אותם מתוך התורה. לא רק בשביל קבוצה דתית קטנה שיש לה מסגרת ואורח חיים מסויים, אלא להיות מסוגלים לנסח מתוך התורה מושגי יסוד של תרבות יוצרת, מודרנית ואנושית.

"אני חושב שבשלושת הפרקים הראשונים של בראשית יש כמה מושגי יסוד כאלה, עמוקים, חשובים ורציניים, וניסיתי לנסח אותם בספר. אחד מהם למשל הוא זוגיות. זוגיות היא המקום של עבודת החיים שלנו. הבסיס הוא האהבה, והיעד הוא יצירת חלל אנושי מיוחד במינו של אינטימיות ואמון הדדי. הדרך המובילה בין זה לזה היא היכולת להיפתח לאדם השני שאתה חי אתו. לדבר הזה צריך זמן על כל מעלליו - שנים של חיים ביחד. אפשרות לקיים יחד כזה בא מתוך ההתחייבות להיות נאמן באופן מוחלט לצד השני מבחינת ייחוד הקשר. הזמן שאנחנו נותנים אחד לשני נותן את האפשרות לשלבים הדרושים להתהוות היכולת להיפתח באופן אמיתי לאדם אחר. ה"להיפתח" קשור ליכולת לקבל את האדם השני כמות שהוא - שהיא.

"הרבה פעמים בעיות בזוגיות מתעוררות מתוך ביקורת ושיפוטיות. כל אחד שבחר או בחרה להתחתן, לא יכול היה להיות מודע לכל החסרונות של הצד השני - הם צצים רק בתוך היחד של החיים עצמם. אז הנטייה היא להתאכזב, לדרוש שיפורים, להתנתק רגשית ועוד. היכולת לקבל את האדם האחר עם החסרונות שלו-שלה הוא הבסיס להיפתח. בדרך כלל השלב הזה בא בד בבד עם זה שאנו מסוגלים להיפתח לעובדה שגם בנו יש חסרונות, ולגלות מה הם החסרונות האלו מתוך הדברים שקורים בינינו בזוגיות עצמה. המוכנות לראות שאני חסר פותחת את השלב החשוב ב"להיפתח" לאחר, והוא להכיר שהברכה שא-לוקים הביא לי היא בכך שהזוגיות המיוחדת שלנו - שאינה דומה לאף זוגיות אחרת - בנויה על זה שהוא מהווה שורש של התיקון שאני חייב לעשות בחיי, כמו שאני מהווה שורש של התיקון שהצד השני יעשה בחייו. במקום שנולדה ההכרה הזאת, מתחילים האינטימיות האמיתית והאמון ההדדי האמיתי להתקיים”.

ומיד ברקוביץ מוסיף: "חשוב לי מאוד לומר שאני לא מומחה בזוגיות, ולא רוצה שיעמידו אותי או את הספר באור כזה. אני מזדהה עמוקות עם השאלה שלך - "ואיך אתה יכול לכתוב על זוגיות אם אתה חי רק את הזוגיות שלך?" אני ממש חי את השאלה הזאת, וגם יודע שאין אדם יודע בכלל את הזוגיות שהוא נמצא בה בחינת אין בעל הנס מכיר את ניסו. נקודת צורך ההבעה וצורך היצירה שממנה נכתבה הספר - וממנה לימדתי את מה שלימדתי - לא הייתה כזאת בכלל. אני יודע, גם מתוך הכרת עצמי- גבריותי, וגם מתוך מה שאני רואה בחיים סביבי, שנשים יותר חזקות באומנויות החיים מגברים - ואני אומר את זה כאן - וגם בצורה מסוימת בספר - ללא פוזה וללא חיוך כלשהו. בסדר. אבל לדעתי זה לא העניין בכלל. השאלה היא - מה נשים וגברים עושים עם זה בזוגיותם ובחברה בכלל, בכדי להגיע לעבודת תיקון המידות? זאת עבורי שאלת החיים".

לימוד מחפש משמעות

"גם אני הייתי שמאלני", מחייך הרב דוב ברקוביץ, "אבל מה זה שמאלני? ב-1978 שמאלני היה מי שגדל בארצות הברית, אמנם יהודי אותודוקס, אבל למד את הכרזת העצמאות האמריקאית, נבחן והאמין בה ובמשחקי בייסבול. וכך גם אני הפנמתי, לפעמים אפילו בלי שהרגשתי, הרבה מהערכים ההומניסטים ליברליים של ארצות הברית ותרבות המערב.

"הגעתי לארץ ב-1970 מארצות הברית. באתי ממסורת של אורתודוקסיה שניסתה ליצור צינורות לאנשים לא דתיים, ליצור קשר איתם, ולדבר איתם על יהדות, לא כדי ש'יחזרו בתשובה', אלא כדי שיכירו את היהדות ושתהיה פחות בורות. כשהגעתי לארץ היה לי ברור שאני רוצה להמשיך בכיוון הזה.

"ב-1972 נוסד בארץ מכון פרדס ללימודי יהדות. בצוות היו פרופ' אליעזר שביד, הרב עדין שטיינזלץ, ד"ר דוד הרטמן, פרופ מיכאל רוזנק, ואדם בשם אריה טוויג זכרונו לברכה שנהרג בקו ברלב. שניים מהם - חתני פרס ישראל, ושני האחרים צריכים גם הם להיות מועמדים לפרס לדעתי. הרעיון היה להביא בוגרי אוניברסיטה מארצות הברית לארץ, וללמד אותם בלי לנסות להחזיר אותם בתשובה, אבל גם לא לימוד אקדמי, אלא לימוד קיומי ואישי, כשמתוך הלימוד כל אחד יחפש משמעות, שיהיו יותר מלומדים וקשורים לעולם היהודי. אחרי שנה העסק התפרק, כי כל אחד מהמייסדים הבין שיש לו תפיסה אחרת. הרב שטיינזלץ יצר את שפע, שביד יצר את כרם, והרטמן את מכון הרטמן. רוזנק הפך לראש בית הספר לחינוך התפוצות בעברית. והם למעשה המייסדים של עולם רוחני ואינטלקטואלי שלם. לכל אחד מהם היה אסיסטנט, מישהו צעיר יותר שהיה צריך להיות בקשר עם התלמידים. אני הייתי האסיטסטנט של מיכאל רוזנק.

"כשרצו לסגור את מכון פרדס, מאחר שכל כך האמנתי ברעיון של ללמד את עומק היהדות לאנשים שיתרמו בחברה האמריקאית או הישראלית, אמרתי בסוכנות היהודית שאני מוכן להיות המנהל, כי אני לא רוצה שייסגר המכון. מינו אותי, והמכון קם מחדש. אחרי 16שנה שהייתי שם הרגשתי שאני לא מצליח ליצור קשר עם האמריקאים כמו פעם, ושאני רוצה להיות מעורב יותר בעשייה הישראלית.

"תוך כדי שהייתי בפרדס הכרתי את ציפי. התחתנו, וגרנו בארמון הנציב. כל עולמי היה מכון פרדס, השקעתי בזה יום ולילה. הלכו והתפתחו שיטות לימוד חדשות, חשבנו שאנחנו רוצים להשקיע יותר בשביל עם ישראל, דמוקרטיה, שיוויון, חופש... למרות זאת ציפי ואני החלטנו שזה לא מספיק. רצינו לעשות יותר. חשבנו על מגורים במקום חדש, והתחלנו לבדוק במקומות סביב לירושלים. אבל 'גוש אמונים' ויהודה ושומרון היו מחוץ לתחום. על זה אמרנו 'חס ושלום'. הם הרי היו קופצים על הרכב של קיסינגר כשנכנס לירושלים, הם נראו לנו משוגעים.

"ובכל זאת לא מצאנו מקום כלבבנו, וכך החלטתי יום אחד להיכנס חרש למשרד של 'גוש אמונים' ברמת אשכול ולבדוק אם יש להם משהו להציע. הסתכלתי סביב לראות שאף אחד מהחברים שלי לא רואה אותי, ונכנסתי במהירות פנימה. במשרדים ברמת אשכול אמרו שבשילה ממש צריכים אותי. שאלתי: מה זה שילה? בבית הסתכלנו על המפה ושילה נראתה לנו סוף העולם. בכל זאת אמרנו שנלך לשבת אחת לראות".

לעולם לא נגור במקום הזה

"הם באו לאסוף אותנו בטנדר מארמון הנציב, כולו מכוסה שלטים בסגנון 'לא ניתן' או 'לא רוצים'. נכנסנו לטנדר בשפיפות שלא יראו אותנו. ונסענו ונסענו. עברנו את תורמוס-עיה, כשהגענו ראינו אוהל עם דגל ישראל וכמה קרוונים, וחשבתי שזה ממש מהסרטים. הכניסו אותנו לקרוון. הלכתי לטייל ואחרי חצי שעה חזרתי ואמרתי לציפי: המקום הזה מתאים לי. בשבת פשוט התאהבנו באנשים. אנשים נפלאים. לא ציפינו לזה, לא חשבנו ואולי גם לא רצינו, שזה יקרה. הם היו נפלאים - לא אידיאולוגית, אלא אנושית.

התאהבנו, אבל אמרנו: בכל זאת, לעולם, אבל לעולם לא נגור במקום הזה. זה רחוק. אין תנאים. חשמל מגנרטור. מים ממשאית. אין תחבורה. זה לא בשבילנו. זה בכלל לא היה בקורות חיים שלי. אני באתי מפרברי שיקאגו, מבית בורגני עם כל התנאים והנוחות. אבא אמנם היה תלמיד חכם שמלמד יהדות, אבל חיינו בתנאים טובים. לא חשבתי שאני אגור בקרוון. היה נראה לנו שמגורים בשילה מחייבים איזו אמונה שבכלל לא הייתה שלנו. המשכנו לחפש ביישובים מעורבים, אבל לא מצאנו את עצמנו בשום מקום, ואחרי שנה וחצי אמרנו: טוב, נלך שוב לשילה. ושוב הרגשנו אהבה מיוחדת ולא מוסברת למקום ולאנשים.

המקום הזה והתל, השכינה ששרתה כאן, משהו במקום הזה מושך אנשים. אנחנו גרים בשילה כבר שלושים שנה. יש משהו בשילה שמושך גם כאלה שלא מתכוונים בכלל לבוא כדי לגור. לא מעט אנשים ביישוב מספרים: ירדתי מהאוטובוס רק לטיול, והרגשתי שיש כאן משהו במקום הזה שאני לא יכול לעזוב. יש משהו בשילה שמושך אנשים שמסורים לארץ ישראל, מבלי להיות בולדוזרים. אנשים עם הרבה עדינות. הגוון האנושי בשילה מדהים, וקשה למצוא אותו כמעט בכל מקום בארץ. בשילה עובדים קשה מאוד על לא לדבר לשון הרע. אף אחד לא רוצה להיות במזכירות, אבל זה בגלל שאנשים לא רוצים להיות במחלוקת וריב. למדנו לקבל אחד את השני.

"כשעברנו לשילה היו חברים ירושלמים שלא הבינו מה אני עושה, וחשבו שירדתי מהפסים. בשילה לעומת זאת נחשבתי לשמלאני. היום הדעות שלי השתנו מהקצה אל הקצה, אבל באותם ימים אמרתי שבשביל שלום אמיתי אני מוכן לעזוב את המקום. גרנו בקרוון, וזה היה נפלא. אני מתגעגע לימים האלה היום.

השינוי התרחש ב-1988. באותם ימים איש לא רצה לרוץ למזכירות, אז החלטתי לרוץ. נבחרתי כי הייתי המתמודד היחיד. ואני, בחור אמריקאי, שבחיים שלו לא חלם לגור בקרוון בשילה, הייתי צריך להתמודד מידי שבוע לא עם נושאים רוחניים ואידאים אלא עם המצב הבטחוני. האינתיפאדה התחילה והמצב היה לא קל. באותה תקופה כתבתי יומן. אני זוכר שרשמתי שפה זה לא הפרברים של שיקאגו. כשנבחרתי למזכירות החלום שלי היה לבנות ליגת כדורסל בין הנוער של תורמוס-עיה - הכפר העברי השכן, והנוער של שילה. אבל התחילו זריקות אבנים. אז הלכנו למוכתר של סינג'יל, הכפר השכן. ישבנו עם המוכתר ואמרנו לו שזורקים עלינו אבנים מהכפר שלו, ושדבר כזה לא יכול להימשך. הוא אמר: מבחינתי אני אתכם, אבל מי שעושה את האינתיפאדה זה הדור הצעיר, ובכלל לא מעניין אותם מה שאני רוצה או לא.

אחרי שיחה רצינית ועמוקה איתו, בתוספת להשתוללות שהיתה בשטח, הבנתי שהממשל בישראל לא מבין כלל מה הולך בשטח, ושהמושגים שהבאתי מתרבות המערב האמריקאית לא מתאימים למזרח התיכון שבו מתרחשת שפה שונה.

ייסדנו את הוועדה לשמירה בדרכים. בני אלון ואני. בהמשך הוא הלך לכנסת ואני הלכתי ללמד תורה.

"קראתי פעם סיפור על אישה יפהפייה שחומת עור שקצין בכיר לבן, אנגלי או אמריקני, התאהב בה. היא התייחסה לכל העניין מתוך ההקשר של המאבק בין השחורים ללבנים, ופירשה את ההתאהבות שלו בה, את המשיכה שלו ליופייה, כניצחון שלה עליו; ומאחר שזה היה הניצחון שלה, היא זלזלה בו. לא הבנתי כלום, אבל הסיפור עשה עליי רושם אדיר... לפעמים נשים נוטות לראות את עוצמות החיים שלהן מתוך עליונות מסוימת, כשם שגברים רבים נוטים לראות בכוחות הפיזיים ובעוצמות הרצון שהתברכו בהם מקור של כוח ושליטה על הנשים. אני מתבוננת במציאות זו מזווית שונה לחלוטין: אני רואה את האיש שמוכן להיכנס לקשר עם האישה עד כדי נתינת כל כולו, גם כאשר הוא יודע שהיא תהפוך אותו לחסר כוחות בעוד שהיא עצמה תתעורר לחיים. וזה מעורר אותי להבין את הפלא שיש בכך שהבורא ברא איש כזה. ניתן לראות בזה את הברכה המיוחדת שניתנה לכל אחד: כוח הנתינה ומסירות הנפש שבאיש, והעוצמה של האישה אשר ניחנה בעולם של אינסוף כיסופים ומאוויים. העיקר הוא לא לדון זה את זה, אלא להתבונן בסוד שביסוד הדברים: הקדוש-ברוך-הוא חנן כל אחד, הן את האיש והן את האישה, בכוחות ייחודיים ההופכים כל אחד מהם ליצירה ייחודית, ועם זאת – השניים יכולים להיות אחד..." - הרבנית רבקה שפירא, מתוך ההקדמה לספר.

"רציתי שהרבנית תכתוב הקדמה לספר", אומר הרב ברקוביץ, "כי תמיד כשלימדתי הנשים היו אומרות: אתה יודע? בשיעור שהיה עם הרבנית לפני שעה היא אמרה בדיוק אותו משפט”.

אחד המשפטים האלה זה שאני באמת מאמין שחלק מהגאולה של העולם זה שבני אדם יגיעו למקום שגברים לא ישלטו בנשים, ולא ינסו לשלוט בנשים, ונשים לא ינסו לשלוט בגברים. אלא כל צד יכיר בצד השני ובברכה המיוחדת שיש לו, ויכיר בצד השני כאדם שלם. הרבנית רבקה אומרת את זה אפילו יותר חריף. היא אומרת: היו הרבה דורות שגברים שלטו בנשים. היום יש נשים שחושבות שהגיע הזמן שנשים ישלטו בגברים. לטעמה האידיאל הוא שכל אחד ישלוט בעצמו, ויהיה מסוגל להכיר בברכה המיוחדת שיש בצד השני.

"הספר מתאר את הבעייתיות שבקשרים. הגבר אוהב להיות לבד, ואילו התורה אומרת 'לא טוב היות האדם לבדו'. אני הגעתי למסקנה שהתורה מדברת על הצד הגברי. זה לא שאין בדידות אצל נשים, או שנשים לא יכולות להרגיש את עצמן לבד. אבל חלק בסיסי מזהות האישה זה לחיות בתוך קשרים. לא דווקא קשר נישואין. חלק בסיסי מהזהות הקיומית של האיש זה שמספיק לו הוא בעצמו".

האמנם נשים רוצות להיות בקשרים יותר מגברים? המציאות היום היא שפעמים רבות אלמנים וגרושים "רצים" להתחתן בעוד שנשים רבות מעדיפות אחרי פרק אחד דווקא לחיות לבד, ואומרות ש"הספיק להן".

"אני יודע שהספר שם תווים מסוימים של אבחנות מגדריות בין נשים לגברים. אני יודע שיש נשים שחושבות שזה מסוכן ולא נכון. לא אמרתי שנשים רוצות או צריכות להתחתן יותר מגברים. זו לא הטענה. אני גם לא יודע אם זה נכון או לא נכון. אני מאוד רציתי להתחתן. אני מדבר על הנושא הראשוני יותר. אני אפילו לא אומר שאישה היא לא שלמה בלי שיש לה גבר על ידה. אני לא מאמין בזה. גבר ואישה צריכים כל אחד להגיע למקום שהם ממלאים את עולמם בשלמות. הטענה בספר היא שבלי קשר, בלי הזדקקות והיענות, הם לא יכולים להגיע למקום כזה.

"הספר עובד הרבה על נושא של מגדר, זה אחד הנושאים העיקריים של הספר, ואין לי ספק שהרבה מהביקורת תבוא מזה שיש שיח מגדרי שטוען שיש להדביק תוויות לכך שגברים הם כאלה ונשים הן אחרות. אני קיבלתי את החינוך המגדרי שלי מפרופסורית קרול גיליגן, שבדקה את התפתחות החשיבה המוסרית של מתבגרים ומתבגרות. ואני חשתי בדיוק מה שהרגשתי כשלימדתי נשים וגברים גמרא. בתוך התנועה הפמיניסטית יש אסכולה שטוענת שיש הבדל בין נשים לגברים, אבל לא נתנו לצד הנשי להתבטא ותמיד מדדו נשים על פי עקרונות ופרמטרים גבריים. קרול טוענת שתמיד בסופו של דבר מצאו שהבחורים מפותחים יותר, כי נתנו מידות אבחון שהתאימו לבחורים ולא לבחורות.

"קרול גיליגן במחקרים שלה מצאה דבר מאוד מעניין. היא נתנה מבחנים למתבגרים ומתבגרות ובדקה איך הם פותרים דילמות מוסריות. היא מצאה שמתבגרים ומתבגרות עונים לשאלה בצורה אחרת. מתבגרים בדקו את השאלה מול ערכים מוסריים מופשטים שיש להם בראש. ערכים מוחלטים. נשים מתבגרות שענו בדקו מתוך ניסיון לברר את ההתקשרויות השונות שיש בין האנשים. בינן לבין המוכר, בינן לבין החולה. הם חיפשו את הסיפור האנושי, ולא משהו מופשט ולא נגיש.

"כשקראתי את המאמרים הרגשתי שזה מבטא בדיוק את מה שאני רואה במכון פרדס. אני מלמד גברים ונשים גמרא – באותם ימים זה היה ממש מהפכני ולא מקובל שנשים ילמדו גמרא, ובבתי המדרש שבאתי מהם סיפרו לנו שלנשים אין יכולות אינטלקטואליות לזה – ומוצא שמבחינה אינטלקטואלית אין הבדל בכלל בין נשים לגברים, ומה שאמרו בישיבה היה פשוט לא נכון. אבל כן מצאתי הבדל משמעותי בצורת ההפנמה של הנלמד. כגבר בדקתי את המושגים מול ערכים מוחלטים שהיו לי בראש. נשים מסוגלות לעשות את זה, אבל מצאתי שהן הרבה פעמים היו אומרות: זה לא מעניין ללמוד ככה. זה מנותק. זה תלוש, זה פלפול. וזה לא רציני, זה לא יורד אל החיים. והיו אומרות, בוא ננסה להבין איך מה שלמדנו מברר לי משהו מוסרי בתוך המציאות שאני חיה בה. זה הבדל בעיניי מאוד משמעותי. זו רמה קיומית מאוד ראשונית. כשאני אומרת שאישה מגדירה את עצמה בתוך קשרים אני לא אומר שהיא צריכה להתחתן יותר מגבר או להגדיל את עצמיותה על ידי אדם אחר, אלא אני מדבר על צורת ההתייחסות הזו.

"אתה מוצא את זה אצל הרבה זוגות צעירים. כשהם מתחתנים, לא בכל מקרה אבל בדרך כלל, הבחור איננו מבין לגמרי מה זה להיות בקשר. מה דינמיקות החיים שמתרחשות פה. מה הברכה שיש פה. ואישה מבינה. והרבה פעמים הבעיות בזוגות צעירים זה שהאישה הצעירה מחכה שהבחור יתחיל להיות בקשר איתה, לשוחח איתה. הוא אומר שהוא אוהב אותה אבל הוא לא לגמרי איתה. והבחור שממש אוהב אותה וחושב שהיא תואמת הנשמה שלו, שלושה חודשים אחרי שהתחתן, לא בדיוק מבין מה היא רוצה ממנו. למה את מתעצבנת שאני לא מדבר? אבל אני איתך.

"אני מבין שזה בתוך שורש הקיום. הגבר צריך ללמוד מה זה קשר, ואישה חיה בתוך קשר. זה חלק מהקיום שלה. זה אחד הנושאים המרכזיים שכתובים לדעתי בתורה. מה שאני מציע בספר זה קודם כל להיות מודעים לזה. לשים לזה לב. בחור ובחורה לא תמיד פועלים מאותה נקודה ואותו מקום בנפש, וזה חשוב שכל צד קצת יהיה מודע לצד השני. מה קורה אצלו. מה קורה אצלה. אל תתעצבני כל כך שהוא מתכנס בתוך עצמו ואל תחשבי שלא חשוב לו כי הוא לא מדבר, ואתה אל תתעצבן עליה כשהיא מתלוננת שאתה לא מספיק מתעניין בה. תבין איפה הצד השני נמצא ותנסה להיפתח לברכה שיש בצד השני לידך. להיפתח.

- איך?

"לא יודע", הוא מושך בכתפיים, ושוב מחייך.