מעטים הם היו, אנשי לח"י, אשר כיוונו וירו בַּחייל הבריטי למען ריבונות ישראל בארצו – וחזון המלכות פועם בליבם. חלק מן המעטים הללו, כאשר בגרו, חיבקו חבורת צעירים – שהיו מעטים גם הם – צעירי גוש אמונים – ואמרו להם: אתם ממשיכים את דרכנו. אתם לוחמים למען ארץ ישראל, למען מלכות ישראל שנפלה ותקום.
וגם אם אי אפשר היה לשרטט את החזון בקווים ברורים – בכל זאת ברורה ועזה היתה האמונה, וברור היה המעשה שבינתיים: לנעוץ יתדות בהרי השומרון, להדליק אורות בַּכֶּתֶם השחור בלב הארץ, הכתם הריק מיהודים...
לפני שבועיים הלך לעולמו אברהם בהרב, אחד מן המעטים אשר חיבק אותנו – חברי גרעין אלון מורה – כבר מן הימים הראשונים למאבק. "אני תמיד לרשותכם" הוא אמר, ופתח את ביתו לישיבות ודיונים, לחוגי בית לגיוס תומכים ומתנדבים, ואף ללינת קבוצות, על הרצפה, כדי להשכים בעוד לילה ולעלות לניסיון התנחלות נוסף.
איש אמונה היה אברהם, וכולו אהבה אל הצעירים – כי הרי "אתם ממשיכים מה שאנחנו התחלנו", כך חזר ואמר, "ואיך לא אעזור לכם?".
אחר כך, אחרי המאבקים, באו היישובים. ומי שלא ראה את אברהם בהרב מבקר בנקודות החדשות – מצלם כל מה שזז בעפרה, באלון מורה – לא ראה אושר ונחת מימיו...
אברהם מעולם לא החזיק טובה לעצמו, "אני כאן רק כדי לעזור, בכל מה שאני יכול" – ואת העזרה קיבלנו, עם כל החום והאהבה שהוא הרעיף עלינו, כל חייו, עד שכבה נרו.
ואני מאמין באמונה שלֵמה בחוק שימור האמונה. לעולם אין היא שבה ריקם, לעולם אינה חדֵלה מלפעול. על כן, גם כאשר המאמין – האוהב – כבר איננו אִתנו, הרי אמונתו, אהבתו, טבועות כחותָם במִפעלנו – בְּכל שכבר נהיָה, בכל שעוד יהיה.
אתה אִתנו, אברהם בהרב, ועוד תהיה. אִתך אנחנו, אברהם, ועוד נהיה.