ביומה הראשון בעבודה, מספרת רויטל רובינוביץ', פקידת סעד בבנימין, היא שבה אמרה: "לא יכול להיות! אצלנו?". "הייתי בהלם", היא מספרת, אבל לצערי יש בבנימין הכל. דברים קשים קורים גם בקרב משפחות טובות, אקדמאיות, מתנחלים מן השורה, שכלפי חוץ נראה שהכל אצלם לגמרי בסדר, אבל מתחת לפני השטח רוחשות זוועות. לא פעם, כשנחשף מקרה, השכנים אומרים לי: 'אני לא מאמין? הוא? אבל אני מכיר אותו כל כך הרבה שנים. הוא כזה איש טוב'. לצערי זה אכן כך. הדברים קורים בסתר, נשמרים בסוד, עד שמישהו חושף את האימה.

"מצד שני", חשוב לרויטל להעמיד דברים בפרופורציה הנכונה, "מדובר במקרי קיצון. רוב המשפחות בבנימין מתפקדות, והן קן חמים של אהבה ושמחה. בבנימין יש המון אנשים טובים, ומשפחות שמוכנות להיות משפחות קלט - כלומר שאם צריך להכניס לבית ילד עכשיו, כי אין איפה לשים אותו והוא במצב חירום, הן עושות את זה בלב שלם ובהמון אהבה. בכל ישוב יש מערך שדואג לקהילה ועוזר אם הוא רואה שמשהו לא בסדר, ויש חלוקת מצרכים למי שאין להם. הכל בצנעה, ומתוך כבוד".

רוב רובם של תושבי בנימין ודאי לא ממש סובלים משביתת העובדים הסוציאליים. אלה שנפגעו ממנה הם אלה שסבלם תדיר, וקולם ממעט להישמע. ודווקא משום כך, השביתה הזו היא הזדמנות להציץ לעולמם של העובדים הסוציאליים בבנימין, דרך סיפורה של עובדת סוציאלית אחת, שהיא גם פקידת סעד - רויטל רובינוביץ', תושבת בית חורון, בת 31, נשואה לדוד ואמא לשלוש בנות.

תזרקי כבר את הטלפון

"בחרתי במקצוע הזה כי אני אוהבת אנשים, ורציתי להיות שם בשבילם גם ברגעים הפחות פשוטים של החיים, כשיש זוויות, וצרימות", אומרת רויטל. "הרווחה בבנימין מיוחדת מאוד. היא נותנת מענה בנושאים שאין להם מענה בלשכות אחרות בארץ. למשל - העובדים הסוציאליים בבנימין עושים הדרכות להורים, או טיפולים זוגיים ופרטניים, בעוד שבלשכות אחרות יש יותר תיווך עם גורמים טיפוליים ופחות מענה לצרכים המיוחדים של הקהילה.

"בבנימין יש לכל עובד סוציאלי פלאפון צמוד של העבודה, ואנחנו צריכים להיות זמינים 24שעות ביממה. התושבים מתקשרים למוקד מיוחד, שמפנה אלינו, ויכול להקפיץ אותנו בכל שעה, ולכל עניין שקשור ברווחה. אם חלילה יש תאונות דרכים או פיגועים, אנחנו הולכים לבתי החולים ולבתי המשפחות, ומלווים אותן מתחילת האירוע ועד סופו.

"פעמים רבות מקפיצים אותי בשעות מוזרות. המשפחה שלי משלמת על זה מחיר כבד, ולא פעם הבת שלי אומרת לי: 'אמא, תזרקי כבר את הטלפון לפח'. אבל ברווחה אין דבר כזה 'המשרדים סגורים, הלכנו הביתה', כי אם בשלוש התקשרה אימא מודאגת לגבי ילד למשל, אני אמצא את עצמי משוחחת איתה, ואחרי זה גם עם גורמים אחרים שיכולים לסייע למצבה, עד שעות הלילה המאוחרות, ועד שיימצא פתרון.

"זה לא רק שעות של עבודה, זה גם מאמץ נפשי. גם כשהעבודה 'נגמרה', גם כשאני עוצמת עיניים, אני ממשיכה לחשוב על האנשים. אני כל הזמן חושבת על המקרים, על הסיפורים האנושיים. אני דואגת כל הזמן, רוצה שיהיה להם טוב, זו דאגה עמוקה וגם המון אחריות, לדעת שטיפלתי בדרך הטובה ביותר. שאם מישהו הוצא מהבית - עשינו את ההחלטה הנכונה. זה המון אחריות. המחשבות והדאגות מתרוצצות כל היום.

כשכלו כל הקיצין

פקידי הסעד נתקלים במקרים הקיצוניים והקשים ביותר. "אחד המקרים, למשל, היה של ילדה שעברה התעללות מינית קשה. נאלצנו להוציא אותה מהבית ולהכניס אותה לפנימייה, כי היא הייתה במצב נפשי לא פשוט, שלמשפחה אומנת רגילה אין כלים להתמודד איתו.

"הוצאת ילד מהבית נעשית רק אם כלו כל הקיצין. זהו מוצא אחרון, רק אחרי שניסינו את כל התהליכים הקהילתיים, ונעזרנו בכל האנשים הטובים ביישובים, ויש הרבה כאלה. מאחורי כל החלטה, לא רק כזו, עומדים כמה וכמה אנשים. אנחנו משתפים גם את המשפחות עצמן בהחלטות, ושום דבר לא נקבע בצורה שרירותית או רק על ידי אדם אחד.

"לגבי אותה ילדה פגועה - לא היתה ברירה אלא להוציא אותה כי הבית לא תפקד. פנימייה היום היא לא מוסד אפרורי כמו שהיה פעם. זה לרוב מקום קטן ואינטימי שיש בו קבוצה קטנה של עד עשרה ילדים, ומשפחה אומנת שאחראית על הקבוצה - אב בית ואם בית שעוברים הכשרה לטיפול במקרים נפשיים לא פשוטים, וזמינים לילדים 24שעות ביממה.

"מלבד לדאגה לילדה, דאגנו גם שמי שפגע בה ייתן את הדין. אבל אחרי איזה זמן היתה לה התפרצות. השתוללות בלי מעצורים. היא צעקה ובעטה, הרביצה וניסתה לקפוץ מהחלון. הייתי צריכה להוציא צו חירום לאשפוז פסיכיאטרי. עד עשר בלילה הייתי בקשר עם הפנימייה, וכולנו עבדנו סביב השעון עד שנכנסה לטיפול.

"ילד אחר שנאלצנו להוציא מהבית, כי משפחות אומנה לא היו מוכנות לקבל אותו, היה ילד שפגע מינית, ומשפחות פחדו ממנו, ודי בצדק. גם אם הוצאנו ילד, אנחנו לא עוזבים אותו לנפשו, אלא יש כל הזמן דיוני מעקב על כל נפש, ולפעמים הוא מוחזר לבית, אם ההורים התחזקו. אנחנו עובדים עם הסיפורים הכי קורעי לב ומצמררים. את הקשיים האלה אנחנו פוגשים כל היום".

יש גם הצלחות?

"המון משפחות מצליחות לשקם את עצמן. אנחנו עוזרים להן בהכוונה, בהדרכת הורים – למשל סביב לידת ילד חריג, מה שלפעמים יוצר בלבול גם לגבי הילדים האחרים. העובדת הסוציאלית עוזרת לעשות סדר במשפחה, ויחד עם הכוחות של המשפחה היא מצליחה לעמוד על הרגליים.

"בסופו של יום, השיקום קורה במשפחות שרוצות ומוכנות לצאת מהמצב, לוקחות אחריות, ומוכנות לעזור לעצמן. אנחנו שם תמיד, אבל בלי רצון של המשפחה להשתקם, זה לא הולך.

"באחד המקרים הקשים שבהם טיפלנו, נערה נפגעה מינית על ידי אבא שלה, ולא סיפרה את זה. הדבר נודע רק כשהיתה לה התמוטטות, והיא סיפרה בבית החולים שאבא שלה אנס אותה. בהמשך הסתבר שהוא גם היכה את הילדים. הוא היה נראה 'רגיל' לגמרי. כולם אמרו שהם 'לא מאמינים' וש'לא יכול להיות'.

האב נשלח לכלא. ישבנו בבית שעות ארוכות עם האשה, שהיתה מוכה בעצמה, עזרנו לה למצוא כוחות, הענקנו טיפול לכל אחד מהילדים. הנערה שנאנסה היתה בטיפול שנתיים וחצי. עזרנו לה לעבור לבית ספר שרצתה ללמוד בו, וגם שם עזרנו בחונכות ושיעורי עזר. השקענו המון בה ובכל המשפחה.

"היא סיפור הצלחה. היא עברה את הבגרויות בממוצע 90. היום היא נשואה, וחיה חיים מלאים. אני עד היום מספרת עליה עם דמעות בעיניים".

הבית מאחוריי

מקרה קשה אחר היה של ילדה שהיתה לבד בעולם עם אמא שלה. האם נכנסה לניתוח פשוט, אבל משהו קרה במהלך הניתוח,והיא נפטרה. הילדה נשארה לבד בעולם. בחמש בבוקר התקשרו אלינו, ובשש העובדת הסוציאלית כבר היתה עם הילדה, ועזרה לה בכל מה שהיה צריך. היא היתה אתה בלוויה, עזרה לה להכין את השבעה. בשבע בערב, כשהתקשרתי אל אותה עובדת סוציאלית, היא עדיין לא הייתה בבית.

"חשוב לדעת שמצבי קיצון עלולים להתרחש בכל משפחה, וצריך לדעת להיעזר. אנחנו פה כדי שייעזרו בנו. לרווחה לא פונים רק מקרי סעד, אלא בעצם כל תושבי בנימין יכולים להיעזר בשירות הזה. יש ייעוץ זוגי, ייעוץ להורים, יש גם מרכז לטיפול לנפגעות ונפגעי אלימות במשפחה, שבו ניתנים טיפולים מעובדים סוציאליים שהתמחו בטיפול באלימות בתוך הבית, וניתן שם שירות טוב ומשמעותי”.

הטענה שמאחורי השביתה היא שהשכר שאתן מקבלות לא שווה את המאמץ העצום.

"ממש לא. השכר נמוך מאוד, והוא גם לא עולה עם שנות הוותק. הוא לא עולה מעל 6000ש"ח ולא משנה כמה שנים את במקצוע. כמעט לכל אחד מאיתנו יש תוספת על שכר מינימום. השעות מטורפות, הצורך בזמינות, והמחירים שמשלמים - הם מאוד גבוהים. אני יוצאת מהבית בשעות משונות. ערב אחד, כשכבר דמיינתי את עצמי יושבת ונחה, ועוצמת סוף סוף עיניים, שוב הטלפון צלצל. היה פיגוע והקפיצו אותי לבית החולים. כשאני בעבודה אני מניחה את הבית מאחוריי ואני לגמרי שם בשביל האנשים. ב-12 בלילה, כשיצאתי מבית החולים, אני רואה המון שיחות שלא נענו מדוד - בן זוגי, והודעות טקסט מודאגות. התקשרתי אליו והוא אמר מבוהל כולו: איפה את? לא ידעתי מה קרה לך. כבר התחלתי להתקשר לבתי החולים לבדוק אם לא קרה לך משהו". המשפחות שלנו משלמות מחיר כבד. יש לי שלוש בנות, ומאחר שאני שומעת על כל הזוועות, זה מחלחל גם אלי, ואני לא מרשה לבנות שלי לעשות המון דברים בגלל המקרים שאני נתקלת בהם.

"אבל אנחנו עושים את זה באהבה. אני עושה את מה שאני עושה מאהבה למקצוע ולאנשים. ואני חושבת שהיה ראוי שהשכר יכבד אותנו, כך שלפחות נוכל גם אנחנו לקנות בכבוד במכולת, והוא יהווה פיצוי כלשהו על המאמץ המרובה ועל השעות האינסופיות שהעבודה שלנו דורשת. כרגע השכר פשוט עלוב ומביש".