ילידת שנת 1951

ילדות ונעורים במרוקו

התגוררה בעבר ברחובות

מתגוררת כיום בנחליאל

אמא לארבעה ילדים, וסבתא ל-13 נכדים

נישאה לגבי, שנהרג בתאונת דרכים לפני 11שנה ("גבי היה איש של ארץ ישראל השלמה, ובעצם הגעתי לבנימין כי הלכתי אחריו. הוא רצה את היישובים, אני פחות. והנה הוא הלך, ואני, שכבר התאהבתי ביישובים, נשארתי").\

עיסוק בעבר: מנהלת מחלקת עצמאיים בביטוח הלאומי, עובדת משרד הפנים במחלקת לידות ופטירות ("תמיד אמרת י- אצלי התחילו ואצלי סיימו...”). עבדה במועצה האזורית מטה בנימין בתפקידים רבים ומגוונים: במחלקות חינוך, שיכון וכוח אדם; היתה מנהלת לשכת ראש המועצה ועוזרת מזכיר המועצה, וניהלה את מחלקת רישוי עסקים. במקביל טיפלה מול משרד הפנים בענייניהם של תושבי בנימין.

המוטו שלה בחיים: "הולך בתום, יישב בטח. ולחייך הרבה.

תחביבים: אוהבת לבשל, לרקום, סודוקו ותשחצים, לקרוא. "ואני מאוד מאוד אוהבת את הים. הים נותן לי שלוה ורוגע, וכשאני יושבת שם אני אדם אחר".

עיסוק בהווה: החודש פרשה מהמועצה לגמלאות, אך ממשיכה במתן שירותי משרד הפנים, ומתנדבת בשי"ל - שירות ייעוץ לאזרח.

מה היה הרגע -

שנחרת בך בילדותך?

עד גיל 12הייתי במרוקו. גרנו במראקש, הוריי לא עבדו. לאף אחד לא הייתה עבודה באותם ימים, וכולם התפרנסו מעבודות מזדמנות. אבי עבד לפעמים בסנדלריה. כשהייתי בת 8 הוא נפטר ממחלה. נשארנו עשרה ילדים. רובם כבר היו נשואים כשאבא נפטר.

שבו יצאת לדרך חדשה?

שנתיים אחרי פטירת אבי עלינו לארץ. זו היתה שנת 63', וכל יהדות מרוקו עלתה. שמחתי לעלות, וכשהגענו, הדבר הראשון שאמא אמרה לנו זה להתכופף ולנשק את האדמה.

לפני שלוש שנים טיילתי עם שלוש מאחיותיי במרוקו. ראיתי את הבית שגדלתי בו, את השוק ואת בית הספר. זה היה מדהים ומרגש. בעיניי כילדה הכל היה נראה לי ענק, ועכשיו זה נראה לי כל כך קטן. הכל התכווץ והצטמצם.

שבו החלטת לעבור לבנימין?

גבי מאוד רצה לעבור ליישובים. אני לא כל כך התלהבתי מהרעיון, אבל הסכמתי. חיפשנו מקום קרוב לשפלה, שם התגוררה אמי, והיה חשוב לי לגור קרוב אליה.

גבי לקח אותי לסיבוב ארוך בכל היישובים, ולבסוף הביא אותי לנחליאל, שם רצה לגור.הגענו בשיא הקיץ, ובכל זאת הכל היה ירוק ומרהיב ביופיו. גם התושבים קיבלו אותנו מאוד יפה. היינו בסך הכל המשפחה השמינית.

גבי אמר לי: הנה, תסתכלי על השעון, זה ארבעים דקות מרחובות. הוא כל כך רצה, והסכמתי.

של תסכול?

אני משתדלת שהשירות שאני נותנת יהיה כמה שפחות בירוקרטי וכמה שיותר נעים ומהיר. אבל אני יודעת שאני חלק קטן ממערכת בירוקרטית שלא פעם גורמת סבל לאנשים, משגעת את התושב, מטרטרת אותו להביא פעם טופס כזה ופעם טופס אחר. ולפעמים נדמה לי שאין שום אור בקצה המנהרה שמראה שיש כוונה לייעל את המערכת. היום אפשר כבר שאזרחים יוכלו לעשות את רוב הדברים באינטרנט, וזה היה חוסך ההמתנות ארוכות ומיותרות. אולי הם נמנעים לעשות את זה, כי אז יהיו הרבה פיטורים.

אני לפחות משתדלת להקל כמה שניתן, ולתת שירות בחיוך והומור. לפעמים אדם בא אלי כדי להחליף תעודת זהות. אני אומרת לו שהוא צריך להביא תמונה. והוא אומר: אין לי, מה אני אסע עכשיו להביא? אני עונה: יש שתי אפשרויות, או שתביא תמונה או שאני שמה את שלי. אז הוא צוחק והולך להביא.

הכי שמח?

הלידה הראשונה. הלכתי אל משהו לא ידוע, ופתאום יצור קטן נולד מתוכי. זה היה מרגש כל כך, מופלא, ומדהים. אני לא מקנאה בגברים שמפסידים את התחושה הזו, ואת החוויה הזו.

הכי עצוב?

יום התאונה של גבי. באותו יום חרב עולמי.

הכרתי את גבי במאה שערים, ומאז לא נפרדו דרכנו במשך 30שנה. חודש לפני התאונה חגגתי לו יום הולדת 50, וביום ההולדת שלו דיברתי על ההבדל בין "איש חסד" לבעל חסד". יש הרבה אנשים שעושים חסדים, אבל על חשבון המשפחה והבית שלהם. הם אומרים: טוב, אשתי כבר תבין. בעל חסד זה מישהו שהחסד שלו מתחיל קודם כל בתוך הבית, ואז יוצא החוצה, אל אחרים. כזה היה גבי. קודם כל הוא היה טוב בבית. בעל חסד אמיתי. ואחר כך זה יצא החוצה.

לארוחות שבת תמיד הביא איתו עוד כמה אנשים מבית הכנסת, כאלה שידע שאין להם איפה לאכול. בליל הסדר, למשל, התכוננתי לארח 30והוא פתאום מביא מבית הכנסת עוד 15. כך התנהל הבית שלנו.

גבי עבד בתעשייה האווירית. כשהיו הפיטורים הגדולים פוטר, ופתחנו צרכניה ביישוב נריה. וגם שם המשיך במעשי החסד שלו. הוא היה שולח משלוחים למשפחות נצרכות. האישה הייתה מתקשרת ושואלת: 'מה זה? אבל לא הזמנו'. וגבי היה עונה: בעלך ביקש. היא מתקשרת והאיש שלה אומר לה שזה לא הוא. הוא מתקשר לגבי מבוהל. וגבי אומר לו: זה בסדר... זה בסדר.

מה שנותן לי כוח להמשיך זה הילדים הנכדים. כי אחרי התאונה הרגשתי עולם ריק. הם דאגו לבוא הרבה אחרי התאונה ולא להשאיר אותי לבד, וזה נתן לי כוחות.

חוץ מזה אני נולדתי אופטימית. אני אופטימית מטבעי, וגם זה נותן לי כוח.

של הצלחה גדולה?

כל החיים הם הצלחה. מה שאני עושה ביום יום, הדברים הקטנים, זו הצלחה. זה קורה כל רגע, כל הזמן.

שחשת גאה בהיותך תושבת בנימין?

אתמול. יש לי אחיינית שכף רגלה לא דרכה מעולם בבנימין וביישובים בכלל. לאחרונה היא נרשמה משום מה לקורס מטיילים דתי, למרות שאינה דתיה.

אתמול הם עשו טיול בבנימין, מתל שילה דרך מרכז המבקרים והיקב. במהלך הטיול לא היה עליה את מספר הטלפון שלי, אבל מיד כשחזרה הביתה התקשרה נרגשת ואמרה לי: "אני מאושרת! היה לי כל כך כיף לבקר אצלך. היא התפעלה מהיקב ומתל שילה. מהנופים הקסומים.

באותו רגע כל כך הייתי גאה שאני שייכת למקום הזה.

שאלתי אותה: נו מתי את באה לגור? והיא אמרה: לא, לא. עד כאן.

של הגשמת חלום?

תמיד רציתי ללמוד גרפולוגיה, אבל לא התפניתי ולא היה לי זמן וכסף. אני הולכת להגשים את זה בזמן הקרוב. זה דבר שתמיד משך אותי.

במסגרת עבודתי יצא לי לראות המון כתבי יד של אנשים. אני תמיד מסתכלת על כתבי היד ועל החתימות.

פעם בא אלי מישהו שהחתימה שלו היתה דומה לציור של גדר. סקרן אותי מה עומד מאחורי זה, מה עבר עליו שהוא חותם כך בצורת גדר, ואיזה סיפור יש מאחורי זה.

הרגשתי שהיו שם סבל, או הסתרה. יש אנשים שחותמים בצורת קשקוש. או בכתב ילדותי. זה מאוד מעניין.