מי שיצא ביום העצמאות לטייל בגבעות ישראל, לא מצא דגלים רבים מתנופפים, ולא אומרי "הלל" בכחול-לבן. גם רוב אלו שהצטרפו ל"הלל", יבהירו אם יתבקשו, שהשמחה וההודיה הן על פתיחת שערי ארץ ישראל ליהודים, ועל נס ההצלה של היישוב בארץ. אך בנוגע למדינה... כבודה במקומה מונח.
עם זאת, תושבים רבים יש ב"גבעות", וב"ה פרצופיהם שונים ודעותיהם שונות, ודבריי נאמרים מנקודת מבטי בלבד.
המדינה ויתרה על מהותה
בכל הדורות ידעו היהודים שנחזור לארץ ישראל, נבנה את חורבותיה, ועם מלך המשיח נילחם את מלחמות ה'. שם נעבוד את עבודת הקורבנות, נבנה את בית המקדש, ובעיקר ניפגש עם ה' כפי שלא נפגשנו אתו מעולם.
המעמיקים ידעו שגאולה זו תעבור דרכנו - "ישראל, אורייתא וקודשא בריך הוא - כולא חד", ורוח ה' שתפעם בלב בניו תחזיר להם את התשוקה והרצון לפגישה המחודשת.
רצה מסובב הסיבות, ועיקר תהליך שיבת ציון נעשה בצורה המנסה להעלים את ה', ולהתכחש לייחודיותו ולתפקידו האמיתי של עם ישראל. שומרי מצוות רבים הצטרפו למהלך, מתוך הבנה ששיבת ציון גדולה מאד, והבליגו על שכחת העיקר.
ב"ה, עם ישראל שב לארצו.
עם הזמן, מיצתה המדינה, ששמה לעצמה מטרות חשובות אך מנותקות מהייעוד השלם של עם ישראל, את המטרה הפנימית שהציבה לעצמה. לשם המשך הצדקת קיומה, מצאה המדינה יעדים חדשים, וביניהם השתלבות תרבותית ורוחנית במרחב העולמי, שאיפה להיות עם "ככל הגויים", ומתוך כך - התעצמות והתפתחות תוך ויתור על מהותה היהודית.
ושומרי המצוות, בני הבנים של אותם סבים שהצטרפו לרעיון הציוני (עם הרבה כאב לב על הגמדת תפקידו העיקרי של עם ישראל וויתור על מצוות הציבור ובראשם העמדת מלך), זכרו את החינוך המסור של אבותיהם אשר שיננו בפיהם, על דבר חשיבותה הגדולה של מדינת ישראל, ואת הסיבות הפנימיות לכך שתהליך שיבת ציון נעשה בצורה המתכחשת לברית שבין ישראל לאלוקיו. מכך נוצר מצב אבסורדי של ציבור המודע מאוד לחשיבות הכלל, אך הלכה למעשה, בנושאים הנוגעים לכלל, מרכין הוא ראש, ומודה הודאה שבשתיקה לערכיה המסולפים של המדינה.
דוגמה אחת מני רבות, ואולי השורשית ביותר, היא היחס לגוי אשר בקרבנו. יחס התורה לגויים הנלחמים בנו בארץ ישראל הוא ברור. למרות זאת, לצערנו, אפשר למצוא יהודים המקפידים במצוות המוטלות על היחיד בדקדוק של "קלה כבחמורה", ומודעים מאוד לחשיבות של חזרת השכינה לציון, שמתוך הודאה לערכי המדינה (יחד עם השיקול הכלכלי...) מפרנסים גויים הנלחמים בעמם, בהעסקתם או בקניה אצלם.
נתבונן למשל בסביבתנו, קרוב לבית, ונמצא שדווקא אזור התעשייה שלנו הצליח להגשים את חזון השמאל, ביצירת דו קיום מופלא, בין עם הורג לעם נהרג.
רק החלומות השלמים ידברו
אולי התרופה למצב שלנו היא להתחדש. לנסות להיזכר בחלומות השלמים שהיו לכל הדורות עוד לפני שהציונות הפכה אותם לשברי חלומות.
בעיקר אנו זקוקים לאמון בעם שלנו, שהוא ראוי למשיח, לנבואה ובית מקדש. להאמין בו ולהבין שרק החלומות השלמים ידברו אליו, ואם רק יהיו אמיתיים מספיק ושלמים מספיק, הוא ישתוקק אליהם בכל לב ונפש.
אם בכל הדורות חלמנו על בית המקדש, לא נסתפק בכותל. אם חלמנו על מלך המשיח, לא נסתפק בשלטון שרובו יהודי. ואם חלמנו על נבואה, לא נסתפק בסדנאות יוגה.
חשוב להדגיש: שאיפתו של עם ישראל במהלך כל הדורות הייתה לזכות לשלטון של מלך המשיח. כל שלטון אחר אינו "קונה" אותנו, ואין אנו מזדהים איתו. דוגמה להבחנה זו היא היחסיות בין השלטון הבריטי לשלטון הטורקי. אין ספק שהשלטון הבריטי בארץ היה נוח יותר מהשלטון הטורקי. בהסתכלות היסטורית, דברים טובים רבים צמחו משלטון זה. אך אין זה אומר שהיה על אנשי היישוב בארץ להזדהות עימו. כך מבחינה מסוימת יש להתייחס למדינה (כמובן ההשוואה אינה חס וחלילה מתייחסת לאנשים, אלא לכלי השלטון בלבד): אין ספק שמבחינה היסטורית, מהמדינה צמחו דברים טובים, ובראשם הגעת היהודים לארץ. אך אנו חייבים להיות מדויקים ולהבדיל בין המדינה עצמה, שהיא לא מספקת אותנו כלל (ככל שלטון בארץ שאינו של מלך המשיח), לבין דברים טובים שיצאו ממנה.
כמובן שאי הסתפקות זו, לא מולידה ישיבה בחיבוק ידיים (כמו שקרה ליהודים רבים בראשית הציונות), אלא להיפך, מצמיחה עשייה אמיתית, המכינה את הקרקע למציאות המשיחית.
עלינו לקרב את הייעוד למעשה, ולהתייחס למצוות הציבור ברצינות. לא "לחכות למשיח", אלא בכל ימי חיינו - לנסות להביאו. עלינו להעמיק בצורת השלטון המתאימה למשיח. לחפש בכל כוחנו אחר הדמות המתאימה ביותר, ולחשוב בשום שכל איך להמליכה. ללמוד מתורתנו איך נלחמים את מלחמות ה', ולהילחם בדרכה של תורה בכל המבקשים לפגוע בעם ישראל. להתכוון ממש לבניית בית המקדש, ולעשות ככל יכולתנו להיות מוכנים לבנייתו. בחזרה כזאת, לחלומות השלמים והשורשיים של העם, תתעורר רוח חיותו.
שם, "בשורש", נחזור לשתות מהמעיין של פנימיות התורה, שהחיה דורות שלמים של יהודים חולמים. ננסה לטפס למעלה, ולהבין שאנחנו לא ממשיכי דרכם של הרצל ובן גוריון, אלא של משה רבנו, יהושע, עזרא ונחמיה, רבי עקיבא, ר' יוסף קארו - רבותינו האהובים שהחלו לגלות את תורת הגאולה בגילוי תורת החסידות ופנימיות התורה; של הבעש"ט, רבי נחמן, אדמוה"ז ועוד רבים (ואחריהם בזמן העלייה הגדולה לארץ - הראי"ה קוק זצ"ל, ובדורנו הרב יצחק גינזבורג ועוד), אשר חיו כל חייהם בתודעת ארץ ישראל, השתוקקו להגיע אליה, וביקשו מחסידיהם לעלות לארץ ולהמשיך לחלום את החלום בשלמות.
ננסה ללכת בדרכם, לרצות לחיות חיים הסובבים סביב ה' כפרטים וכציבור, בצורה פנימית ושמחה. מהם נלמד לדעת להבדיל בין טוב לרע, בין טהור לטמא, בין ישראל לעמים, ולבנות בנפש יחס נכון לכל אחד. מהם נלמד לבנות חברה בריאה, המחברת בין כל כוחות הנפש והגוף, שלא מושתתת על עבודה פיזית של עובדים זרים, אלא על שילוב בריא של יהודים בעלי כוח ומוח, גוף ונשמה.
המפחדים מכל שינוי
אנו חייבים להתחדש, לבחון כל הזמן את המציאות לעומק. יש להיזהר שלא נהיה כאחינו האהובים, החיים בחרדה, אשר פוחדים מכל שינוי, ומתוך כך הם סגורים ומסוגרים, ופעמים אף לא נחלצים לעזרת עמם.
המתבונן ימצא שדווקא הקיבעון המחשבתי, וחוסר היכולת להכיל התחדשות והתקדמות, הם אשר גרמו למציאות זו. ב"ה, "דור דור ודורשיו", והתורה ממשיכה לנבוע ולהאיר לכל דור בכליו, וגם לדור שלנו.
ההזדהות עם המדינה מחברת אותנו לערכים תרבותיים לא לנו. כחלק מניסיון המדינה להידמות ל"אחיותינו הגדולות" - האומות בעלות התרבות המערבית, השתבשו גם אורחות חיינו. החיים נעשו רחוקים מהאדמה ומהטבע הטוב של הארץ. והאנשים נעשו עבדים של הכסף, בלא טיפת זמן להעמקה פנימית במהות החיים.
הלוואי שנצליח להשתחרר מתרבות החיים שמסגרת המדינה החדירה והעצימה בקרבנו. הלוואי שנצא קצת ממירוץ החיים, שנלמד להיות חסידים ארץ ישראלים אמיתיים, שיודעים לעבוד קשה אך יודעים גם לנוח, להתבודד, להתבונן. אולי לשם כך צריך לרוץ קצת יותר לאט, ולזכות לנינוחות ולחשיבה לעומק. ואולי בשביל כך צריך ללמוד לחיות יותר בפשטות, להבחין בין עיקר וטפל.
הלוואי שנצליח לחזור לעבודת האדמה המטהרת (שהרי לכל יהודי יש נחלה בארץ). כשם שיהודי מוצא לעצמו זמן ללימוד תורה, לעשיית חסד וכדומה, כך בארץ ישראל ראוי שימצא זמן לעבוד בחלקתו (לאו דווקא חקלאות מערבית-תעשייתית, אלא חקלאות פשוטה, טבעית ואמיתית, בזמן הפנוי, לפני ואחרי שעות העבודה הרגילות).
הלוואי שנדע לחיות יותר קרובים לטבע - משק בחצר, גינת ירק וקצת צאן. חיים הקרובים יותר למציאות שהתורה מדברת עליה: ראשית הגז, ביכורים, לקט, שכחה ופאה.
הקידמה, התפתחות הטכנולוגיה והמדע, הן דבר גדול, אך עלינו לזכור שאנו יהודים הנמצאים מעל המציאות וההמצאות. עלינו להיות נאמנים למהותנו, ומתוך כך לבחון כל דבר לעומק. להתבונן לשם מה הגיעו, איך להשתמש בהם באופן שלא יפגע בשפע הטוב שה' הנחיל לנו.
ובכל זאת, יש מה ללמוד מהקמת המדינה ומהתפתחותה - אגדות יכולות להפוך למציאות, אם רק מתייחסים אליהן ברצינות, ורוצים באמת להגשימן. היום אנו הולכים בשליחותם של היהודים שחלמו במשך כל הדורות לשוב לציון, ובשליחותו של מלך המשיח.
לא של המשיח שממלמלים כדרך "מצוות אנשים מלומדה", אלא של המלך הדופק על דלתותינו, ואם רק נחפשו באמת – נמצאו.