לנעמי ספיר יש תמונה ישנה שבה היא מצולמת כשהיא כבולה בשרשרת לקרוון ברחלים, כדי למנוע את הרס המקום. התמונה צולמה זמן קצר אחרי הקמת היישוב. איציק ספיר, אישה, אומר שזו תמונה היסטורית, אבל לא רק בגלל המאורעות הלאומיים שהיא מייצגת, אלא מסיבות אישיות לגמרי - 'גאון מי שהצליח לכבול את נעמי לבית' - הוא מחייך מתחת לשפם.

ואכן, שנים ארוכות קשה היה למצוא את נעמי בביתם שבמכמש.

את חייה הקדישה להתיישבות, ובמסגרת עבודתה בתנועת "אמנה" עסקה שנים ארוכות בהקמת יישובים, בליווי וקליטת משפחות, ולא פעם הייתה חוזרת אחרי חצות ליל, מיום עבודה עמוס בשכנועים, 'סולחות', פתרונות יצירתיים, וכל מה שנדרש כדי שהיישוב יתבסס, החדשים ייקלטו, והכל יבוא על מקומו בשלום.

אבל לא רק העבודה אלא גם חייהם האישיים של בני הזוג ספיר רצופים במעשים הירואיים, בהתיישבות והתנחלות. איציק ספיר היה אחד מלוחמי הצנחנים שכבשו את הר הבית. האכזבה המרה שחש כשוויתרו על ההר לטובת פולחן הכותל, מעיבה אמנם על ההתרגשות העצומה, אבל הוא מקווה שעוד נחזור גם אל ההר. כזוג צעיר היו בגרעין המקים של כפר אדומים, בהמשך הקימו את היישוב מכמש, את רחלים, אבל גם כשהשניים עברו והם כבר הפכו לסבא וסבתא, לא נחו ולא שקטו, ויום אחד עזבו את המנוחה והנחלה ואת בית האבן היפה והמרווח במכמש, לטובת קרוון רעוע על ראש הר סוער מרוחות ומחלוקות, כדי להקים את 'מצפה דני', בתגובה לרצח של חברם ליישוב דניאל פריי הי"ד.

"כשעברנו להתיישבות למדתי איך להתווכח על שטויות", מחייכת נעמי, "בכל מקום שאותו הקמנו פרצו וויכוחים ומחלוקות סוערות על שטויות. לאט לאט למדתי לחייך ולהמשיך הלאה".

בילדותה לא חלמה נעמי שתקים יישובים. היא גדלה בבית שמאלני סוציאלסטי. "הוריי זאב ולאה פליקס, היו ילידי גרמניה והכירו בהכשרה", היא מספרת. "אמי היתה בגרעין 'גן יעבץ' שהקים את קיבוץ טירת צבי. כשהם התחתנו אבא שלי לא התקבל לקיבוץ. טענו שיש לו בעיה בריאותית. אבי נעלב, למרות שבדיעבד אמר שכאינדבידואליסט חיי השיתוף והקבוצה כלל לא התאימו לאישיותו".

ילדות של ריקודים ברחוב

"אני נולדתי בירושלים בשכונת מקור ברוך, בי' באייר תש"ח, 19במאי 48'. אבי היה מגויס בחפירות באיזור ליפתא, ואמי שכרעה ללדת היתה לבדה בבית, עם אחי ואחותי. הצירים היו חזקים ובחוץ רעמו התותחים והיו הפגזות כבדות.

"אמי יצאה מהבית והתחילה ללכת ברגל לבדה ברחוב הטורים, כדי ללדת בבית החולים שערי צדק הישן, שהיה אז ברחוב יפו. אחי ואחותי רצו אחריה כי לא רצו להישאר לבד בבית, אבל השכנים עצרו אותם ולקחו עליהם חסות. כשהיו צפירות או כשנפלו פגזים, נכנסה אמא להסתתר בחדרי מדרגות.

כשחזרה הביתה היתה במצוקה ולא הצליחה להניק אותי מהפחד והלחץ. בגלל המלחמה אי אפשר היה להשיג מצרכים, ולא היה לי מה לאכול.

"פרופסור ישעיהו ליבוביץ', שהיה בחוג רעיוני עם אבי, ופיקד במחנה שנלר הסמוך, הביא לנו יום יום חלב טרי מהמחנה, וכך בעצם הציל את חיי. החוג הרעיוני שבו היו שותפים ליבוביץ ואבי היה חוג ללימודי יהדות, חוג פילוסופי עם משנה מדינית חדה וברורה. ליבוביץ' ואבי היו סוציאליסטיים. לאבי היה פנקס אדום. הם חשבו שצריך לדאוג גם לזכויות העובד הדתי והקימו תא כזה בהסתדרות.

"אבל לאט לאט התרחש ביניהם קרע שהחריף אחרי מלחמת ששת הימים. אבי התלהב מתוצאות המלחמה, בעוד שליבוביץ' ביקר בעוקצנות את תוצאותיה, ובהמשך יצא בהכרזות פומביות. הקרע הלך והעמיק עד שהסתיים בניתוק היחסים ובשתיקה גדולה.

"אני זוכרת את לילות שבת בשכונת מקור ברוך. בילדותי השכונה לא היתה חרדית. בעל המכולת היה חרדי, וגם שכן אחד ממול, אבל רוב השכנים היו חילונים. בלילות שבת היינו רוקדים, כל הילדים, במרכז רחוב הטורים, 'קומה אחה' ו'ושאבתם מים', וכך קיבלנו את השבת.

"במוצאי שבת היינו כל הילדים עומדים ומביטים בשמים כדי לספור שלושה כוכבים - סימן לכך שהשבת יצאה, ואז היה אחד השכנים, נהג מונית, לוקח את כל ילדי השכונה לסיבוב. מדי שבוע היתה מגיעה הכובסת אלינו הביתה, מחממת גיגית גדולה מעל פרימוס. אנחנו, הילדים, היינו יושבים סביבה ומקשיבים בשקיקה לסיפורים שסיפרה לנו. מפעם לפעם היו עוברים ברחוב פייבל'ה ורוז'לה, דמויות ירושלמיות שהיו כנראה פליטות שואה. הם היו קבצנים, וברחוב שלנו קיבלו ארוחת בוקר.

"שכונת מקור ברוך היתה רחוקה מהחומה שחצתה את ירושלים. אבא שלי היה לוקח אותנו בחגים להר ציון, היינו מטפסים למגדל דוד, ומנסים לאתר את הכותל. אבי לא דיבר משום מה על הר הבית. ראינו את החיילים הירדנים מרחוק. פחדנו מהם. לא היו יריות, אבל בכל זאת פחדנו. לא היינו עשירים, אבל אמי הקפידה שפעמיים בשנה נלך לתופרת לתפור בגדים - אחד לשבת ושניים ליום חול. את הבגד החדש לבשנו בערב פסח, ואבי היה לוקח אותנו לטיול, לבושים בגדי חג, לגבעת רם ברגל, כדי לחסוך את הכסף של האוטובוס. אז עוד לא הייתה בנויה שם האוניברסיטה העברית. זה היה שדה פתוח, ואנחנו קטפנו פרחים.

אבי היה פקיד בסוכנות, וניהל את המדור לסטטיסטיקה, למרות שאני לא בטוחה שהוא ידע סטטיסטיקה. הוא מעולם לא למד את המקצוע הזה. אני דווקא למדתי אותו שנים אחר כך - באוניברסיטה. לוליא היה אידיאליסט ועקשן, היה יכול להתקדם הרבה יותר. השם הגרמני שלו היה 'וילי', וכך נהגו לקרוא לו כולם. יום אחד פגש במסדרונות האוניברסיטה מנהל בכיר בסוכנות ששאל אותו: 'וילי, מתי תהיה משלנו? מתי תוריד את הכיפה? כשאתה כך, אני לא יכול לתת לך תפקיד בכיר יותר בסוכנות!'. אבל אבא מעולם לא הוריד את הכיפה.

"אמי עבדה עוד לפני מלחמת השחרור עם ילדי טהרן שהגיעו מהשואה בבית צעירות מזרחי. אחר כך עבדה בחנות פרחים בניהולה של אשתו של הצייר יעקב איזנשאר. איזנשאר צייר את נופי הארץ, את השווקים. הוא מאוד אהב את אמי ונתן לה במתנה תמונה שצייר - אגרטל עם פרחים".

השתיקה הגדולה

"בבית שלנו, וגם בבית הספר, לא דיברו על המחתרות, ואני ידעתי רק על קיומם של ההגנה והפלמ"ח. אבל כשהייתי בכיתה ו' עברנו לגור ליד קולנוע סמדר. באותם ימים הוא היה אחר לגמרי. הקהל היה שר ומעודד את הגיבור בסרטי בוקרים, גברים מיוזעים היו מגלגלים בקבוקים של משקאות תוססים על רצפת הקולנוע המשופעת. היינו מוחאים כפיים באמצע הסרט, וצועקים צעקות. כשעברנו לעמק רפאים הכרתי את שורק'ה בן דב, בתו של שבתאי בן דב, לוחם לח"י שהיה גם הוגה דעות, וכבר בגיל 18ישב בכלא עכו בגלל מאבקו בשלטון הבריטי. שורק'ה התגוררה בפינה של עמק רפאים. בילינו יחד רבות, ואז התחלתי לשמוע לראשונה בחיי על המחתרות, ולא רק על מלחמת השחרור והפלמ"ח וההגנה - כמו שדיברו אצלנו בבית.

"שורק'ה סיפרה על אבא שלה, ואיך שהיה תלוי הפוך כמה ימים בבית הכלא, אחרי שההגנה הסגירה אותו לבריטים. היא התרגשה וסיפרה איך שבכל זאת יצא מזה חי. חזרתי הביתה המומה ושאלתי את הוריי מדוע מעולם לא סיפרו לי על האצ"ל והלח"י, ואיך זה שגם בבית הספר לא למדנו על זה דבר. המידע הזה פשוט הוסתר כאילו שהדברים לא קרו מעולם.

"הוריי תירצו את שתיקתם בכך שפחדו פחד מוות מהבריטים. הם אמרו שבזמן המנדט היו מחפשים בבתים לראות אם מתחבא אצלם חבר מחתרת. סיפרו על חבר ייקה שנאלץ לברוח מביתו אחרי שהחביא אצלו בבית חבר מחתרת, ובעקבות הלשנה התגלה הסוד. אבל אני ראיתי זאת כתירוץ. זה כבר היה אחרי מלחמת השחרור, הבריטים עזבו את הארץ, ולא היה מקום לפחד מחיפושים או מהצקות של חיילי המנדט.

גם במערכת החינוך ששלטו על תכניה אותם בעלי פנקסים אדומים, היתה שתיקה גדולה, והמידע על המחתרות נכנס למערכת החינוך רק אחרי מלחמת ששת הימים, או מאוחר יותר".

מכתבים בכתב ארמי עתיק

"כשפרצה מלחמת ששת הימים הייתי בת 18. עשיתי קורס הוראה, והמלחמה תפסה אותי עם תלמידי בית הספר. בשבת שאחרי המלחמה חזרתי הביתה לירושלים. אחותי ואני הלכנו ברגל עד קבר רחל, ואחר כך הלכנו לעיר העתיקה ולכותל. זו הייתה חוויה בלתי רגילה. לא ידעתי שאיציק, מי שלימים הפך לאישי, היה באותם רגעים בהר הבית כלוחם בצנחנים.

"אחרי המלחמה התחלתי ללמוד באוניברסיטה. המסדרונות רעמו ממריבות וויכוחים על תוצאות המלחמה. זה גלש לפעמים למכות ממש. במשפחה שלנו כולם אהבו את התוצאות של מלחמת ששת הימים.

"נישאתי בגיל 25. את איציק היכרתי באוניברסיטה. אני למדתי לשון עברית וסטטיסטיקה, וגם איציק למד לשון עברית. ישבנו אחד על יד השני בשיעור של פרופסור בר אשר, שיעור בנושא 'ארמית סורית ארץ ישראלית'. פרופסור בר אשר הרצה על הכתב הסורי, ואיציק - שהיה מאוד מוכשר, היה כותב לי תוך כדי השיעור מכתבים שהייתי צריכה לפענח בכתב ארמי סורי.

"שנינו היינו עוזרי הוראה בחוג ללשון. יום אחר הוא שאל אם אני רוצה לבוא להרפתקה. אמרתי: 'כן איפה?', ואיציק אמר שנעלה למגדלים בהר הזיתים, או למגדל של אוגוסטה ויקטוריה. להרפתקה הבאתי אתי את חברה שלי בתיה. נפגשנו בחצות הליל. איציק עלה למגדלים, טיפס וקפץ, ובתיה ואני עמדנו למטה והתפעלנו מהתעלולים שלו. בפעמים הבאות המשכנו לצאת לבד, בלי בתיה.

"הלכנו הרבה לטיולים בטבע, ומהר מאוד איציק רצה שנתחתן. לי לקח יותר זמן לעכל את הרעיון, אבל בסוף הסכמתי. בהתחלה גרנו ברובע היהודי, כי איציק למד בישיבת הכותל. היתה לנו שם דירת חדר ורבע עם חלון מקומר, עם אדן חלון רחב מאוד, שם רוב הזמן הייתי יושבת, או על הרצפה. בהמשך עברנו מבתי מחסה לבית ברחוב אורח חיים, עם גג שראו ממנו את העיר העתיקה ואת כל הר הבית.

"הייתי מורה, אבל לא התלהבתי מזה, להתיישבות לא הייתי קשורה אז. גם איציק היה מורה, ושנינו לימדנו בבית הספר פלך. ילדתי שלושה ילדים, שנה אחרי שנה. באותם ימים איציק הכיר לי את מוני בן ארי ואשתו הראשונה ננה, שגרו בירושלים. מוני היה בהמשך ממייסדי כפר אדומים ומזכ"ל אמנה. נהגנו לבקר אותם בבית שלהם ברמת אשכול, והם סיפרו שהם בגרעין שהולך להקים את מישור אדומים. מדי פעם הגיעו אלינו משלחות לבית בעיר העתיקה, וניסו לשכנע גם אותנו לבוא לגרעין במישור אדומים, אבל אני חשבתי שזה לא בשבילי.

"אבל לקראת יום השנה הראשון למישור אדומים עברנו לשם. קיבלנו אשקובית. הייתי עם שלושה ילדים קטנים, עם חבילות, וארגזים. עברנו לקראת אחר הצהרים. ובערב דפקו על הדלת, ובאו לקרוא לאיציק למשחק כדורסל. זה היה ערב הכדורסל בגרעין, וכל הגברים הלכו לשחק. איציק הלך, וחזר עם אצבע שבורה.

"החיים לא היו פשוטים בהתחלה, אבל באותם ימים יצא לאור הספר 'גיא אוני' של שולמית לפיד, וכשקראנו מה עברו החלוצים, הרגשנו שאנחנו לעומתם חיים בגן עדן. בגרעין התחילו ויכוחים אם היישוב יהיה קהילתי, או שנקים עיר. לבסוף היה פיצול - חלק הקימו את כפר אדומים, ובהמשך קמה גם העיר מעלה אדומים. בגרעין כפר אדומים היו המון ויכוחים על שטויות. שם למדתי לראשונה איך מתווכחים על שטויות.

"השתלבתי, הייתי חברה בוועדת חינוך. כשרצו לקום יישובים נוספים הם הגיעו אלינו לגרעין במישור אדומים כדי להתארגן. הכל היה עם ריח של התחדשות, ולבלוב של משהו חדש ויפה. הכל התחיל לנשום ולאכול התיישבות. כחברה בוועדת החינוך נשלחתי לאחד היישובים ברמת הגולן, כדי לראות וללמוד מהם איך יישוב קטן מתמודד עם החינוך. הגענו לשם בדיוק כשהתקיים שיעור בבית הכנסת. המחזה היה משעשע. בצד הגברי של המחיצה ישבו שלושה גברים מנומנמים. ובצד הנשי ישבה אישה אחת. וכך למדנו על ההתמודדות עם החינוך ביישוב קטן.

"היינו מאוד פעילים בהקמה של כפר אדומים, וכשמישהו הדליף לתקשורת שעומד לקום יישוב ופחדנו שלא יתנו לנו לעלות, איציק וכמה בחורים עלו עם קרוון ראשון לקרקע, כדי לקבע את העובדה שכפר אדומים קמה. אלא שבסוף אנחנו לא עלינו לכפר אדומים, אלא הקמנו גרעין חדש ליישוב מכמש, כי בשלב מסוים מוני ואיציק התווכחו איפה יהיה המיקום של כפר אדומים, ולא הצליחו להגיע להסכמה. איציק רצה שהכפר יקום בגבעות יותר גבוהות, ומוני רצה שהכפר יקום פחות או יותר איפה שהוא ממוקם היום. איציק היה עקשן ואידיאליסט ואמר שאם זה ככה, אנחנו לא עולים".

מחשבה סביבתית

"אחרי מלחמת יום הכיפורים השתתפנו בצעדות והפגנות למען ההתיישבות. אני זוכרת יום עצמאות אחד שבו היתה צעדה גדולה להר ברכה. הלכנו להפגנות בלי סוף. באחת ההפגנות כנגד הסכמי קמפ דיויד, חסמנו את כביש מעלה אדומים - יריחו. האווירה בהתיישבות באותם ימים הייתה נעימה. כולם חיזקו את כולם. לא היתה אז שנאה אל המתנחלים. השנאה התחילה כשהתחילו לדבר על ה'שלום'.

היישוב מכמש קם בקיץ של שנת 81' בהחלטת ממשלה, לאור יום, לא בהתנגבות ולא באישון ליל. תנועת ההתיישבות אמנה רתמה את איציק ואותי לגרעין המקים. הצטרפה אלינו משפחת קטב שמתגוררת במכמש עד היום, והצטרפו עוד משפחות שנשרו בהמשך. תוך כדי ההכנות לעליה לקרקע נולדה לנו בת נוספת, ובהמשך שני ילדים נוספים.

"כשהתחיל להתגבש גרעין מכמש, החלטנו שאנחנו לא רוצים יישוב מעורב של חילונים ודתיים, לא כי לא אהבנו את הרעיון האידיאי הזה, אלא כי בכפר אדומים היו כל כך הרבה וויכוחים סביב זה, וחשבנו שאם התושבים יהיו מרקע דומה, יהיו פחות וויכוחים. עייפנו מוויכוחים ומלחמות ורצינו יותר שקט. החלטנו שזה יהיה יישוב דתי אבל מאוד הומוגני ופתוח. אלא שהוויכוחים פרצו גם בגרעין הזה, ואז הבנתי שהכלל שכשיש שני יהודים תמיד יש שלוש דעות - נכון. "המיוחד בגרעין מכמש היה ההתחשבות בסביבה ובקרקע. איציק הוא זה שהוביל את הקו הזה. היה לו חשוב מאוד שהבתים יתאימו לנוף. לגגות האדומים ביישובים אחרים הוא קרא פרונקלים, חצ'קונים בנוף, וכאב לו מאוד שהתנחלויות אחרות קמו בלי שום מחשבה סביבתית או התאמה לנוף. במכמש הבתים עד היום הם ללא גג אדום, ובנויים מאבן. היום זה חלק מהתקנון היישובי. בשלב הבניה הראשון בנינו גם בהתאם לתנאי הקרקע ובלי להרוס אותה, אבל בשלב השני כבר לא הקפידו על זה לצערנו".

סבי הגבעות

בסתו תשנ"ב נרצח דניאל פרי באישון ליל, באכזריות, בביתו במכמש, בזמן שישן. שנתיים אחרי, כשהם כבר סב וסבתא, עלו איציק ונעמי ספיר עם קרוון בודד אל ההר הסמוך ליישוב מכמש. מההר אפשר היה לראות את ירושלים, ים המלח, והרי אדום ומואב. הזוג המבוגר שעלה לגור בגבעה, היה זר ומוזר בנוף הגבעוני של אותם ימים.

"הלכנו לגור בקרוון. זה היה מאוד נחמד”, משחזרת נעמי. "מצפה דני הוא מקום מאוד רוחני. ההר גבוה מאוד, ופתוח לכל רוחות השמים. בהתחלה אי אפשר היה לפתוח דלת של רכב כדי לצאת, בלי חשש שהיא תתנתק ותעוף. גם הקרוונים היו ישנים ורעועים, ויום אחד, כשהרוחות סערו במיוחד, הם התהפכו והתעופפו. באחת הפעמים עף לי מכסה של סיר עם תבשיל שהכנתי.

"בחודש הראשון לא היו תשתיות או חיבור לביוב, והביאו לנו שירותים כימיים. בשבילי זה היה יותר מדי, ולכן נדדתי כל פעם לבית במכמש, במרחק חמש דקות נסיעה. שני הבנים הגדולים שלנו, שכבר היו נשואים, עלו גם הם להר, והבת השלישית שלנו – מלי, באה לגור בקרוון נוסף עם חברות, ככה שהיתה לנו שם חמולה. משפחות נוספות הצטרפו ממכמש, ולאט לאט הלך והתגבש היישוב הקטן.

"בליל הסדר, כחצי שנה אחרי שעלינו לגור במצפה דני, אחותי הגדולה רצתה לבוא לחג. למרות שכבר היתה במצפה דני, התלהבה מהמקום וגם הביאה תיירים לראות את הנוף הקסום, היא התעקשה שאת הסדר לא נעשה שם. היא קראה לקרוון מצ'וקמק, דיברה על צפיפות, על אי נוחות, ועל הרוחות. איציק הצטער מאוד, אבל כדי להיות כל המשפחה יחד ירדנו בלית ברירה לבית במכמש. ואחרי החג כבר לא חזרנו לקרוון בהר.

"בדיעבד אני חושבת שזה עשה טוב למקום. כי לו אנחנו הזקנים היינו נשארים שם, לא בטוח שהיישוב היה קם. מרגע שעזבנו התחילו להגיע משפחות צעירות, וכיום היישוב מונה כ-30משפחות צעירות.

אז זהו? התעייפת? נגמרו המעללים? הקמות היישובים?

אני עכשיו בתקופה אחרת. של מנוחה. של משהו יותר פנימי. אבל... מי יודע", היא מחייכת ומסכמת: "תמיד הכל פתוח, והכל אפשרי...".

תודה לאברהם גרינפלד על סיועו הרב לכתבה.