תגידו לי, מה גורם לנשים שפויות בדעתן, מרובות ילדים-עבודה-כביסות-וכלים, לצאת מהבית שלוש פעמים בשבוע בשעות הערב, שלעיתים גולשות אף לשעות הלילה הקטנות, לחזרות מתישות על הצגה סבוכה עם שפה מליצית ולא מובנת, והכל כדי לזכות ברגע תהילה קטן?

כי מהי שעה שבה אור הזרקורים מסנוור את אותן נשים שפויות בדעתן, ומחיאות כפיים סוערות מהדהדות ברחבי מועדון הישוב, כולל שריקות, ואולי אפילו בקשות חתימה אחרי המופע מקהל המעריצים המתגודד סביבן, לעומת חודשיים של עבודה קשה, אינטנסיבית ומייגעת?

* * *

עד לפני כמה חודשים לא הטרחתי את עצמי לחשוב על תשובה לשאלה שכזו, הייתי בעיקר טרודה בהגשמת חלומות. חלומות של כל אישה, או בעצם של שתי שחקניות וזמרת אחת שאתן עבדתי על מופע אחר במשך שבועות וחודשים ארוכים.

אבל אז התבקשתי להגשים חלומות של נשים נוספות, הרוצות גם הן לגעת רגע אחד קסום ומיוחד בתהילה, ובזאת להמשיך את המסורת השנתית בישוב, הנקראת 'הצגת נשים'. לשלוף הצגה מהמותן, כזו עם שירים וריקודים, מוסר השכל הכרחי, שיתוף הבנות מהנוער - מומלץ עד כדאי, ויאללה לעבודה. לעבוד על שני פרוייקטים מורכבים במקביל? היינו-הך, חייכתי לעצמי בביטול תוך שאני מחניקה עוד פיהוק טורדני, גם ככה חשבתי להצטרף יום אחד לקרקס כלוליינית, אז להוסיף לכל הכדורים שבמילא אני מלהטטת להנאתי באוויר, עוד כדור אחד קטנטן? בקטנה.

בקלילות תיאטרלית נשלף המחזמר "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" הישר מהשרוול (כלומר זה היה מחברה טובה שלי מתחום התיאטרון שהסכימה להעניק לי את העיבוד שהיא עשתה למחזמר עם תלמידותיה, לא אחרי שהפכתי עולמות כדי למצוא מחזמר כתוב ומוכן, מתאים בתכניו לרוח היישוב, וידידותי לסביבה). הנשים שהגיעו בשמחה לאודישן, לא רק שלא נבהלו מהטקסט הגבוה ומהשפה המליצית, היו אפילו כמה שקראו בהתלהבות "הי, ראיתי את זה ב"הבימה!"; "כן, זה היה עם אבי קושניר וגלית גיאת!", והתחילו לזמזם להנאתן את שיר השערורייה.

"כן, זהו ש...", כחכחתי בגרוני, יפה שעה אחת קודם בכדי לערוך אתן תיאום ציפיות, "כלומר... איך לומר זאת בעדינות, אנחנו לא בדיוק 'הבימה', בנות", והעברתי מבט מודאג על כל אותן אמהות מרובות ילדים ומשרה מלאה שמעיניהן הנוצצות ניתן לראות את השתקפות המילה "ספחת".

"טוב, להלן לוח זמני חזרות", אולי זה מה שירתיע אותן? ניסיתי לנקוט בשיטות הפחדה שונות ("יהיו לנו הרבה הקלטות באולפן, ריקודים הכוללים צעדים מסובכים, ומנה גדושה של טקסט בשפה גבוהה"), אבל הן בשלהן. הבימה, ועכשיו. כלומר, במה ועכשיו. ומכאן, יצאנו לדרך, לנקודת האל-חזור. שישה שבועות מסחררים של עבודה מסביב לשעון, בייביסיטר לשעות החזרה, ומחסור חריף בשעות שינה.

מועדון היישוב הגדוש אירועים ושמחות, היה תפוס מרבית מהזמן, מה שאילץ אותי להזיז את ספות הדמוי-עור השחורות בסלון ביתי, להרחיק לכמה שעות את בעלי היקר מפתח הבית, להתפלל בכל ליבי לבורא עולם שהילדים הישנים במיטותיהם לא יתעוררו לשמע החזרות והשירים, שזה זניח לעומת יקיצה מבעיתה בחצות הלילה לקול רקיעות רגליים של 12 רקדניות תזזיתיות (לא כולל הרקדניות מהאולפנא שלא יכלו להשתחרר לכל החזרות).

* * *

"את נראית לגמרי שאננה", חברתי הכוריאוגרפית התיישבה לצדי לרגע קט של מנוחה באחת החזרות, "יש לנו עוד כל-כך הרבה עבודה". ייאוש קל חלף בעיניה.

"אל תדאגי, כאן זה לא 'הבימה', ואף אחד לא מצפה מאתנו להיות כמו 'הבימה'. הרי לא משנה מה נעשה, מחיאות הכפיים וההדים מהקהל יהיו בכל מצב". הרגעתי את עצמי בלבד. "ואת, כבר המצאת את כל הריקודים?" ניסיתי להעביר את הלחץ אליה בחזרה, אולם שאלתי נשארה תלויה בחלל, כשהכוריאוגרפית שלי כבר ריחפה בגלגלון עם שאר הרקדניות, תוך ביצוע פליק-פלאק באוויר, פלייה, שאסה ורלווה. חבל, היא לא הספיקה לשמוע ממני את מוסר ההשכל החשוב בכל התהליך הזה, שאנחנו לא 'הבימה'!

אנחנו כולה שמונה שחקניות בנות שלושים פלוס-מינוס מצויידות בבטן עגלגלה עד תופחת, או בתינוק רך בימים, שבע שחקניות-רקדניות בגיל ההתבגרות הסובלות מפצעי בגרות ועודף מבחנים, ובימאית עייפה אחת החולמת להיות רזה.

חייבים לשמור על פרופורציות, הרי אף אחת מהשחקניות אצלנו לא למדה משחק, כמו השחקנים ב'הבימה'. אף אחת מהן לא מקבלת משכורת שמנה מטעם המדינה, כמו ב'הבימה', שלא לדבר על העובדה שהחזרות ב'הבימה' נעשות בשעות היום, שעות העבודה של השחקנים. אצלנו לעומת זאת, מגיעות הנשים לחזרות הארוכות אחרי יום עמוס בילדים, עבודה וכביסות, והנערות עמוסות מבחנים ופייסבוק, ומסיימות אותן מתישהו באמצע הלילה. איפה ב'הבימה' תמצאו שמונה ילדים לאמא אחת, שכולם שרים יחד את שירי ההצגה מסביב לשולחן בליל שבת? רואים, אנחנו לא "הבימה"!

ובינינו, מה זה משנה כמה דם הקזנו בכל התהליך הקשה והארוך הזה, ומה הקרבנו בדרך. ברגע שהשחקניות עולות על הבמה וגורפות מחיאות כפיים, צחוק והנאה מרובה מהקהל האוהד (שהוא במקרה גם השכנות, הבנות, התלמידות והחברות הטובות), ולשעה קלה נהנות מאור הזרקורים שמכוון הישר אליהן, אז הכל נסלח ונשכח. כי בינינו, חברותיי לתהליך, אימהות ונערות כאחד, שמות בכיס הקטן את החבר'ה של 'הבימה'.

קושניר וגיאת היקרים, עימכם הסליחה.