יליד שנת תש"ה, 1944, בעדן שבתימן.

ילדות ונעורים ברמת גן.

נשוי לחביבה - גמלאית; בעבר מורהומחנכת, מנהלתבית ספריסודיממ"ד

אב לעופר, להב, אוהד ואיילת, וסב לנכדים ונכדות ("מקסימים").

לימודים: מקווה ישראל, מדרשה למורים דתיים, והיסטוריה כללית באוניברסיטת תל-אביב.

עיסוק בעבר: מורה ומחנך, מנהל בית ספר תיכון וחטיבת ביניים, שליח בני עקיבא לברזיל וללונדון, קצין בצבא הקבע; מפקד קורס מדריכי גדנ"ע (קורס מד"נים), מפקד בסיס הגדנ"ע בג'וערה, מפקד מרחב גדנ"ע צפון, וסגן מפקד פיקוד הגדנ"ע בישראל.

עיסוק בהווה: גמלאי צה"ל, מדריך בהתנדבות קבוצת גמלאים בישוב זו השנה הרביעית, מארגן טיולים בהתנדבות.

מוטו בחיים: להיות מעורב ומשפיע לטוב בכל תחום אפשרי.

תחביבים: מחשבים בכלל ואינטרנט בפרט, עיון ולמידה בספרי דעת לסוגיהם, טיולים בארץ ובחו"ל, שחמט, שירה בציבור.

מה היה הרגע -

שנחרט בך בילדותך?

אני ילד בן 4, עולה חדש, עומד בפתח המטוס וקורא בעברית לחיילים שעמדו על כבש המטוס בשדה התעופה בלוד "שלום לכם חיילי ישראל", ומיד נישא בזרועותיהם של החיילים שמעבירים אותו מיד ליד עד לקרקע, לראשונה על אדמת ארץ ישראל. @שלא יישכח?

יש הרבה רגעים כאלה, אבל כמדומני שמראה בני הבכור עופר (היום תושב רבבה בשומרון) מיד לאחר הלידה, עם בלורית שחורה, הוא רגע שלא יישכח. זה הרגע שנעשיתי אבא לראשונה.

של הישג מיוחד?

יש הרבה רגעים כאלה. לדוגמה, רגע של חשיפת דרגות הסג"מ במסדר הסיום עם יצחק רבין כרמטכ"ל, רגע הענקת דרגות הסא"ל, רגע של ענידת כנפי הצניחה, רגע של קבלת תעודת בוגר אוניברסיטה בהצטיינות, ועוד.

ההתרגשות נבעה מכך שזכיתי לסיים קורס קציני חי"ר ולהיות קצין קרבי דתי בצה"ל. באותם ימים זה לא היה דבר מובן מאליו בציבור הדתי. את רבין כרמטכ"ל הערכתי מאד. את רבין כפוליטיקאי וכראש ממשלה בקדנציה השנייה הערכתי הרבה פחות, ואפילו מאד כעסתי עליו.

הכי שמח?

זכורה לי במיוחד בשורת שחרור ירושלים וקריאת מוטה "הר הבית בידינו". שמעתי זאת ברדיו, כמו כל עם ישראל, אלא שאותי מצאה הידיעה המשמחת כשאני כבר מפקד מחלקה במילואים, נמצא עם חייליי מול מערכי המצרים שבאום קאטף בסיני.

מי לא נכסף והשתוקק לראות את העיר העתיקה והר הבית משוחררים? כל מי שלמד תנ"ך ולמד היסטוריה, וקרא על קרבות מלחמת העצמאות, לא יכול היה שלא לערוג לירושלים, ושלא לחלום עליה בימים ובלילות. אלה לא מליצות נבובות. כך חשנו. כך הרגשנו, ולא הייתי יחיד בתחושות אלה.

כבן לעדה התימנית, שהתחנכה וחינכה את בניה על אהבת ציון, על שירי ציון שהיו מרטיטים כל לב, הגעגועים והכיסופים לירושלים היו בדמנו ובנשמתנו. עוד לפני שהתגייסתי לצבא, למדתי במדרשה למורים, שהייתה בשכנות ל"מרכז מורשת מנחם בגין" של זמננו, ומגגה נשקפו אלינו חומת העיר העתיקה ומגדל דוד. הייתי מרותק אל המראה הזה, והשתוקקתי ונכספתי ליום שבו נוכל להיכנס לעיר העתיקה ולכותל המערבי. בשנת 1962הייתי עד לחילופי אש בין עמדת צה"ל שהייתה על כנסיית ה"דורמיציון" לבין עמדת הלגיון הירדני שהייתה בפינה הדרום-מערבית של החומה. הירדנים ירו מטווח קרוב מאד על סיור של צה"ל, שסייר למרגלות החומה, וגרמו למותו של קצין צה"ל אבשלום סלע. לזכרו אנדרטת "סלע אבשלום" בתחתית המדרון המערבי של הר ציון. הסיור היה מורכב מחיילי מילואים מגדוד 112, הגדוד שהצטרפתי אליו כקצין מילואים במלחמת ששת הימים.

הכי עצוב?

היו לא מעט, בעיקר עם קבלת ידיעה על אובדנם של יקירים, בני משפחה, חברים וחיילים. אבל בכל זאת אציין מקרה אחד. זכיתי להימנות עם מפקדיו של יוני נתניהו בקורס הקצינים ב-1965. לא הייתי מדריכו האישי, אך כמדריך בסגל הפלוגה ניהלתי אתו שיחה מעניינת.

בסוף סדרת חינוך ב"יד לבנים" בפתח תקווה עמדה הפלוגה במסדר, לקראת יציאה לחופשה רגילה. בתום המסדר ניגש אלי הצוער יוני נתניהו, הצדיע (הוא היה מאד ממושמע) וביקש ממני שתי בקשות: הראשונה הייתה רשות לצאת לחופשה עם נשקו האישי (כמדומני "עוזי"), כשבימים ההם לא היו הצוערים רשאים לצאת לחופשה עם נשק אישי. הבקשה השנייה הייתה לקבל בהשאלה מפה טופוגרפית של אזור מדבר יהודה. השבתי לו ששתי הבקשות אינן בתחום סמכותי, והצעתי לו לפנות למשרד המ"פ. ביודעי שאזור עין גדי הוא אזור קרוב לגבול עם ממלכת ירדן ויכול להיות מסוכן, שאלתי מתוך סקרנות: "עם מי אתה מתכוון לצאת לטייל?". "לבדי", הוא השיב. "ואיך תסתדר עם הצורך במים באזור מדברי?". "לא בעיה, המפקד. כבר שאלתי מחבריי 15מימיות מים שאותן אשא בתרמיל גב". נדהמתי מההעזה. חלפו הימים ושכחתי מהעניין. לא חזרתי לבדוק אם יצא לטיול ולא שמעתי ממנו פרטים.

כשנזכרתי באותו סיפור כעבור שנים, תהיתי אם אכן יצא אז יוני לטיול. הבשורה המרה על מותו הגיעה אלי כשהייתי בשליחות ציונית בברזיל. חבר מקורב לקונסוליה צלצל לבשר על החילוץ ועל מותו של סא"ל יוני נתניהו, מפקד סיירת מטכ"ל. הוכיתי בהלם. לא עקבתי אחרי הקריירה שלו, ולא ידעתי כי הגיע לתפקיד נכסף זה. יוני נתניהו סיים את הקורס כחניך מצטיין פלוגתי. הוא לא היה גדל גוף ומימדים, אך בלט מאד בכושרו הגופני. אני עדיין זוכר את מראהו, חמוש בנשקו האישי ובמקלע מאג, כשכל גופו עטור בשרשרות כדורים, והוא מדלג מפיסטין לפיסטין. אי אפשר היה שלא להבחין בחריגותו ב"נוף" צוערי הפלוגה. ראיתי אותו יושב לעיתים לבדו, עסוק בעצמו ובענייניו, ולא כל כך מתחבר לקבוצות שונות של צוערים. זה סקרן אותי וניהלתי אתו שיחה. הוא סיפר לי כי משפחתו בארצות הברית ורק הוא לבדו בארץ.

כעבור תקופה, כשהתפרסמו פרקים מ"מכתבי יוני" בעיתון, ראיתי גם פרק בשם "טיילתי בגפי במדבר יהודה". קיבלתי תשובה לשאלה.

של אכזבה?

היום שבו קיבלתי הודעה רשמית וסופית כי לא אוכל להתקבל למדרשה למורים דתיים בשל גילי הצעיר, הודעה שכעבור שעות אחדות לא הייתה תקפה, היות שממש באותו היום התקבל מכתב מהנהלת המדרשה בירושלים, ובו הודעה שהנהלת המדרשה תשמח לראות אותי בין תלמידיה. הודעה כתובה זו שמה לאַל את ההודעה שקיבלתי בעל-פה באותו בוקר. הייתי בן 15כשהתקבלתי למדרשה. הייתי הצעיר שבתלמידים, ולאחר שנתיים, אני חושב שהייתי המורה הצעיר ביותר במערכת החינוך. אחי היה מורה, אחותי הלכה אז ללימודי הוראה בסמינר תלפיות, אבי היה רב – שבעצם גם היה "מורה", כך שהיה זה מהלך טבעי. עם זאת לא תכננתי זאת. הנסיבות הכלכליות הן שהובילו אותי לכך, אבל משנפגעתי ע"י "חיידק" החינוך וההוראה, לא מצאתי דרך להירפא מ"ממחלה" זו. אני אוהב להיות מורה. אם הייתי צריך להתחיל את חיי שוב הייתי בוחר לעשות כל מה שעשיתי שנית. גם השליחויות הן הוראה וחינוך. גם השירות הצבאי, מרביתו מבחינתי, חינוך והוראה.

קשה להסביר. אולי זו ההרגשה הטובה שבנתינה. אולי זו ההשפעה המעצבת שיש למחנך על עיצוב אישיות חניכיו תלמידיו.

שבו החלטת לעבור לבנימין?

הרצון לבנות את ביתנו ביהודה או בשומרון תפס אותי מיד לאחר מלחמת ששת הימים. כשראיתי את מאבק המתנחלים להקמת ישובים התקנאתי, והתגאיתי בהם ובמאבקם.

שחשת סיפוק גדול?

יש לי הרבה רגעים, שעות וימים של סיפוק עצום מפעילות ההתנדבות שלי בישוב חשמונאים, למען הישוב בכלל ומועדון 'מפגשים' - מועדון הגמלאים, זו שנה רביעית ברציפות. אני נהנה ללמד את הקבוצה תנ"ך, ועוד יותר אני נהנה להדריך את הקבוצה בטיולים בעקבות התנ"ך ומורשת קרב. מדובר בקבוצת מבוגרים ומבוגרות מקסימים, תאבי דעת, חכמים, סקרנים. תענוג להיות אתם ובחברתם.

של החלטה משמעותית?

לקנות מגרש ביישוב חשמונאים ולבנות בו בית. הקירבה הגדולה למולדת החשמונאים הוסיפה וחזקה רצון זה.

שאליו אתה מתגעגע?

לשוב ולפגוש את אמי ז"ל בזרועות פתוחות ובחיבוק חם. שמה היה רחל, והיא נפטרה בשנת תשנ"ה (1995). הייתה עקרת בית פשוטה, אשת רב וגם בת-דודו של אבי. התייתמה מאביה בהיותה כבת 10, ולמעשה הוכרחה להיפרד גם מאִמּהּ שנישאה לאחר. היא גדלה בבית אבי - החתן שייעדו לה, וכשהגיעה השעה נישאו. פתגמיה של אמי ז"ל מלווים אותי כל הזמן. אחותי שולמית פרסמה ספר על אמי בשם "אַל-יַתִימַה" (היתומה) ובו סיפורים ופניני חכמה ששמעה מפיה. הייתה לה חכמת חיים עמוקה, וחכמתה מלווה אותי עד היום.

של הגשמת חלום?

כל הישג הוא הגשמת חלום. קביעת המזוזות בביתנו החדש בחשמונאים הייתה הגשמת חלום. החלום הבא שאני מקווה לזכות לקחת בו חלק, ולו רק כצופה, יחד עם כל בית ישראל, זה חנוכת בית המקדש השלישי, היום, מחר. ואם לא מחר - אז מחרתיים.