דברים נוקבים כתב עדיאל ליבי, דברים צורבים את הלב כאש ומלאים שאיפות של קודש. ניכר היטב כי לא בחלל ריק צמחו הדברים, והרקע להם הוא המכה אשר הוכינו בית מאהבינו בימים הנוראים של גירוש קטיף בחודש מנחם-אב תשס"ה.

לא קשה להתחבר אל העמדות, ועוד יותר – אל התחושות. מה שעולה מנהמת לבו של עדיאל בימים אלו, דומה במידה רבה למה שחשתי בעצמי כעשר שנים קודם לכן, בימים הקשים של הסכמי 'אוסלו'. כל מה שנבט באב תשס"ה, נזרע באלול תשנ"ג. כבר אז ניתן היה לחוש כי "משהו לא הולך לפי התוכנית שלנו". התפיסה כי מפעל ההתיישבות יחבר את העם ואת המדינה אל השורשים ההיסטוריים, ומהם אל השורשים הרוחניים – לא הוכיחה את עצמה. כבר אז ראינו את פסיקות בג"ץ, את ההתנערות מסמלים וביטויים של זהות יהודית ברמת המדינה, ואף את דגלי ארה"ב שעיטרו ברבבותיהם את המכוניות ביום העצמאות לצד דגלי ישראל. בחמת זעם ניסחתי אז הימנון חדש למדינת ישראל:

כל עוד בעזה ואל-בירה,

נפש ערבי הומיה,

ולפאתי מערב אחורה,

עין לאמריקה צופייה,

אוסלו הייתה תקוותנו,

התקווה משנות הארבעים,

להיות עם חופשי בחוף ארצנו,

בלי ציון וירושלים.

במאמר ביכורים שפרסמתי באותם ימים ב'נקודה' (גיליון 175, אדר תשנ"ד), אשר נשא את הכותרת: "האם צדקה הדרך האגודאית?" (האחריות לכך – על ישראל הראל), כתבתי כך:

נסתגר, נבנה את המחנה פנימה, תוך הצגת תפיסתנו האמונית והלאומית כאלרנטיבה. נאמר בבירור שהציונות ההיסטורית הגיעה לסוף דרכה ופשטה את הרגל. נכריז כי הציונות האמיתית, השורשית והמעמיקה, נמצאת כאן – בהרי יהודה, בעמקי השומרון, ברמת הגולן ובחבל עזה. בחיינו הציבוריים ביישובים ניצור ונראה את הדגם (המוקטן) למדינת ישראל כפי שהיא צריכה להיות... נבהיר כי תכליתנו באמת איננה "להית עם חופשי בארצנו" ולחיות בשלום, אלא להיות "ממלכת כוהנים וגוי קדוש", על כל המשתמע מכך בחיי הפרט ובחיי הכלל. דברים אלו יוכלו להיאמר מתוך כנות פנימית ולא מתוך רצון להיראות "ישראלים יפים"...

ובכל זאת...

דווקא משום כך, דווקא מתוך הזדהות עם התביעה ל"חלומות שלמים במקום שברי חלומות", עלינו לחזק את תחושת השייכות שלנו למדינת ישראל.

מדינתנו לטוב ולרע

נכון, מדינת ישראל הנוכחית עוד לא מממשת את פסגת חלומותינו, אבל – בניגוד למנדט הבריטי או הסולטן התורכי – היא מדינתנו. למנדט הבריטי לא היתה שום משמעות ערכית. הוא היה שלטון נוכרי. היחס אליו נמדד על פי אמת מידה אחת: עד כמה הוא מממש את מחויבותו להקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל (על שתי גדות הירדן). מדינת ישראל היא סיפור אחר. היא לא רק כלי. יש בה גם ערך. אמנם יש להיזהר עד מאד מהאלהה של המדינה ויש להישמר מלראות אותה כמקור סמכות לערכים ומוסר (ובמיוחד, כשהיא דורשת לעבור על דברי תורה); אולם מדינה זו היא היא הביטוי הציבורי של עם ישראל, שהוא מקור הסמכות שלה. אמנם יש המנסים לכרסם בהגדרה זו, והם אף נחלו הצלחות ניכרות לצערנו הגדול, אולם את המהות של המדינה הם לא שינו. זהו ביתו הלאומי של העם היהודי. והדבר בא לידי ביטוי חוקי בחוק השבות, המקנה אזרחות אוטומטית לכל מי שמוגדר כבן לעם היהודי. אמנם יש לנו ויכוח על סעיפים בחוק, אבל לא על המהות שלו. וכשם שיהודי פרטי, אף אם אינו שומר את כל מצוות התורה, יהודי הוא, כך גם המדינה, עם כל חסרונותיה וחולשותיה – מדינת ישראל היא, מדינתנו היא. על כן לא נשפוך את התינוק עם מי האמבטיה הדלוחים. מדינת ישראל היא מדינת העם היהודי לטוב ולרע. כשם שלא נרצה לנתק את עצמנו מן העם, כך לא נאבה להינתק מן המדינה, אף אם הגרועים שביריבינו הפוליטיים מייחלים לכך בכל לִבם ומאודם.

חולמים על מלכות ישראל

זאת ועוד. הרי אין אנו חולמים חלום קטן על בית עם גינה ועז, בו נעבוד את הקב"ה בקדושה ובטהרה כמשפחה וכפרט. הרי חולמים אנו על מלכות ישראל. ומלכות ישראל, מלכותו של עם ישראל היא – הגוי כולו, הכולל דתיים ושאינם דתיים, עולים וותיקים, ימנים ושמאלנים, ספרדים ואשכנזים, נשים וגברים, זקנים ונערים. כדי להתקדם לעבר מימוש החלום הזה, נזקקים אנו לשני דברים מנוגדים: כנות והתחברות, או בשפת לעז – אותנטיות ורלוונטיות. מצד אחד עלינו לבטא את האמת הגדולה שאנו מאמינים בה, בלי להתייפייף ובלי לגמגם. ומצד שני עלינו לפתח את אותה אמת גדולה, כך שתהיה רלוונטית להנהגה של מדינה בשנת תשע"א. לשם כך לא די בסיסמאות על 'מלכות ישראל' ועל 'מלך המשיח'. נדרשת משנה סדורה כיצד מנהלים מדינה – שיש לה צבא ומשטרה, חברה וכלכלה, יחסי חוץ מול אומות העולם הקרובות והרחוקות ויחסי פנים מול כל חלקיו המגוונים והמקוטבים של עם ישראל, ואף מול אזרחים ותושבים שאינם יהודים. ההתבצרות במגדל השן של הגבעות מעצימה את הפן האותנטי, את הכנות, את ההזדהות הטבעית. אולם לא די בכך כדי להנהיג עם. לשם כך צריך להיות גם רלוונטי. לשם כך צריך להיות מחוברים אל העם כולו ולהציב סדר יום שונה מסדר היום המוכתב על ידי אותן אליטות שהשתלטו על המדינה בעשרות השנים האחרונות, אך סדר יום כזה שיש בו תשובות משכנעות לכל האתגרים שעל מדינה מודרנית להתמודד אתם. לשם כך עלינו להכיר את כל אותם תחומי ידע שעל פיהם מתנהלת מדינה בדורנו, להכיר את תפיסת העולם העומדת בבסיסם, לתת את הדעת על הבעיות והאתגרים שהם מבקשים לתת להם מענה, ולכל זה לתת התייחסות לאורה של תורת ישראל. האם אנחנו כבר שם? האם אנחנו מספיק קרובים לשם? האם הדרך המוצעת במאמרו של עדיאל מובילה לשם? לא ניתן לדבר על "חלומות אמיתיים מספיק ושלמים מספיק", כאשר יוצרים תורה קטנה, שאמנם יש לה שאיפות גדולות בשמים, אבל לא נותנת מענה מספק למרחב הגדול של האתגרים שעל פני הארץ, ואף לא למרחב הרוחני הגדול של תפיסות העולם המניעות את הנהגת המדינה כיום. אל חלומות כאלה איש לא "ישתוקק בכל לב ונפש", ולהפך, הוא עלול לדחות אותם בשאט נפש, כשם שהוא דוחה בשאט נפש מוצדק את האידיאולוגיה המצדדת בפעולות המכונות 'תג מחיר'. יתירה מזאת, מי שמבקש להנהיג אומה, עליו קודם כל לאהוב – ועוד יותר, לכבד כל חלק מחלקיה. אחרת, הדרך היחידה שלו להיות בשלטון היא להיות דיקטטור. האם בשל כך חולם עדיאל דווקא על משטר מלוכני?

אכן, "גאולתם של ישראל קימעא קימעא". הנביא יחזקאל, בחזון העצמות היבשות, מדבר בפירוש על מצב בו "עֲלֵיהֶם גִּדִים וּבָשָׂר עָלָה וַיִּקְרַם עֲלֵיהֶם עוֹר מִלְמָעְלָה, וְרוּחַ אֵין בָּהֶם". ורק אחר כך בא הציווי "מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בֹּאִי הָרוּחַ וּפְחִי בַּהֲרוּגִים הָאֵלֶּה וְיִחְיוּ". מאה שנה עסקנו בבניין הגוף. עכשיו הגוף זועק: הבו לי רוח! אני נחנק! אין לי אוויר פסגות לנשימה! המדינה חסרת כיוון, עוסקת שוב ושוב בחיפוש פתרונות זמניים לשרידות. עלינו להשיב אל מרכז סדר היום הציבורי את החזון, את החלום, אבל עליו להיות חלום גדול באמת.

צודקת לחלוטין ביקורתו של עדיאל על הזדהות עם המדינה הבאה לפעמים ממקום של נמיכות והתבטלות, ואף מתוך צורך אובססיבי בהכרה בכך ש"למרות שאנו דתיים אנו אנשים נאורים" (אגב, יש בשמאל אנשים הסובלים מצורך אובססיבי הפוך, שהדתיים יכירו בכך ש"למרות שאנו חילוניים אנו יהודים"...). צודקת אף ההכרה בתופעה בה ההשתלבות בחברה וההזדהות עם המסגרת מביאה בעקבותיה להפנמה של ערכים תרבותיים זרים. לשם כך זקוקים אנו לעדיאל ולחבריו כאוונגרד, כשאור שבעיסה, המתסיס ואף מתריס, מציג מראה מול העיניים ותובע תשובות עמוקות – כולל תשובות מספקות לשאלת היחס לשכנים הערבים וביחס למבנה השלטון הרצוי. אולם לשם כך זקוקים אנו עוד יותר לחלומות גדולים עוד יותר. לשם כך נדרש מאתנו להקים בתי מדרש תורניים ואקדמיים שיעסקו בעומק ובאומץ במכלול השאלות של הנהגת מדינה על פי התורה.

החלום על ה"רצוי" הגדול, לא יסמא את עינינו מלראות את הטוב שיש גם ב"מצוי" הקטן, ולא יסיט אותנו מן הדרך האיטית שעליה לחבר ביניהם, עד אשר נביא את מדינתנו – ביחד עם כל אחינו בני ישראל – להיות "ממלכת כוהנים וגוי קדוש", אשר תהיה אור לגויים ומופת לעולם כולו.

אסיים בדבריו של הרב משה צבי נריה:

           גדולים,

החולמים חלומות גדולים,

הופכים חלומות למציאות.

גדולים,

העוסקים במעשים קטנים,

הופכים את המעשים לגדולים.

ברם...

קטנים,

החולמים על גדולות,

ואינם עוסקים אפילו בקטנות,

מבלי עולם הם;

שכן,

החלומות נשארים בחלומם,

הקטנים - בקטנותם,

והעולם - בתוהו ובוהו.