הסיפור הזה הוא לא רק סיפורו של אלעד – הנער המתוק מדבש שמצא עצמו יום אחד במערבולת שאין ממנה מוצא. זה סיפורם של עשרות נערים שחיים בינינו, וגם הם, כמוהו, גדלו במשפחות ממש טובות, ממש כמו שלנו.

אם תהיתם איך זה קורה, איך זה בכלל יכול לקרות, קיראו היטב את האב-סיפור הזה

נא להכיר: משפחת לוי. מתגוררת ביישוב קהילתי בצפון הארץ. האב, יעקב, איש מחשבים מוכשר, העושה חיל בתחומו. האם, חנה, אשת חינוך מנוסה הזוכה לתשבחות רבות. שישה ילדים, ארבעה בנים ושתי בנות. אוירה טובה וחמה, בית מטופח ומחבק, וחיכוכים שמעולם לא חרגו מהנורמה היומיומית הנוהגת בקהילה.

אלעד, הבן הרביעי, הוא ילד מחונך היטב, תלמיד טוב. על דעת הכל, מבוגרים וצעירים כאחד, תואר תמיד כ"מתוק מדבש". היה מקובל בחברה, והמורות אהבו שהוא בכיתתן, וידעו שיש על מי לסמוך. הימים זרמו על מי מנוחות. יום רדף יום בשלווה ובנחת.

אלעד התעתד לעבור לישיבה התיכונית. היה ברור לכל כי הוא ימשיך ויעשה חיל. ואז – חל השינוי. לא ברגע אחד. לא באופן חד וברור. טיפין, טיפין, משהו השתנה.

אלעד חש בכך. הסביבה חשה בכך.

אלעד התקשה להתמודד, חווה כישלון אחר כישלון. הבדידות לא איחרה לבוא, ותחושת המוגַנוּת, שהייתה כה מוכרת לו, נעלמה.

אלעד ישב בכתה וניסה שלא לבלוט, שלא להיראות. הלימודים הפכו למשעממים והזמן בשיעורים קפא מלֶכֶת.

כשהיו שואלים אותו "נו, איך הולך? איך בישיבה?" היה משיב :"הכל בסדר", אבל בליבו ידע שמיום ליום, הבדידות קשה יותר ומציקה יותר.

באחת הפעמים בהן נסע באוטובוס, שמע קבוצת נערים צוחקים מאחוריו. הוא חש בצביטת הקנאה, נזכר איך בעבר הלא רחוק היה עטוף בחברים, נהנה וצחק עם כולם – וכעת החברים נטשו לכל עבר ,ותחושת הבדידות והגעגוע לימים שהיו הייתה קשה מנשוא.

אלעד שמע שהצעירים מאחור שוחחו על עישון ועל שתייה, וחלקו חוויות שהוא מעולם לא הכיר ולא חווה.

כנראה שבאותו הרגע גמלה באלעד ההחלטה. לא ברור אם היה מודע לה. הוא חש כי תַּש כוחו מהלחצים ומהבדידות. הקנאה, הגעגוע והכאב שברו את ליבו. הוא ירד מהאוטובוס בתחנה הקרובה וביקש מנער מבוגר ממנו לקנות עבורו בקיוסק הסמוך אלכוהול. אולי וודקה, אולי משקה אחר – הוא לא היה בקיא ולא חשוב היה לו מה, ובלבד שיוכל לנסות "להפסיק להיות פראייר". "גם לי מגיע לחיות וליהנות. בוא נראה על מה הם מדברים".

אלעד הגיע ליישוב. בערב קרא לעמי, חברו משכבר, שיבוא, יצטרף אליו ויארח לו לחברה. הוא סיפר לעמי על התקופה הקשה שהוא נמצא בה, על תחושת האכזבה על שלא הצליח להוכיח עצמו בישיבה התיכונית, על הבדידות והגעגועים ל"פעם"; והוציא את הבקבוק. עמי ניסה להניאו מכך. אך אלעד בשלו: "די, עמי, עזוב אותך, תן קצת ליהנות". לא היה קשה לשכנע את עמי. אומנם הוא סיפר לאלעד כי כבר התנסה בכך בעבר וחש תחושת בחילה וגועל, אך הבהיר שהוא מוכן להתנסות בכך פעם נוספת.

תחושת הקרבה והַמתקת הסוד המשותף נעמו לאלעד. החברים החלו לשתות. הטעם היה נורא, ועמי הציע להוסיף לאלכוהול מעט מיץ או משקה מוגז אחר.

אלעד ועמי המשיכו לדבר, כשלפתע נימה של צחוק פשטה באוויר, וחיוך עלה על פניהם.

"איזה שחרור. איזה כיף. כמה זמן לא הרגשתי כך", חשב אלעד. הוא הבין על מה החבר'ה באוטובוס מדברים, ומדוע הם צוחקים צחוק שנראה בעיניו משוחרר ונטול פחדים וכאב.

הערב היה מושלם. אלעד הרגיש שהוא חוזר לעצמו. הוא נהנה, צחק עד דמעות, וחש, פעם נוספת, את החיבוק החם של תחושת השותפות ושל החיים נטולי הדאגה.

כמה שעות לאחר מכן החלו כאבי ראש. אלעד התקלח ונכנס למיטתו. בבוקר, השתהה במיטה ואיחר לקום. לאמו אמר שאינו חש בטוב.

כשקם אלעד הוא הרגיש שחזר לעצמו. שהוא אותו נער שהיה טרם שעבר לישיבה התיכונית. אותו נער מצליח ואהוד. הוא אמר לעצמו כי "לכל אחד יש את הכלים הדרושים לו כדי להתמודד", והנה לי יש חבר חדש, שיעזור לי בכל פעם שאחוש כי אני זקוק לו.

אלעד המשיך בלימודיו. אט אט הכיר חברים נוספים והשתלב יפה בחברה. הוא הכיר לחבריו את "חברו החדש" והם הכירו לו את החבר שלהם, את ה"מיסטר נייס גאי": סם חוקי. ממש כך! כמו סיגריות. אין צורך להחביאו וכשמעשנים אותו אין הרגשה של חציית קווים אדומים. אינך חש כפושע העובר על החוק. ה"מיסטר נייס גאי" הוא פשוט, טוב וזול, ואין צורך להסתייע באדם אחר, מבוגר יותר, על מנת לקנותו.

סוף סוף. לאחר ימים ארוכים ולילות קודרים, הרגיש אלעד שהוא "על גג העולם": הכל מסתדר, הלימודים עלפי רוב "בסדר", החברים אוהבים אותו. הנה הוא משלב הנאה אמיתית בחיים שהיו מסובכים ומורכבים כל כך. הנה חזר לעצמו.

השנים חלפו. כתה ט', י' והנה יב'. החברים נפגשים פעם, ולכל היותר פעמיים בשבוע,

עיתים שותים, עיתים מעשנים. צוחקים ונהנים מעומק הלב, חשים תחושת לכידות, אהבה ושייכות, ובעיקר שנכנס צבע של תכלית ומשמעות לחיים.

והנה, באחת הפעמים, כשהיה אלעד בכתה יב', נתפסו כמה חברים כשהם שותים אלכוהול בפנימייה וסולקו מהישיבה. היה בכך צליל של שעון מעורר, צליל השכמה - כל החברים קיבלו החלטה להפסיק. לחזור לאיזון. ואכן, היו רבים שאט אט הפסיקו - "בכל זאת, עוד מעט צבא...".

אלעד חזר הביתה ופגש את עמי. הם ישבו ודיברו כבעבר. אלעד סיפר שכמה חבר'ה הפסיקו לעשן ולשתות והם מתחזקים. עמי סיפר לו שאותו השתייה והעישון תמיד דחו ושהוא אינו מבין מה אנשים מוצאים בזה. "הוא מזמן לא בקטע". ברגע אחד שב אלעד והרגיש את תחושת הבדידות, הניכור, האשמה - "איך זה שרק אני כל כך אוהב את זה?"

בערב שב אלעד לביתו כשהוא מתכנן לקנות בקיוסק הקרוב את ה"נייס גאי", אבל לא היה ברשותו הסכום הדרוש, והוא חיפש וחיפש, ללא הועיל.

"לא יכול להיות", "אין מצב!". הרגשת דיכאון נחתה על אלעד והוא נכנס ללחץ.

ניגש לאכול ולא התחשק לו להכניס דבר לפיו. התיאבון היה ממנו והלאה. הוא ניסה לשחק מעט במחשב, לצפות קצת בטלוויזיה – דבר לא משך אותו, לא עניין אותו. הוא חש תחושת ריקנות גדולה.

אמו שנכנסה לבית ראתה שאלעד אינו מרגיש בנוח ושאלה אותו לשלומו. "הכל בסדר, אמא, אני פשוט הולך עם חברים לאכול ואין לי כסף".

"אין בעיה מתוק", השיבה מיד אמא ונתנה לו כסף גם לאוטובוס וגם למזון.

"תהנה חמוד", הוסיפה.

אלעד נרגע.

תחושת ההקלה, השחרור, העניין, חזרה לנַשֵב בו. כדי שלא לשקר באופן גורף לאמו, קנה מעט חטיפים ושתייה קלה, אך בכסף הנותר קנה שקית שלמה של "נייס גאי" ובקבוק בירה.

את הרגשת אי הנוחות שבעבעה בו, הסיר בכך ששחזר ואמר לעצמו כי "כשתהיה סיבה טובה להפסיק אני אעשה זאת". כרגע "אין מצב שאני עוזב את זה".

מרוב לחץ, כמיהה וגעגוע, טקס העישון היה מאוד מרגש עבורו. אלעד הרגיש שהוא פוגש חבר טוב לאחר מספר ימי פרידה, ובפעם הזו, אלעד עישן, לראשונה, לבדו. הוא פינק את עצמו בכמות כפולה.

אלעד שב לביתו וישן שנת ישרים. בבוקר רץ למקלחת, אך בשל כאבי ראש טורדניים, חזר לישון. בערב, בשולחן השבת, שאל אביו לשלומו והתעניין כיצד נהנה מהבילוי אמש. אלעד השיב שהיה "בסדר" וביקש ללכת לחדרו לנוח, הוא עייף.

לילה. יום שישי. כל הבית ישן ואלעד אינו מצליח להירדם. הוא שוכב במיטתו ומנסה לקרוא ואינו יכול. חולפת שעה ועוד שעה ותחושת השעמום משתלטת עליו. שעמום, חוסר עניין והיעדר תכלית.

לפתע, בהבזק קצר, חלפה המחשבה: אולי אשתה כוס אחת. רק אחת. "כדי לסדר את הראש". אלעד הביא בשקט כוס מהמטבח, נכנס לחדרו, נעל את הדלת ושתה רק כוס אחת.

ואז הציפה אותו התשוקה לעשן, להירגע, להשתחרר מכל המחשבות.

"רגע! מה קרה לך?! שבת היום! איך אינך מתבייש?!". אלעד נכנס למערבולת של מחשבות ורגשות והחליט שלא לחלל את השבת. אך המחשבות לא הרפו...

החבר הטוב - ה"נייס גאי" - הפתרון, הפך לבעיה.

המלחמה במחשבות עייפה אותו והתישה אותו, ולבסוף נשבר.

אלעד פתח את החלון כדי שהעשן ייצא, ועישן.

"אך, איזו הרגשה! איזה שחרור, איזו הקלה!", חשב.

מפעם בשבוע, "הטקס" עבר נעשה יותר תדיר. "החבר החדש" סיפק הכל - חום, אהבה, עונג, שחרור, עזר לקום בבוקר ולהירדם בלילה…

זאת הייתה למעשה הפעם הראשונה בה עישן אלעד בניגוד לרצונו.

בשבת שלאחר מכן, אלעד שתה ועישן יותר מתמיד כבר בצהרי יום שישי, כדי להיות "מסודר" במהלך השבת.

אלעד השתנה. אמו החלה לדאוג. לשאלותיה השיב אלעד שהוא פשוט עייף מהלימודים ומכל השאר וכי זו פשוט תקופה שתעבור...

ההכנות לבגרויות ולצבא החלו, ואלעד החליט לקחת את גורלו בידיו. אם כל חבריו הצליחו להפסיק עם האלכוהול והעישון ולהתמסר ללימודים, גם הוא יוכל להפסיק.

"די, עלי לנסות להפסיק ולו רק כדי לראות שאני יכול", חשב.

אלעד פנה לחברים לשאול איך הם הצליחו בכך, וכל אחד מהם נתן לו את עצתו.

אלעד קיבל החלטה והפסיק.

בצהרי היום השני להפסקה היה מצב רוחו ירוד, הדיכאון הציף, המחשבות לא נתנו מנוח ...

אלעד לא הבין מה קרה, הוא פשוט מתגעגע...

לא יכול היה לתפקד, לחשוב, להתעניין, להתרכז. קול פנימי לחש לו: "אחי, אין מצב, אמרנו שאנחנו חברים, אתה לא זוכר?"; "תראה איך החיים בלעדיי עצובים וקודרים".

אלעד נכנס ללחץ, הוצף ברגשות, מחשבות, תסכול ובלבול. "כך אי אפשר להמשיך. כנראה אין זה הזמן המתאים להפסיק " - ומיד מצא את החיבור שלו, לעצמו ולחיים...

בתוך תוכו הוא ידע שזהו. הוא נתפס. הוא התמכר.

מסכת השקרים לא פסקה, ואלעד וחברו הטוב לא נפרדו.

תחושות הכישלון, האכזבה מעצמו, רגשות האשם, הפחד והייאוש המשיכו לחלחל בתוכו והדימוי העצמי שלו היה ירוד ופגוע. כל אלה הפכו להיות מנת חלקו של אלעד אחרי עשרות פעמים בהן גמלה בו ההחלטה שעליו להפסיק.

אבל כתמיד, לאחר יום או יומיים, גם "מיסטר נייס גאי" אמר "די, גם אני התגעגעתי".

אלעד רצה להפסיק, אבל כבר לא יכול היה. הוא "נתפס". אלעד לא יכול היה לחיות עם הסם ולא יכול היה לחיות בלעדיו.

"מי שלא חווה את החוויה, בשני צדדיה, לא באמת יכול להבין במה מדובר", חשב.

אלעד, הנער המתוק מדבש, שכל רואיו אהבוהו, שהצליח בלימודים והיה אהוד ומקובל בחברה, הפך לנער שחייו במערבולת בלא שהור רואה ממנה מוצא.

---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

שלום, שמי אלון קייזר, עובד סוציאלי בתחום ההתמכרויות במחלקת הרווחה במועצה בבנימין. יכול להיות שאלעד הוא בן, אח, חבר או אפילו שכן שלנו בישוב.

רציתי לומר לאלעד וגם להורים שיש להם שאלות שונות בנושא מורכב זה - שיש פתרון, שאפשר לצאת מזה.

אני מציע מערך טיפולי, מקצועי ומסור, לאורך כל הדרך, מטעם ובמימון המועצה עד שאלעד, או כל אחד אחר, אשר נמצא בטווח שבין שימוש מזדמן להתמכרות, יוכל לחזור למעגל חיים תקין ובריא.

מספר הטלפון שלי הוא 052-7906392

המייל [email protected]

סודיות מובטחת,

אלון.