השבוע, אחרי 17 שנה בדיוק, דרכה כף רגלי באולפנא שבה העברתי ארבע שנים מחיי. מחזור י"ב צבי"ה ירושלים, רחוב ירמיהו 5 למי שמתעקש (ולא, לא צבי"ה יצירתית, אז לא היו דברים כאלה...).
הסיבה למסיבה, הייתה פגישת מחזור שיזמו כמה נשים יקרות, שהוקדשה לשלוש מבוגרות המחזור שנהרגו. הראשונה הייתה תמר, שנהרגה בתאונת דרכים בדיוק לפני 12 שנה; השנייה טלי, שנרצחה בפיגוע באחד מבתי הקפה הירושלמיים לפני כמעט 10 שנים; והאחרונה, רותי פוגל הי"ד.
האמת שלא הגעתי עם יותר מידי ציפיות, ועד לאותו רגע שבו נכנסתי בשער החדש לאולפנא (לפני 17 שנה הוא לא היה כאן!) לא היה לי אפילו זמן להתרגש (עמוסה בפרויקטים, כרגיל).
אבל אז, זה היכה בי באחת. הזיכרונות שנמהלו בהתרגשות, ועצב, ושמחה, לפגוש את הבנות.
הפעם האחרונה שיצאתי מפתח האולפנא היתה ביום האחרון לכיתה י"ב, מיד בתום הבגרות האחרונה, נדמה לי שהייתה בתנ"ך. נשארנו כמה חברות טובות והצטלמנו בפוזות שונות ומשונות: בכניסה לשירותים עם גליל נייר אחרון, ליד לוח הכיתה הירוק, עליו נכתב בגדול "דרוש חתן דחוף" (נראה לי שאני כתבתי...), ותיעוד אחרון של כולנו במדרגות היוצאות מפתח האולפנא לכיוון הרחוב, העיר, העולם שחיכה לנו שנסתער עליו. החלומות הקטנים שחלמנו להגשים כשרק נשתחרר מעול הלימודים והבגרויות. ועכשיו אני נכנסת שוב בשערי האולפנא והלב הפועם עושה תחרות עם הפרפרים שבבטן. יזהו אותי? ולמה לא פצחתי בדיאטה בשנייה שקיבלתי את ההזמנה במייל? ואפילו אין לי תירוץ של אחרי לידה, סתם צריכת יתר של הסם הנקרא "שוקולד". ומה אני בכלל מתלוננת, מה יאמרו הרווקות המעטות שטרם מצאו את שאהבה נפשן? וכמה נוספות שטרם זכו לפרי בטן? וזו שהתגרשה? הרי אירוע חגיגי שכזה קצת מזכיר ספירת מלאי: כמה שנים עברו, מתי ועם מי התחתנת, כמה ילדים הספקת ללדת, תואר ראשון, ושני, ועבודה, ומירוץ, ומי האדם שהפכת להיות מאז שסיימנו תיכון?
"על החיים ועל המוות", עודדתי את עצמי, הכנסתי חזק את הבטן וצעדתי בראש זקוף לאולם הרחב.
אחרי ששילמתי בכניסה, הודבקה על חולצתי מדבקה עם שמי. "נו, באמת!", אמרתי למדביקה. היא לא נתנה לי לסיים את המשפט ופטרה אותי ב"תתפלאי, כבר היו כאן כמה פדיחות..".
בשנייה הראשונה, מההתרגשות וההלם, לא ידעתי אם לצרוח מהתלהבות, או לפרוץ בצחוק מתגלגל, או פשוט ליפול באופן סדרתי הישר לתוך זרועותיהן של מי שפעם היו חברותיי לספסל הלימודים. הלכתי על הקומבינה המשולבת, ואפילו הוספתי לרשימת הפדיחות אחת משל עצמי, כשצווחתי בהתלהבות של בת 18: "דנה!" לאחת מהחברות היותר טובות שלי מכיתה י', והיא תיקנה אותי: "התבלבלת, אני לורנה".
"לורנה?", גוון לחיי הפך מסגול לחציל מהגוני, מי זו למען השם לורנה? מזל שלרגל המפגש הורידו את תמונת המחזור הנושנה מהקיר במסדרון והניחו אותה בכניסה לאולם, ואותה לורנה הצביעה על תמונתה מתמונת המחזור, ואני חייכתי ומלמלתי שאני רצה להתפנות. טוב, מחזור של 120 בנות, הרי לא מצפים שאזכור אחרי כל-כך הרבה שנים את כולן, או לפחות את חלקן, או לפחות את לורנה.
אחרי תקרית לורנה, ההתלהבות המטורפת, החיבוקים, הדיבורים, הצילומים, הדבקת הפערים משנים כה רבות, התחיל החלק הראשון, שהוקדש לשלושת הבוגרות שהלכו. שתיים מתוך שלושת המחנכות האהובות עלינו מכיתה י"ב הגיעו, ויחד איתן נזרקנו כולנו במנהרת הזמן לתקופה פרה-היסטורית שבה היינו אולפניסטיות. לתקופה היפה שבה היינו בורחות סדרתיות משערי האולפנא לעוד בילוי בעיר, מתחמקות מעוד הערה של הרב על אורך החצאית, עומק המחשוף והשסע, היעדר הגרביים ועודף המסקרה, שכולן ביחד וכל אחד לחוד לא הלמו את רוח המקום.
התקופה הנוסטלגית שבה נערים היו מידי פעם קופצים לבקר ידידה זו או אחרת מחוץ לשערי בית הספר, דבר שגרם להתרגשות שכבתית רבה והצצות נלהבות מהחלון במהלך השיעור לעבר הרחוב שלמטה, אל זוג הידידים המפטפט, והקנאה שאפילו לא ניסינו להסתיר. לא הייתה אחת שלא חלמה בסתר שגם לה יקראו ויגידו: "יש איזה מישהו, רועי אחד, שמחכה לך מחוץ לאולפנא".
* * *
לערב אחד, קסום ומיוחד, נזרקנו אחורה, לתקופה שבה הפכנו מילדות- לנערות-לבחורות. לתקופה שלפני שעוצבה האישיות שלנו, ולפני שהתחלנו לסלול את מסלול החיים האמיתיים. לפני שהיינו בנות שירות, ואפילו לפני שהיינו סטודנטיות רעבות, רווקות וצמאות לאהבה.
בתיכון עוד היינו חבורות-חבורות, חיינו אחת בתוך השנייה. הלחץ להיות שייכת, מוקפת, בכמה שיותר חברות, כמה שיותר קולניות, צחקניות, גזעיות ומגניבות. הלחץ להיות כמו כולן.
כמעט ולא הרגשתי צורך לשאול את הבנות מה הן עושות היום, ומי הן הפכו להיות, וכמה ומתי ואיפה. כי מה שאצל האחת הוא מקור לגאווה, אצל השנייה אולי זה פצע מדמם. והערכתי בכל ליבי את אלו שהגיעו למרות שהיה להן קשה. ובהפסקה שבין החלק הראשון והשני של הערב, כשאכלנו ופטפטנו, הרגשתי כאילו באמת לא עברו להן 17 שנה. הבנות התגודדו באותן הרכבים חברתיים כמו של פעם, ולכמה רגעים, יחד עם הנוסטלגיה החובקת, היה נראה כאילו לא השתנה דבר. כאילו עדיין נשארנו אותן חבורות נערות צווחניות, מלאות באנרגיה מתפרצת, קצת חוששות מלפנות לבנות חדשות, לנסות לקשור קשרים חדשים, לעזוב את החבורה המוכרת שגדלנו וצמחנו בה במשך ארבע שנים, ולהעיז.
כמעט ארבע שעות מפגש שבהן הספקנו בין היתר לצפות בהכתרה וחיקוי המורות שעשינו כשמיניסטיות, ואפילו לא נגענו בקצה הקרחון. לא הספקנו להשלים טיפה מהפער העצום, וכבר היינו צריכות למהר ולחזור במנהרת הזמן, לבית, לילדים ולבישולים לשבת.
יצאתי מהערב עמוסה בחוויות, ברגשות, ומוצפת באינספור זיכרונות מתוקים, ותודה ענקית לה'. אה, כן, וגם במייל של לורנה. מתברר שהיא גרה ממש לא רחוק ממני, עולם קטן.