בגיליון הקודם עסקנו בפסולת שלנו, כל הקיים ברשותנו שאנחנו פוסלים. היום נושא הפסולת בארץ הוא בגדר בעיה. אחרי שיצרנו הר מפסולת (חירייה) שהיה כבר כל כך גבוה עד שהחל מפריע לנחיתה והמראה של מטוסים, עברנו להטמנת פסולת בתשע מטמנות ברחבי הארץ. היום גם הן מלאות ו... אין יותר מקום. אחזור בקצרה על חמשת העקרונות לטיפול בבעיה שכבר הזכרתי: שימוש חוזר, הפרדת פסולת ומיחזור, חידוש או שיפוץ חפצים, הפחתת הצריכה וכיבוד החומר. על שני האחרונים נרחיב הפעם.
ממבט של ציפור, כדור הארץ הוא אי. אי ללא קשרי חוץ. כל הקיים על האי הוא מתוך מלאי המשאבים המוגבל שיש לו, החל מהמים שאנחנו שותים (וגם מדיחים בהם את השירותים), ועד רובה המים מפלסטיק שקנינו לילד, וכן כל שקית ניילון שברשותנו. החוקרים טוענים שאנחנו צורכים בשנה את מה שלוקח לכדור הארץ לייצר בשנה ושלושה חודשים. הנתון הזה אמנם מדאיג, אך אנסה להבהיר מה באמת מדאיג אותי בסיפור הצריכה: לפני כמה שנים דובר הרבה על החור באוזון. לצרכים שונים נהגנו לצרוך גז מסוים שפליטתו המרובה לאטמוספירה גרמה לחור בשכבה שמגינה עלינו מקרני השמש "הרעות". למדנו מה גורם לחור. שינינו את מנהגינו, והיום אומרים שהחור הולך וקטן. כלומר – ברגע שאנחנו לוקחים אחריות, ומנהלים את העניין כמו שצריך, הבריאה יודעת לרפא את עצמה ולהתחדש (אגב, אותו מנגנון פלא יש לגוף שלנו, כך הוא יודע להתאחות ולהשתקם מפציעה). ומה עם סיפור הצריכה? פה הסיפור אחר לגמרי, כי יש התנגשות עם הבחירה התרבותית שלנו. אנחנו חיים בחברה שבה רמת החיים שלנו נמדדת על פי כמות הפסולת שאנחנו מייצרים: ככל שרמת החיים גבוהה יותר, כן כמות הפסולת גדולה יותר. אנחנו חשופים יותר מאי פעם לתעשיית פרסומות גלויות וסמויות, שכל תפקידן לשכנע אותנו לצרוך, והרבה. הכלכלה המערבית, ובכלל זה של מדינת ישראל, מושתתת על צריכה. היום גם ידוע שהמהלך הזה היה מגמתי, מתוכנן ומונחה מ"למעלה": להפוך אותנו לצרכנים בלתי נלאים של הכל מהכל, וכל המרבה הרי זה משובח... אם יש לי יותר או יש לי את העדכני ביותר אז אני טוב יותר או מוצלח יותר... לא בכדי פעם מקררים ומכונות אחרות החזיקו מעמד כעשרים שנה, והיום צריך להחליפם תוך 4-5 שנים, ומכשירים שאנחנו רוכשים, כדוגמת הפלאפון, הופכים כל כך מהר ללא רלוונטיים.
מחקרים רבים בעולם המערבי מראים שבחמישים השנים האחרונות הצריכה עלתה בעשרות אחוזים, ואנחנו גרים בבתים גדולים בהרבה, ולמרות זאת אנחנו פחות שמחים ופחות מסופקים.
אז מה הפיתרון?
כמו בכל תחום אחר, אני מחפשת תשובות במקורותינו: אחד התפקידים המיוחדים של עם ישראל הוא לקדש את החומר. הידעתם? בארה"ב נודע ש-99% מהמוצרים שנרכשים הופכים לפסולת תוך מקסימום ששה חודשים בלבד! האין זאת זילות משוועת בחומר?! עלינו להפנים את ערכם של דברים. כשאנחנו מברכים על התפוח לפני שאוכלים אותו אנחנו מכבדים אותו, את בוראו ואת עצמנו. אז נכון, אין ברכה על כל צעצוע פלסטיק תוצרת סין שאנחנו רוכשים, ואפילו לא על מקרר חדש, אבל העיקרון צריך להיות אותו עיקרון. עלינו לכבד את הדברים ואת עצמנו, ולצרוך מתוך מודעות למחיר הסביבתי שכולנו משלמים עבור ייצור, שיווק ושינוע כל הדברים שאנחנו קונים.
הנה כמה טיפים לצריכה מודעת: ראשית, פחות שקיות; שנית, עדיפות לצריכה מקומית; שלישית, לצרוך יד שניה; רביעית, לאלתר הרבה ולהשתמש במה שיש; ואחרון - לזכור: "איזהו העשיר השמח בחלקו".
המילה בזבוז באה מלשון בוז, כלומר תרבות צריכה בזבזנית מעידה על בוז לחומר. לדעתי זה לא הולם אותנו, ומנוגד לערכים הבסיסיים שלנו כיהודים. בקרב הציבור שלנו, שהוא יותר ערכי ואמוני, האמריקניזציה ותרבות הצריכה הבזבזנית מורגשת פחות, ולכן לדעתי זו חובתנו להיות אור לשאר חלקי העם שלנו, גם בנושא הזה. נעשה ונצליח.
תהילה כהן,
ענבלים בירוק – מיזמית מטעם איגוד ערים לאיכות הסביבה בנימין ושומרון