אבק שברי הבתים הנהרסים באישון ליל במגרון הסיר באחת את האבק שהצטבר אצל רבים מעל תחושות קשות וטעונות, שנחוו ונדחסו לאחר הרס בתי גוש קטיף וצפון השומרון, וחצי שנה אחר כך מול בתי עמונה. מין תמהיל אינדיבידואלי ובלתי שווה של כאב, תסכול, זעם, פחד, עוול, חוסר אונים וקמצוץ רחמים. התריס הכחול שבצבץ מבין שברי ההריסות העיד יותר מאלף מילים כמה אהבו את ביתם מי שבחרו בו.
נדמה שגם אבי רואה של אחרי ליל ההרס הזה הוא לא אותו אבי רואה. קולו נמוך, עיניו מעידות על סערת נפש, כתפיו כמו שחו לרגע. מול הרס הבתים האלה, באותו לילה קשה, הוא מצא את עצמו מנהיג יחידי. מבין כל מנהיגי ההתיישבות ושרי הימין והח"כים של שדולת ארץ ישראל וכל הגורמים שאתם הוא בנה מערכות יחסים של אמון ושיתוף פעולה – איש לא היה שם אתו ברגע האמת. אבל האכזבה הגדולה ביותר היא דווקא ממנהיגי ההתיישבות הקרובים לו, שהפקירו אף הם את החזית. גודל האכזבות, כידוע, הוא כגודל הציפיות. האם חילוקי הדעות בינם לבין תושבי מגרון בעניין הפשרה שרקמו עם משרד הביטחון עוד בימי אולמרט, בנוגע להעתקת מגרון לאדם מזרח, היא ששיבשה את יכולת ההבחנה ברגע האמת בין עיקר וטפל?
כן, הוא הופתע, הוא מודה. מה שנדמה היה שמוכרח להבין השכל הישר, הרמזים שפוזרו, כמו גם הפניות לראש הממשלה, נטעו בו את התחושה שגורל שלושת הבתים ייקשר עם גורל כלל מגרון, שעד מרץ 2012 נחתך דינו בידי בג"ץ להיעקר. בחודשים שעד מרץ הוא קיווה לקרוע את רוע הגזירה.
ואכן הרבה רוע היה בה בגזירה, והרבה להט להרס, שחילחל במערכות המשפט והיכלות הצדק. להיטות כזו שהשכיחה את העובדה שהעתירה שהוגשה נגד הבתים נאלצה להימשך בחזרה, כי הראיות התבררו כלא מהימנות. להיטות שהאיצה בפרקליטות המדינה למהר ולהתחייב בפני בג"ץ להרוס, כדי שאי אפשר יהיה לסגת לאחר ההתחייבות; להיטות שבה בג"ץ שב והאיץ בהרס דווקא בספטמבר למרות ההרס הכולל שגזר עד מרץ, כשמרוב להיטות ומהירות לא נותר כבר זמן לשמוע את טיעוני היישוב.
טיעוני היישוב הם רבים ומורכבים, אבל בלב שלם מאמינים תושבי מגרון שלו היו זוכים להזדמנות הוגנת ודבריהם היו נשמעים – שופט צדק היה מכריע אחרת. אולי זו הבעיה העיקרית של מגרון, שהטענה נגדה היא כה פשוטה וחד משמעית – "גזלתם אדמה פרטית" – ואילו הטיעונים שכנגד הם כל כך מורכבים וסבוכים. ואולי זה גם מקור קסמה וכוחה - האומץ לעמוד מול הטיעונים הכי קשים ולומר את האמת שעל לבה. אבל כשממהרים להרוס בלהיטות לא ממש מעניין שחלק מחלקות היישוב כבר נרכשו בכסף מלא, לא מעניין שהמדינה עצמה מודה בערכאות משפטיות אחרות שאין לאיש הוכחת בעלות על הקרקע, לא מעניין שגורמים אחרים במדינה לא מאפשרים לרשום קרקע שנרכשה מירדני בטאבו כי היא כבר שייכת לממונה על הרכוש הנטוש, קרי למדינה. לא מעניינים הפיגועים על ציר 60 שבגינם הקימו את היישוב המציל חיים הזה. לא מעניין התב"ע שהכינה המדינה בעצמה וכוללת 500 יחידות דיור. אבסורד גורר אבסורד. אבסורד שבו לא מסוגלים להבחין אלה שלהוטים להרוס. אפילו באותו ליל מר, בשעת לילה מאוחרת, כשהוציא השופט התורן צו על תנאי עד אחת בצהריים (כעתירת המועצה ו"רגבים") – זמן סביר לתשובת המדינה, מיהרו אצו רצו חרוצי הפרקליטות להגיש את תשובתם בתוך שעה, כדי שהדחפורים ימהרו להרוס כמה שיותר מהר, כשעיניהם עצומות מלראות אנשים שאולי זכויותיהם כבני אדם מופרות. אפילו בייניש וברק משכו בחוטים באותו ליל, אומרים יודעי דבר.
בשבת שאחרי ההרס הגיע אבי רואה לשבות במגרון, אצל בנו שגר ביישוב. היכולת של תושבי מגרון לראות בבהירות את העקרונות וערכי הנצח שמעבר לטקטיקות ושיקולי הרווח והפסד, ולמרות כל הקשיים להמשיך למצב את עצמם כחלק ממאבק כולל על זכותו של העם היהודי בארצו, להחליט שיש להם שליחות במאבק הזה תוך מוכנות לסיכון כסף פרטי - מעוררת בו שוב ושוב הערכה.
"אכן מדובר בסיטואציה קשה", אומר רואה, "אבל אני יודע שככל שיותר קשה, כך צריך לעבוד יותר קשה. הרס הבתים האלה לא ישבור ולא יחליש אותנו. מולנו עדיין מרץ 2012 – ועלינו לנסות ולמנוע את הרס כלל מגרון בכל הדרכים האפשריות. לא נכנסנו למסלול של ייאוש ולא למסלול של תסכול, מכאן אנחנו חושבים רק קדימה. ונתפלל שבעז"ה הקב"ה ישמע תפילותינו, ומגרון תישאר ותתרחב".