הפער שבין מומבאי הגדולה – עיר בת 13 מיליון תושבים – שבה גדל נפתלי בן אליהו (50), לבין חולות אשדוד שנשקפו מחלון ביתו החדש בארץ, היה עבורו מאד לא פשוט. במומבאי שבהודו היתה הצפיפות עצומה, והכל התרחש ברחוב. ההמולה, תיאטרון הבובות וקרקס הרחוב, שנעדרו לפתע מחייו, הותירו אותו בתחושת שיעמום גדולה. ובכל זאת כשבגר ונישא בחר לוותר על גם על העיר אשדוד, ועבר ליישוב קטן בבנימין - לעטרת – כדי להמשיך ולהתפתח בו בשתי האומנויות של חייו – אומנות הציור, ואומנות הלחימה – הקראטה. "אני חושב שבעטרת יש את הנוף היפה ביותר בארץ", הוא מכריז.

"אנשים אומרים שבאמנות שלי יש השפעה הודית, והציוריות באה משם. אני לא יודע. אבל נכון שבהודו אנשים לא מנסים לקפוץ 'מעבר לפופיק של עצמם'. אדם מתנהל לאיטו, ומנסה להבין את עצמו, ואיך לחיות טוב יותר, ולהיות טוב יותר. וגם אני לא מצייר בשביל להגיע למקום כלשהו, לא כדי לנצח מישהו, או כדי לזכות בתהילה.

"מי שאינו הודי לא יכול להבין את ההודים. את קצב החיים ואת החיים עצמם. זו תפיסה אחרת. לא מחפשים הישגיות, או להגיע למשהו, חיים במים שקטים. אני זוכר אנשים שחיו בהודו על הכביש בבקתות או פחונים, והיה להם טוב, ובזה נגמר הסיפור. אלה דברים שהמערביים לא יכולים להבין".

מכריו של בן אליהו (הנשוי לאורלי ואב לשמונה) מספרים שלא פעם דחקו בו לפרסם יותר את יצירותיו. ציוריו הוצגו כבר במספר תערוכות, ובכל זאת הוא מעיד על עצמו שאין לו יומרות. "אני לא יומרני ולא מנסה להעביר מסר, ולא מחזיק מעצמי אינטליגנט. אני מצייר ממקום פנימי. ובקראטה אני עוסק מאותה סיבה. אני לא נביא ולא פורץ דרך".

היהודים בהודו, מספר בן אליהו, היו שונים מההודים. הם תמיד חיפשו ללמוד כמה שיכלו. "לכן כן יש קצב חיים שנכנס גם אלי. ועדיין אני לא הישגי ולא תחרותי. אני נגד תחרויות וחושב שזה חיצוני, מזויף ומזיק. כל תחרות שהיא. למרות שבזמנו הייתי אלוף ירושלים באיגרוף, לא הלכתי לתחרות הארצית כי התחרות היתה בשבת. אלי לוקסמבורג, שהיה אלוף רוסיה הלבנה באגרוף, אמר לי שאם אני אלך על איגרוף כמקצוע לחיים, הוא יעשה אותי אלוף העולם".

מאותן סיבות עקרוניות פחות או יותר מסרב בן אליהו לעבור את המבחן שבפניו הוא עומד כדי להמשיך בסולם דרגות הקראטה. כיום הוא כבר מורה לקראטה בעל דרגת 'דאן 4', והתנגדותו נובעת ממה שהוא רואה כ"פוליטיזציה של הקראטה". "קיבלתי חגורה שחורה בשנת 82', ודאן 4 בשנת 94'. ומאז הפסקתי. סירבתי לגשת עקרונית להיבחן, כמחאה על כל מיני דברים שיש במערכת שאני לא אוהב, כמו מערכתיות ופוליטיקה, 'שמור לי ואשמור לך'".

לא הכל פותרים בכוח

בקראטה, מסביר בן אליהו, טמון פוטנציאל הפוך מכוחניות. "לפני כעשר שנים לימדתי קבוצה של נוער עבריין, עם בעיות אלימות קשות. הם התפלאו שיש לי יכולות פיזיות, ושאני לא מחפש להרביץ ולא להוכיח לאף אחד שום דבר. הגישה שלהם היתה שהכל פותרים בכוח. הראיתי להם שאני מנטרל אותם בדרכים אחרות, יעילות יותר, וכך הם למדו שלא הכל פותרים בכוח. תנועה, תזמון, מבנה - במקום כוח – עושים אותך יעיל, מהיר ואפילו חזק. כשאתה מפנים את זה אתה הולך שלב אחד קדימה והופך לאמן, ולא רק ספורטאי. ההבדל הוא שבמקום להתחרות או לנסות לנצח את מי שמולי, אנחנו נעשים המורים אחד של השני.

"אני חושב שהמשיכה הראשונית שלי לקראטה היתה חברתית. כנער הייתי חלש פיזית, והקראטה נתן לי כלים להתמודד, ולהיות בטוח בעצמי. מאיר יהל, שהביא את הקראטה לארץ, היה המורה שלי. ההתעניינות בקראטה החלה בעקבות הסרטים ההוליוודיים שעסקו בו. ב-74', השנה שבה התחלתי ללמוד קראטה, הסרטים של ברוס לי הגיעו לארץ. לי הצליח להכניס את אמנויות הלחימה לתוך הסרטים ההוליוודים. עד ברוס לי היו רק סרטים סיניים שעסקו בקראטה, אבל אלה לא היו סרטים ברמה גבוהה. ברגע שזה נכנס להוליווד, אנשים התחילו להתעניין בקראטה וגם רצו ללמוד את זה בפועל ממש.

"היום, אחרי שנים, אני יכול להעיד שאמנות לחימה הרגיעה אותי, לימדה אותי להתמודד, והפכה אותי לסבלני ולא כוחני".

אבל קראטה זו אמנות יפנית, ואתה הרי הודי. אז למה לא יוגה?

"אומניות לחימה התחילו בהודו כעבודה זרה. יש דעה שאומרת שהיוגה היא אמנות לחימה שהולידו האלים, לטובת אחת משתי משפחות יריבות שהתקוטטו בהודו. היוגה היתה דרך לנצח את היריב.

כך שהיוגה ההודית היא בעצם אם אמנויות הלחימה. גם הסינים מודים שהכל התחיל עם נזיר בשם בודידרמה שנדד מהודו לסין.אמנות הלחימה נתנה לי בריאות וכושר לחיות כמו שאני רוצה, לא להיות מוגבל, לא להיכנע לחולשות. היא נתנה לי איכות חיים.

"לפני שש שנים, בשבוע של ההתנתקות, נסעתי ברכב וירו עלינו. היינו חמישה, והאוטו שלפניי פתח עלי באש. אין לי ספק שהקראטה הוא שנתן לי את היכולת להסתכל על היורה ולהמשיך לנהוג בקור רוח. וכך ניצלנו. בקראטה אנחנו עושים תרגיל איגרוף - מישהו נותן לך אגרוף בפנים, ואתה לא מזיז את הראש, ולא ממצמץ. זה אימון חשוב למצבים כאלה."

"עולה חדש מהודו"

משפחתו של נפתלי בן אליהו התגוררה בהודו דורות ארוכים. "התחלתי לצייר בגיל צעיר. החלום שלי היה ללמוד בבית ספר לאמנות בהודו. לאבא היה קו של מכירת עיתונים, הוא היה רוכל, ובתשע בבוקר היה הולך לעבודה נוספת כתופר בבית החולים. אמא היתה בבית. ואז דודי עלה ארצה, עם עליית הנוער, והתגורר בקיבוץ. יום אחד המשפחה המאמצת שלו מהקיבוץ באה לטיול בהודו. מאחר שבמשפחה שלנו הכירו את הודו כמו את כף היד, הדרכנו אותם. וכך הם התחילו לדחוק בנו לעלות ארצה, וטענו שהמקום של היהודים הוא בציון.

"ההכרעה נפלה אחרי מלחמת ששת הימים, כי התחילה אנטישמיות בהודו. תמיד היו בהודו הרבה דתות, והיהודים נבלעו בתוכן, אבל אחרי מלחמת ששת הימים הרגשנו את השנאה. היתה תהלוכה מאד גדולה של מוסלמים. והחלטנו לעלות ארצה.

"מעולם לא נסעתי שוב להודו, למרות שרבים מבני משפחתי כן נסעו. אני מבין מה ישראלים רבים מחפשים שם. הערגה לשקט. אבל רוב ההודים שאני היכרתי, ושנולדתי ביניהם, רצו דווקא להיות אירופאים. השאיפה היתה לנסוע לחוץ לארץ, והם העריצו כל דבר מערבי".

למה לא הגשמת את החלום ללמוד בבית ספר לאמנות בארץ?

"כי לא היתה לי תמיכה והבנה מהבית. אנחנו מדברים על בית של עולים חדשים שמנסים להתברג בחברה הישראלית. את הקהילה שלנו פיזרו, ואני חושב שזו היתה טעות גדולה. רצו שנתערה, אבל הרסו אותנו כעדה. אבא שלי – שעבד בארץ בבתי הזיקוק באשדוד - עד היום לא אוהב שאני מתעסק בקראטה. הוא חושב שזה לא מקצוע למבוגרים.

"כשלמדתי באוניברסיטה במשך שנתיים מדעי הטבע - הוא היה מאושר. מגיל חמש כבר קראתי שלוש שפות: מאהטי, הינדי וגוזרטי. הייתי תולעת ספרים. אבל בגיל שמונה, כשעלינו ארצה, לא היו לי ספרים, לא מוזיקה, והתוצאה הישירה היא שעד היום אני לא קורא מה שאני לא חייב לקרוא בעברית.

"היחס של החברה אליי כעולה חדש מהודו היה גיהנום מהלך על שניים. התייחסו אלי כאל אידיוט, אחד טיפש ממדינת עולם שלישי. למרות שלמשל החשבון שלמדתי בהודו עד כיתה ב', עזר לי בארץ עד כיתה ט'. המורים לא הבינו איך אני מוציא 100בחשבון, ולא מבין בכל היתר. הם הסתכלו עלינו בשחצנות. אולי בגלל זה עד היום אני לא מחזיק מהתרבות הישראלית. לטעמי זו תת תרבות ותת רמה.

"גם כשהתגייסתי עבדו עליי. רציתי יחידה שקטה ונורמלית. כשאמרתי את זה בלשכת הגיוס הציעו לי את סיירת שקד. לא ידעתי למה אני נכנס. היום אני יודע לומר שבזכות הקראטה שרדתי את היחידה הזו. זו היתה יחידה מצו'קמקת לחלוטין, שכל מה שהם ידעו זה לטרטר אותנו עד מוות. היינו רצים ריצות מטורפות. צועדים שמאל ימין באמצע הלילה מול קיר. עשו לחיילים מסע אלונקות על הברכיים. לא ידענו מדקה לדקה מה קורה איתנו. חיינו באי ודאות במשך יותר משנה. יום אחד בסיני החליטה כל המחלקה לברוח. באו אלי, ואני אמרתי תשמעו - הכל אני מוכן לעשות רק לא לברוח. אז הם אמרו טוב, אתה תשמור ואנחנו נברח. הסכמתי. הם רצו 17 קילומטר באמצע הלילה. אבל זה היה איזור נידח ורק אחד מתוך מחלקה שלמה הצליח לתפוס טרמפ ולצאת משם. את כל היתר החזיר הרס"פ לבסיס. האם שלחו אותם לכלא? לא. כי בשקד גרוע יותר".

חתונה בזכות ציור של עץ

"עם הטירוף הזה התאמנתי בקראטה אחרי הצבא. אנשים היו באים, חושבים שאני מטורף, ובורחים. אדם נורמלי עושה אימונים בקצב איטי וסביר, אבל אני באתי ממושגים של טירוף, מחום אימים, רציתי כמו מטורף גם כשכבר נגמר לי הכוח, למדתי לחיות בשיגעון. אבל הייתי מורה טוב. אחד התלמידים החדשים התלהב משיטת ההוראה שלי, ואמר שהוא מכיר מישהי שחושבת באותו סגנון. אמרתי שאני פנוי להיכרויות, לקחתי את הטלפון, והוא היה מקופל אצלי בתעודת הזהות במשך חצי שנה.

"יום אחד הייתי באזור חיפה והרמתי אליה טלפון. אמרתי לה שקיבלתי את הטלפון מזה וזה, והיא חשבה שאני משוגע שאני מתקשר אחרי חצי שנה. עד היום היא בטוחה שאני משוגע.

"לפני אורלי היה לי קשר עם בחורה שאהבתי, אבל באותם ימים למדתי בישיבה של הרב חיים ליפשיץ, שהוא גם פסיכולוג וגרפולוג בעל שם. כשלימדתי קראטה למד אצלי בחור שהיה בקשר עם הרב, וביקשתי שיקבל אותי לישיבה שלו, למרות שלא היה לי רקע תורני. הרב חיים ראה את כתב היד שלי, וביקש שאצייר עץ. דרך ציור של עץ רואים עדינות, שליטה, הרבה תת מודע. התקבלתי לישיבה. לא דיברתי עם הרב שיחות אישיות, למדתי גמרא וזהו. אבל הראיתי לרב את כתבי היד של הבחורה שאהבתי, והרב אמר שלא כדאי להמשיך בקשר הזה, והסביר לי בהיגיון שאם אתחתן איתה אפסיק להתפתח. הוא דיבר בפרטי פרטים על היחסים על פי הכתב, וצדק מאוד. הסכמתי איתו למרות שזה כאב, כי כבר הייתי מעורב רגשית.

"לכן כשפגשתי את אורלי, הבחורה מחיפה שלימים תהיה אשתי, אמרתי לה אחרי שעה וחצי של פגישה שבה רוב הזמן כמעט ולא הוצאתי הגה, שאני רוצה להראות את כתב היד שלה לרב, ושאני אעשה מה שהוא יגיד. לא רציתי שוב להתאהב ואז להיפגע. הרב ראה את כתב היד של אורלי ואמר לי: טוב מאוד. תלך על זה. אמרתי: מה תלך על זה? והוא פותח את הדלת ואומר לי: אתה רואה את מי שיושב פה? היא יותר חריפה מכולנו. אמרתי לו: אה. אז אתה רוצה לסבך לי את החיים? הוא אומר: אבל אתה תמיד תבוא אליה עם רעיון חדש. מישהו אחר היא תאכל בלי מלח. סמכתי עליו, וגם אורלי רצתה, ואחרי שלושה חודשים התחתנו. אשתי מיוחדת מאוד, ואני שמח. היא תימנייה, והתימנים זריזים דווקא, בשונה ממני, שאני אדם מאד איטי. כל דבר אני עושה לאט. אבל היא מבינה שאני מפלנטה אחרת".

בעטרת יש נוף מדהים

אחרי החתונה פתאום התחלתי ליצור יותר. ולצייר. "פתאום היה לי יותר זמן. אחרי החתונה הכל הסתדר לטובה. אם לפני הייתי צריך להתאמץ, אחרי החתונה החיים התחילו לזרום. רצינו לגור ביישוב, ועברנו לעטרת. לא נעים להגיד, אבל זה היישוב היחיד שקיבל אותנו. במקומות אחרים אמרו לי במילים פשוטות ובלי להתבלבל שאני לא מתאים, כי לא באתי מהאסכולה הנכונה. אני לא בוגר בני עקיבא ולא הסדרניק.

"בעטרת יש נוף מדהים ואהבתי לצייר אותו. הייתי חדש ביישוב כשיום אחד, על השביל, פגשתי את חנוך אביצדק, אדם מדהים שסיפר לי שהוא סוחר אמנות. אמרתי לו שאני מצייר. הוא בא לראות, התלהב והכניס אותי, צייר אלמוני לגמרי, לתערוכה מכובדת בירושלים. בהמשך ציירת מפורסמת החליפה ציור שלה בשלי, וגם זו היתה גאווה גדולה. היא אמרה שאני צריך ללכת ללמוד ציור. אמרתי: 'הבעיה היא שכל צייר שאני הולך אליו רוצה שאצייר בדיוק כמוהו, ובזה אני לא מעוניין'. היא אמרה לי שאלך למוזיאון ישראל, ושם יש את המורים הכי טובים. הלכתי, וכיום אני ממשיך ללמוד ציור בעין כרם עם מורה בשם רורי אלוייס".

מחדש כל הזמן

אמן זה אחד שכל הזמן מחדש, מחפש כל הזמן זווית אחרת, אומר נפתלי בן אליהו. "אני לא מצייר כל הזמן. אני בדרך כלל מצייר ביום שישי אצל המורה שלי, וחמישים אחוז מהתמונות זה הבית שלה; ומלמד קראטה. גם בציור יש נגיעות מהקראטה. ציירתי למשל את יעקב נלחם עם המלאך, ותנועת הלחימה היא תנועת קראטה. בין לבין אני מטפל בבן שלי בן השנתיים, ובחמותי שצריכה גם היא טיפול ועזרה. אני נגד העסקת עובדים זרים, וחושב שהבנים צריכים ללמוד לטפל בהוריהם.

"התכניות שלי לעתיד? להמשיך ככה. לא תמצאי הרבה אנשים שעושים מה שכיף להם. פלוס מינוס, לא הכל ורוד. אבל בגדול אני עושה מה שאני אוהב. לומד, מלמד מקצועות שאני אוהב, אולי השנה גם אלמד קצת אמנות, קרמיקה. אז אני לא עשיר ולא מרוויח הון תועפות, אבל אני יודע להסתפק במועט ולא חסר לי כלום. אז נכון, אני לא הולך לבתי קפה, לא לחו"ל, ולא לצימרים, אבל אני מבשל מצוין, אז בשביל מה ללכת למסעדות? אני עובד חצי יום ומבשל, מה רע בזה? אני מבשל אוכל הודי שלמדתי במשפחה, אוכל טוב לכל הדעות. ביום העצמאות אני עושה אוכל לכל אלה שאני לומד איתם ציור - עורכי דין, פרופסורים, מנהלים של הביטוח הלאומי - כולם בפנסיה, הם מכירים מסעדות, והם מחכים בכיליון עיניים לאוכל שלי".