"ועתה ה' קח נא את נפשי ממני, כי טוב מותי, מחיי" (יונה, ד', ג').
לאחרונה התקיים יום עיון מקיף בנושא מניעת אובדנות בני נוער. יום העיון נערך במסגרת התוכנית הלאומית לילדים ונוער בסיכון; והשתתפו בו מכלול הגורמים המקצועיים הרלוונטיים לתחום – עובדים סוציאליים ופקידות סעד לחוק נוער, פסיכולוגיים חינוכיים, קציני ביקור סדיר, קידום נוער, יועצות חינוכיות, עובדים קהילתיים; ובהשתתפות משרד הרווחה ומשרד החינוך.
אובדנות בקרב בני נוער הינה תופעה קשה וכואבת. למרות הקשיים בהתמודדות עם התופעה -הקושי בחשיבה על הנושא, המחסום מלדבר עליו, והסטיגמות שמלוות אליו, חשוב לדעת שהתופעה קיימת בכל אוכלוסיה, ולא מבחינה בין מעמדות ודתות שונות, ועל כן אל לנו להעלים עין ממנה.
ביום העיון נגענו במספר נקודות – הרצאתה של ד"ר ענת ברונשטיין קלומק, פסיכולוגית קלינית - עסקה בגורמי הסיכון, נורות האזהרה וגורמי החוסן השונים והתמודדות איתם; הרצאתו של פבלו פרמן, עובד סוציאלי מחוזי– עסקה בחוק חובת דיווח בכל הנוגע לאובדנות בני נוער; ד"ר אבשלום אדרת ריגש כשסיפר את סיפורו האישי כאב המתמודד עם אובדן בנו.
במסגרת יום העיון נערכו גם סדנאות קבוצתיות לליבון דרכי ההתערבות המערכתית והרב-מקצועית של כלל המשתתפים. בסדנאות, התנסה הצוות המקצועי בהתמודדות מול תיאורי מקרי אובדנות. כל איש צוות נתן את הפרספקטיבה המקצועית שלו לאופן הטיפול בבעיה.
בדרך כלל קשה לנו מאוד לדעת, גם לקרובים ביותר, מה עובר בראשו של אדם שעומד להתאבד, רגע לפני שהוא עושה את המעשה - על מה הוא חושב, על מי, האם הוא מרגיש משוחרר או חרד, האם הוא עצוב, או אולי באופן פרדוקסאלי-משהו, דווקא שמח שהנה, הכל הולך להיגמר. את סימני האזהרה ואיתותי המצוקה שמשדרים המתאבדים הפוטנציאליים, לעומת זאת, אפשר לראות גם בעין בלתי-מקצועית בעליל - עין אנושית, אמפתית, פשוטה. ברוב המקרים, ישנם מספיק סימני התראה של המתאבד הפוטנציאלי לסביבתו. מספיק כך שניתן יהיה לטפל בהם ואפילו למנוע את ההתאבדות.
ביום העיון העלינו את סימני האזהרה הללו, על מנת שכל אדם, בין אם הוא איש מקצוע ובין אם הוא חבר, שכן או הורה – יוכל להקדיש להם את תשומת הלב הנחוצה ולשמש כ"שומר סף" במקרים אלו.
מה הם סימני אזהרה?
קיימים סימני אזהרה רגשיים שניתן לצפות בהם כמו עצב, כעס, ייאוש, חרדה, בלבול, תסכול. ניתן לזהות גם סימני אזהרה קוגניטיביים כגון דיבורים על מוות, ערך עצמי נמוך, חשיבה כי "לאף אחד לא אכפת", האשמה עצמית, האשמת הזולת. ברמה ההתנהגותית ניתן לראות נסיגה חברתית, הסתגרות, ניתוק קשרים, ירידה בלימודים, שינויים דרסטיים בהתנהגות, הופעה מוזנחת, וכדומה.
בנוסף לסימני האזהרה קיימים גם גורמי סיכון אשר יש לתת עליהם את הדעת, כגון מחשבות או ניסיונות אובדניים קודמים, דיכאון, אירוע חיים של אובדן (כגון פרידה מחבר, גירושין, מחלה במשפחה, מוות קרוב), גורמים חברתיים (נשירה מבית ספר, דחייה חברתית), וזמינות של אמצעים קטלניים (כמו נשק זמין בבית).
מנגד ישנם גם גורמי חוסן אשר ביכולתנו לחזקם, ובכך למנוע חשש אובדני, כמו רשת חברתית או משפחתית תומכת, תחושת תקווה ואופטימיות, מחויבות ללימודים או עבודה אצל בוגרים, הקניית מיומנויות לפתרון בעיות, ואף חוש הומור.
חשוב לדעת כי לא כל אדם או נער מתבגר אשר זיהינו אצלו את סימני האזהרה או גורמי הסיכון, הוא בהכרח בדרך האובדנית, אך די בנקודות אלו כדי להדליק לנו 'נורה אדומה', על מנת לברר את העניין, ולטפל בו. ביום העיון הועלה נושא החשיבות של הדיבור עם הנער, ובפרט עם מי שזוהו אצלו סימני מצוקה. הדרך הנכונה לנהל שיחה מסוג זה היא קודם כל להקשיב לנער, להבין מה עובר עליו, לשאול על אובדנות, לשכנע את הנער להסכים לקבל טיפול, ולהפנות אותו לטיפול הנחוץ. מילות המפתח בשיחה מסוג זה הן רגישות וחוסר ביקורתיות (על אף האינסטינקט הבסיסי הטמון בנו) כלפי הנער, על מנת שיידע כי יש מי שמנסה להבין מה עובר עליו.
הורים, מורים, שכנים, בני נוער וחברים – אם מה שנכתב כאן מצלצל לכם מוכר, או שנראה לכם רלוונטי עבורכם, אתם לא לבד במערכה. מסביבכם נמצאים גורמים רבים, מכל טווח הקשת הטיפולית. היוועצו בהם והשתמשו בהם, כי הם כאן בדיוק לצורך זה.
יום העיון החשוב יצא לפועל תודות ליוזמתם הברוכה של המארגנים – יצחק יעקב, מנהל מחלקת הרווחה; חנוך ירס ,מנהל השפ"ח -שירות פסיכולוגי חינוכי, וזהרה פלורסהיים,המפקחת על היועצות במשרד החינוך.
"כל המאבד נפש אחת מישראל, מעלה עליו הכתוב, כאילו איבד עולם מלא. וכל המקיים נפש אחת מישראל, מעלה עליו הכתוב, כאילו קיים עולם מלא" (סנהדרין, ד', ה').