כשהייתי ילדה היה בביתנו ספר נפלא בשם "הנשיקה שהלכה לאיבוד", שכתבה דבורה עומר.

באחד הסיפורים היתה תמונה של אמא שמנמנה בעלת שלוש זרועות ארוכות המבצבצות מבעד לחלוקה הרחב. ביד אחת החזיקה סמרטוט, באחרת מטאטא ובשלישית חיבקה את בנה.

 

כילדה תמהתי על הציור הזה, "כאילו שדבר כזה יכול להיות - אמא עם שלוש ידיים?!" ובכן, חלפו השנים, ועם הגיל בא גם השכל, ומזל שכך. אז הבנתי כי הציור ההוא מספר הילדים, בעצם ממעיט מהמציאות, שכן לכל אמא יש הרבה יותר משלוש זרועות והרבה יותר משתי עיניים. לאמא יש הכל מהכל.

 

כבר בילד הראשון קלטתי את הפטנט, זה שיביא אותי להיות מלהטטת. לא, לא מדובר בזריקות קלמנטינות במרכז המטבח ואפילו לא בהדלקת ארבעה מבערי גז במקביל. מדובר בלהטוט אחר והוא - היכולת לעשות מספר דברים שלא קשורים זה לזה, בפרק זמן אחד. למשל, לבשל ולהרדים תינוק (ולא על הידיים כמובן), לנקות את הבית תוך ניכוש עשבים בגינה, ועוד כהנה וכהנה תעלולי ג'אגלינג.

 

כבר משחר הורותי צחקו עלי בני ביתי שאיני יכולה לבשל בלי שרגל אחת תנדנד עגלה, באוזן תשב אפרכסת הטלפון, ביד אחת כף ובשניה עט, כאילו שבישול לכשעצמו אינו מספק אתגר ממשי.

 

עם השנים הפך העניין להרגל כך שתוך כדי קניות, במהלכן שוב הטלפון על כתפי, אני מסיעה הלוך ושוב את העגלה לבל יבכו העגבניות, או מוצאת את עצמי עומדת בתור לקופה ומנדנדת עגלה כבדה ועמוסה מבלי לחשוב שאולי לא צריך להמשיך, כי הקישואים כבר בטח נרדמו.

דומני כי היום אני בתחתית הבור. שם - בתחתית, אני מרגישה כבר לא נעים אם אני עושה רק פעולה אחת באותו פרק זמן, כמו רק להניק או רק לישון, או אפילו רק לעבוד - ככה סתם בלי לעשות עוד משהו.

 

עד כדי כך לא נעים לי, שאני מחפשת תעסוקה מיוזמתי! מטיילת בבית ועל הדרך אוספת צעצועים, שממילא יחזרו לשם שוב עם פרוץ אחר הצהריים בביתנו. כאילו אני מחפשת צרות, רודפת אחר משהו שייתקל בי ויאמר: “ הי, קחי גם אותי, תתקני, תנקי, תסדרי, אל תשבי רגע אחד במנוחה".

 

שנים אני מנסה להבין מהיכן נחתה עלינו אותה 'מכת הלהטוט' ומדוע היא תוקפת רק את בנות המין הנשי? למה הכל צריך להיעשות תחת מתקפת אש, בלחץ, כאן ועכשיו? מה יקרה אם נדחה גם קצת למחר? אם ננוח מעט על זרי ה"פאנן" ונעשה כלום, רק כלום? מה יקרה אז?

 

אז זהו, שיקרה דבר נורא. שמונה ילדים יהיו בבית מבלי שישאלו אותם כל רבע שעה אם התקלחו, עשו שיעורי בית, שיחקו, ניקו, סידרו. שמונה ילדים יחיו בשלווה ונחת בלי טרדות; ואז, הם עלולים לגלות שחיים בלי להטוטים הם חיים שלווים יותר. אני לא יכולה לתת לזה לקרות.

 

חלה עלי חובה, כאם בישראל, להנחיל את אותו מוטיב לדורות הבאים. עליי לחנך גם את עצמי, לבל אפול ואהיה סתם אישה, כזאת שסתם קמה בבוקר, הולכת לעבודה, חוזרת, מכינה ארוחת ערב ולסיום משכיבה לישון. לכן, אני דוחסת ליומי המסכן בן ה-48שעות כמה שיותר מטלות, ואם אפשר אז במקביל, פגישת עבודה וחיפוש בגדים תוך כדי שליחת פקס לבנק, נהיגה וטלפון לסבתא תוך כדי סגירת תאריכים לאירועים. וכמה שיותר, כן ייטב. האדרנלין זורם בדם בקצב בלתי פוסק עד... עד שמגיעה השעה שמונה בערב, שעה בה אפילו לאדרנלין אין עוד כוח והוא צונח לישון, מותש וסחוט עד אובדן הכרה; לא מתחשב בצרכים הקיומיים, לא בכיור מלא הכלים או בסל הכביסה, סתם הולך לישון. נו, אני חושבת לעצמי, "לא נורא, מחר יהיה יום חדש עם אתגרים ולהטוטים חדשים". וכך הוא ואני הולכים לישון, אפילו לפני הילדים.

 

@להבעת הזדהות ותמיכה רגשית: lax7lax@gmail.com