בחצות נחתנו בשדה התעופה הקטן של אוגנדה, וממנו יצאנו עם אוטובוס ישן לשומקום, שבו קיבלו את פנינו עם שתיה חמה ומגש גדול של מנגו, אננס עסיסי ואבטיח - שמעכשיו ילוו אותנו לכל מקום. מאוחר יותר נבין שאנו בכפר קטן במבואות קמפלה הבירה.

 

אוהלים קטנים הוקמו בשבילנו והם חדרי השינה שלנו מעתה.

אנחנו שואלים: "לאן הגענו?" ומקבלים תשובה: "אין לדעת", ולאט לאט קולטים שזה המוטו. המסע הזה נועד לתרגל איבוד שליטה, ויתור על הידיעה ויכולת לשחרר ולהרפות;

האמתהיא שזה לא נוח לי ואפילו מרגיש לי קצת טיפשי.

 

בכל מסעותיי אני נוהגת להציץ במפות, ללמוד צירים, לתכנן פעילויות, ואילו כאן אני מתבקשת להניח לכל ולחוות. אני כבר פה ואין דרך חזרה, אז אני מקבלת על עצמי לאמן את שריר אי הוודאות, כמשימה לעשרת הימים הבאים.

אתם מבינים? לקום בבוקר בלי לדעת ולחשוב לאן ומתי ואיך, לשמוח במה שיש בלי טרדת הרגע הבא, שהרי איננו ידוע. להיות במצב שבו כל האנרגיה והפניות מתכווננת רק לכאן ועכשיו. כשאדם משחרר את עצמו מהמחשבות שלו הוא חווה חירות.

 

ככה אני מתעוררת לבוקר חדש בארץ אחרת. מצחצחת שיניים עם בקבוק מים מינרליים (אסור לשתות מהמים, יש בילהרציה ושאר מרעין בישין), ושמה לב שמסביבי התחילו כבר לקפל את האוהלים. אני מתפנה להתבונן בשמיים הכחולים והנקיים. עצי פפאיה מסביבי וציפורים שאת שמן אינני יודעת. מתי לאחרונה ישבתי להנאתי בחיק הטבע ורק התבוננתי, בלי למהר לשום מקום, בלי לדעת מה הצעד הבא.

 

על שביל העפר ממתינים לנו ג'יפים החונים בשורה כמו חיילים. בעוד רגע כל צוות המונה ארבע נשים יעלה על ג'יפ, ומעכשיו זה יהיה הבית שלו. כל אחת מאיתנו נוהגת בתורה כמה שעות, וצריכה להתרכז היטב. השבילים לא סלולים והדרך אתגרית, יש חולות שאפשר לשקוע בהם, סלעים באמצע הדרך, ורק מכונאי אחד בשיירה... בצוות שלי (צוות 5) יש מומחית לתיקון תקרים (פנצ'רים), כך שאני רגועה.

 

אחרי ארוחת בוקר עם פירות טרופיים שמתמזגים אצלי בצלחת לחגיגה קולינארית אחת גדולה, השיירה מתחילה לנוע.

אנו בליבו של כפר שאין בו מים, חשמל או שירותים, על אף קרבתו לעיר.

 

אנו פוגשים אנשים, נשים וטף יחפים, הצועדים בצידי השבילים. מטעי בננות, תרנגולים בחצרות ובתי חימר קטנים עם גגות מקש, ושבילי עפר ובוץ המוליכים אליהם. אין דלתות בפתחי הבתים. רק פיסת בד המתנופפת ברוח מסמלת את הכניסה.

אופנועים ואופניים נושאים עליהם תכולה אדירה. עד שישה רוכבים על אופנוע אחד,

ואני מוצאת את עצמי שואלת: "איך לא כואב להם לצעוד ברגליים יחפות? ואיך הם נוסעים...", ושרה - עולה מאתיופיה תושבת טירת צבי, שהכתרתי כמלכת המסע, אומרת לי "תשאירי מאחור את החשיבה המוכרת. פה זו יבשת אחרת ויש לה קצב וכללים אחרים, ואגב, ללכת יחפים זה ממש כיף. הרגליים שלי עוד זוכרות".

 

פה ושם בדרכים מקבלות את פנינו חבורות של ילדים בחיוך וחולצות קרועות, וקוראים אלינו בהתרגשות "מזונגו" שפירושו עור מקולף, ואני תופשת ביתר עוז איך תרבות מכתיבה השקפה, חשיבה והתנהלות.

 

מאוחר יותר, כשאופנוען מקומי נפצע בתאונה ולא מסכים לקבל את עזרת רופאת המסע שלנו כי היא אישה ולבנה, אני מחדדת את ההבנה על המחיר שמשלם מי ששבוי בקונספט, וכמה כדאי להיפתח אל מרחבים חדשים, ולצאת מאזור הנוחות שהוא צר ולא מאפשר.

 

בדרכנו אנו רואות בית חימר קטנטן מכריז על עצמו שהוא מכון יופי ומעליו מתנוססת תמונת אישה עם שיער שחור חלק. פסגת השאיפות האפריקנית.

 

בקתה קטנה אחרת היא המרפאה, אף שאין בה תרופות או רופא אלא רק מכשיר שבודק מלריה, כך שאם חלית לפחות תדע.

אנחנו גומאות מרחקים, רואות עוד ועוד כפרים דלים, מבקרות בשוק מקומי - מזינות את העיניים בצבעי שמלות הנשים שיוצרים פאזל צבעוני מרהיב. הכל מסביב ירוק כיאה למדינה שאחת לשבוע פוקד אותה הגשם, ובכל זאת מימיה מזוהמים.

אז מה אפשר ללמוד מכל זה?

·מי אנחנו במפגש עם הלא מוכר, השונה והאחר

·בקורת ושיפוטיות - צריך להתרחק מהם

·כשמרפים אפשר ליהנות מהרגע וזה עונג גדול

·לוותר על דעות קדומות ונוקשות - זה תנאי לחרות

·חשוב לפגוש את עצמנו ולצורך זה לפעמים יש לצאת למרחבים

 

בפעם הבאה: מי גנב לי את האננס?

@ יעל אברהם, אימון להעצמה נשית, אישית וקבוצתית 052-42397218

לתגובות, תובנות, שאלות ומחשבות yamo012@neto.net.il