כל בוגר גן יודע כי מרד החשמונאים החל במודיעין, החשמונאים ברחו להרים, נלחמו עם היוונים והדליקו את המנורה עם פך שמן קטן. אבל האם חשבתם לעצמכם היכן בדיוק התחוללו המרד והקרבות? היכן גרו כל הלוחמים של יהודה המקבי? איך הצליחו להגיע למקדש בירושלים? יודעי עניין יודעים להגיד כי החשמונאים ברחו להרי גופנא והסתתרו שם. אבל היכן הרים אלו? האם ניתן לזהות את המערה בה התחבאו יהודה ואחיו? אכן, החשמונאים פעלו קרוב מאוד למקומות בהם אנו חיים כיום.

 

במקורות ההיסטוריים על מרד החשמונאים (מלבד מקבים ב) מוזכרת מודיעין ככפר בו החל המרד של מתתיהו ובניו. הכפר, המזוהה בקרבת הכפר אל-מידיה (הסמוך ליישוב חשמונאים), מתואר אצל יוסף בן-מתתיהו כ"כפר ביהודה", וכנראה הוא היה בקצה הגבול המערבי של תחום יהודה. חוקרים טענו כי מודיעין "נבחרה" כמקום ממנו יצא המרד בשל המיקום המיוחד שלה. מחד היא נמצאת בשולי השפלה, במקום שהוא קל לגישת הצבא היווני (גזירות הדת של השלטון היווני לא נכפו כלל במעוזים ההרריים בשל קשיי הגישה למקומות אלו, אלא רק באזורי במת-ההר ובשפלה; מודיעין, אם-כן, נמצאה בגבול המזרחי של האזור אליו הגיעו נציגי השלטון לשם אכיפת גזירות הדת. מאידך, קרבתה לאזור הרי גופנא (אזור "מערב בנימין" של ימינו) שממזרח ומצפון לה, והיעדר מעבר נוח לאזורים הרריים אלו – הבטיחו לחשמונאים מקום מקלט קרוב ובטוח אליו יכלו להימלט מיד עם פרוץ המרד.

 

האזור אליו ברחו החשמונאים לאחר פרוץ המרד במודיעין לא מופיע באופן מפורט במקורות. במקבים א מוזכר שברחו ל"הרים" ול"מדבר". במקבים ב מסופר על יהודה ואנשיו שהיו מסתובבים ונכנסים בסתר "אל הכפרים". החוקר הידוע מיכאל אבי-יונה הציע שהאזור אליו ברחו היה להרי גופנא, והצעה זאת התקבלה והשתרשה עד כי קשה להאמין שהשם "הרי גופנא" הוא מושג גיאוגרפי מודרני שאינו מופיע כלל במקורות עתיקים. לזיהוי זה ישנם מספר נימוקים. העובדה שמיד עם מות מתתיהו לאחר הקרב הראשון קברו החשמונאים את אביהם במודיעין, מלמדת על קירבתם למודיעין. בנוסף, על פי יוסף בן-מתתיהו יהודה ואנשיו חזרו לטופרכיית גופנא לאחר קרב בית-זכריה, ולכן ניתן להניח שגם בשלב המוקדם של המרד הם הסתתרו שם. גם מבחינה טופוגרפית האזור מתאים כמקום למקלט - השלוחות המבותרות מקשות על הגישה, ישנם מערות ונקיקים רבים המאפשרים מסתור, ומראשי הגבעות אפשר להשיג תצפית טובה לעבר השפלה. אולם הנימוק המרכזי להעדפת הרי גופנא כמקום המסתור של החשמונאים הוא המרכזיות של האזור וסביבתו הקרובה בתיאור מהלך הקרבות הראשונים.

 

הקרב הראשון של יהודה המקבי היה כנגד אפולוניוס משומרון. על קרב זה ידיעותינו מעטות, כנראה משום שמחבר מקבים א לא השתתף בו, אולם יוסף בן-מתתיהו מוסיף כי אפולוניוס היה המושל של מחוז שומרון, והיו שסברו כי יציאתו של אפולוניוס לקרב היתה על רקע המריבה על השליטה באזור הרי גופנא, אזור נע בין יהודה ושומרון לאורך השנים, ובתקופה זו היה במחוז שומרון. תיאור הקרב לוקה בחסר, ואף לא מוזכר היכן הוא התרחש. היו שסברו שאפולוניוס הגיע משומרון לאזור בדרך האורך היחידה באזור - ציר פרשת המים הארצי – ולכן הציעו שקרב זה אירע באזור מעלה-לבונה, או בואדי חרמייה, על אותה דרך. אחרים טענו שאין לחשמונאים סיבה להילחם במקום בו לא שהו, ולכן לדעתם הקרב התרחש בלב הרי גופנא ולא בסמוך לדרך הראשית.

 

הקרב השני של יהודה המקבי מתואר ביתר פירוט. סירון מלך ארם עלה דרך מעלה בית-חורון, הדרך הראשית שהובילה מהשפלה לירושלים. הדרך נמצאת בסמוך להרי גופנא מדרום, ולכן הגיוני לשער כי החשמונאים הסתתרו באזור וכך יכלו להציב מארב לכוחות של סירון בקרבה למקום מסתורם.

 

הקרב השלישי של יהודה המקבי נחשב כתרגיל האסטרטגי המבריק ביותר שלו. הצבא היווני החזק חנה באמאוס, השוכנת בדרום עמק איילון במרוחק מהאזור ההררי של גופנא.

המחלוקת על מיקום מצפה, שם היה בסיסו של יהודה המקבי, קשורה בעקיפין גם להבנת בסיסם של החשמונאים בגופנא. הדעה הרווחת במחקר היא כי המצפה של בית שני איננה תל א-נצבה (תל בכניסה הדרום-מזרחית של רמאללה, מדרום ליישוב פסגות), המזוהה כמצפה של ימי בית ראשון, אלא נבי-סמואל. זיהוי זה קרוב יותר לאמאוס ומתווה תוואי סביר למרחק שאותו הלכו יהודה ואנשיו בליל המערכה. בנוסף, מקום זה אכן צופה על ירושלים בניגוד לתל א-נצבה, דבר העולה בקנה אחד עם התיאור בספר מקבים א - "נגד ירושלים". אך היו שסברו כי גם המצפה של ימי בית שני שכנה בתל א-נצבה גם בימי החשמונאים. לדבריהם, מקום זה מתאים יותר להוות בסיסו של יהודה המקבי שכן המקום סמוך מאוד לשוליים הדרום-מזרחיים של הרי גופנא. ממצפה ירד יהודה מערבה לאיגוף מבריק ועם אור שחר הפתיעו כוחותיו את החיילים היווניים שנותרו בבסיסם והפיצו אותם לכל עבר. משם חזרו דרך מעלה בית-חורון והמשיכו עד לירושלים, שם חנכו את המזבח והדליקו את המנורה.

 

לאחר הקרבות הראשונים של יהודה, השלטון היווני הבין, כנראה, כי הדרך הצפונית-מערבית ליהודה נשלטת על ידי החשמונאים שבסיסם בהרי גופנא, ולכן החל להילחם בצבא החשמונאים מדרום (בית-צור ובית-זכריה). בזמן זה החשמונאים עזבו את מקומות המסתור שלהם ויהודה ואנשיו כבר שלטו בירושלים. לאחר קרב בית-זכריה יהודה המקבי ברח מירושלים וחזר חזרה לאזור גופנא. בספר מקבים א מצוין כי המצביא היווני באקחידס בא אל ארץ יהודה והרג 60 חסידים שהיו בקרבת יהודה המקבי. בנוסף מסופר כי באקחידס צר על הכפר "בית זית", ואף שם רצח רבים. בקדמוניות יב מוזכר כי לאחר המצור המשיך באקחידס בדרכו לעבר אנטיוכיה. עדות יוסף בן-מתתיהו על חזרת יהודה לגופנא מלמדת אותנו כי "בית זית" היא ביר-זית של היום, הסמוכה לכפר גופנא (ג'יפנא בימינו). ביר-זית נמצאת על הדרך הראשית מירושלים למישור החוף (כביש 465 של ימינו), ובדרך זו המשיך המצביא היווני לעבר נמל יפו בדרכו לאנטיוכיה.

 

לאחר הפלגתו של באקחידס הזמין ניקנור, מחליפו, את יהודה המקבי להתמודד מולו בכפר שלמה, המזוהה כחרבת עווד, הנקראת גם חירבת סלמא, בצמוד לגבעון (הכפר אל-ג'יב של ימינו). יהודה נשאר בתחום הרי גופנא ולא הגיע, וכתוצאה מכך ניקנור הרג 500 איש.

 

בסמוך לחרבת עווד, ממערב, נמצאת כיום חירבה בשם חרבת עדסה. החירבה משמרת את השם "חדשה" שם התרחש הקרב המצליח האחרון של יהודה המקבי. הזיהוי הודאי התאפשר בזכות התיאור המדויק של יוסף בן-מתתיהו בקדמוניות היהודים – "כפר אחר, רחוק מבית-חורון 30 ריס". בקרב זה הרשה לעצמו יהודה המקבי להתרחק עוד יותר דרומה מהבסיס בהרי גופנא.

 

מהתיאור במקבים א עולה התמונה של היישוב היהודי הפרו-חשמונאי שהיה קיים בסמוך לדרך הראשית ועד לעיר גזר בשפלה. יהודים אלו עזרו לחשמונאים להכריע את הצבא היווני במנוסתו - "ויצאו מכל כפרי יהודה מסביב ויאגפו אותם".

לאחר מותו של ניקנור בקרב חדשה, הוזעק באקחידס מהצפון כדי להכניע את החשמונאים. סביר להניח שבאקחידס וצבאו הגיעו מכיוון רמת בית-אל וערכו את הקרב המכריע בקצה הדרומי של הרי גופנא, בין הרי גופנא לבין ירושלים. בשלב הראשון של הקרב נסוג באקחידס לכיוון הר בעל-חצור (מצפון לעפרה), אשדות ההר המזרחיים, אך בשלב השני הצליח לגבור על יהודה, שנהרג תוך כדי הקרב. מיקום נפילתו של יהודה אינו מוזכר במקורות.

 

לאחר מות יהודה נאלצים החשמונאים, בפיקודו של יונתן, לעזוב את בסיסם בהרי גופנא ולעבור אל מדבר תקוע. למרות שהכפרים באזור גופנא היו פרו-חשמונאים והיוו מקלט בטוח לצבא החשמונאי בזמן יהודה, בעקבות מותו של יהודה קמו מתנגדים מבין כפריים אלו, שפחדו כי המשך הימצאות החשמונאים בהרי גופנא עלול להמיט חורבן על הכפרים באזור. מצד אחד "חוטאים" אלו גרמו לבריחתם של החשמונאים למדבר יהודה, אך מנגד ייתכן והצילו את המשך היישוב והתפתחותו באזור הרי גופנא.

 

לאחר שצבא באקחידס הוכה על ידי יונתן ואנשיו באזור נהר הירדן, שב באקחידס לירושלים. בספר מקבים א מסופר שבנקודת זמן זו בנה או ביצר באקחידס מספר ערים: יריחו, אמאוס, בית-חורון, בית-אל, תמנת-פרעתון וטפון, בית-צור, גזר והחקרא בירושלים. המקומות יריחו, בית-אל, בית-חורון ואמאוס מזוהים בוודאות ונמצאים כמעט על אותו קו רוחב מצפון לירושלים, כנראה סמוך לגבול הצפוני של תחום יהודה. גם גזר, אותה ביצר באקחידס, נמצאת בסמוך. על זיהוי תמנת-פרעתון וטפון קיימות דעות שונות, אך הדעה המקובלת מזהה אותם בסביבה. הרעיון הוא שבאקחידס רצה לבנות ביצורים באזור ה"בעייתי", שהמשיך להוות פוטנציאל לתסיסה כנגד השלטון היווני גם אחרי מות יהודה, כדי לדכא ולמנוע השתלטות חוזרת של המורדים על ריכוזי הכפרים. ארבעת המקומות הראשונים נמצאים סמוך להרי גופנא מדרום, ולכן ניסו לזהות גם את "תמנת פרעתון" בקירבת מקום – "תמנה" בחרבת תבנה ליד נווה צוף ו"פרעתון" בכפר פרעתה מערבית לשכם או בכפר פרח'ה מצפון ליישוב עטרת. "טפון" זוהתה כתפוח המקראית בתל אבו-זרד מזרחית לאריאל.

 

לאחר שנים של קרבות נחתם הסכם השלום בין יונתן לבאקחידס ויונתן עבר לשבת במכמש, ואחר-כך אף חזר לירושלים. בשלב זה מסופר כי הגויים שחיו בערים המבוצרות של באקחידס פונו, וסביר להניח כי אזור הרי גופנא שב להיות בהשפעה חשמונאית. באיגרת ששלח דמיטריוס הראשון ליונתן הוא פטר אותו ממסים "מארץ יהודה ומשלושת המחוזות אשר נוספו עליה מן השומרון והגליל", והכריז כי מחוזות אלו יהפכו להיות רשמית תחת סמכותו של יונתן. גם דמיטריוס השני באיגרתו ליונתן הוסיף את הפלכים "עופריים", "לוד" ו"רמתיים" משומרון ליהודה. מחוזות אלו זוהו על ידי ערי הבירה שלהם, שהביאו להם את שמם: "עפריים" זאת כנראה עפרה המקראית (א-טייבה של ימינו), "רמתיים" הלא היא "רמתיים צופים" של שמואל הנביא, כנראה בצמוד ליישוב נעלה, ו"לוד". לפי דברים אלו בסופו של מאבק ארוך סופח חזרה אזור הרי גופנא לממלכת יהודה החשמונאית, לאחר שהיה שייך לשומרון במשך שנים רבות.

 

ממפות התפוצה היישובית של הסקרים הארכיאולוגיים שנעשו באזור ניתן ללמוד כי באזור הרי גופנא היתה פריחה יישובית עצומה בתקופה ההלניסטית. לעומת 22 אתרים בלבד מהתקופה הפרסית באזור, ישנם מעל 100 אתרים שונים בהם נמצאה קרמיקה שתוארכה לתקופה ההלניסטית המהווים כ-60% מאתרי האזור בכל התקופות. התמונה העולה מנתונים אלו היא של יישוב כפרי צפוף ביותר באזור הרי גופנא ובחבל בנימין. נראה כי אזור הרי גופנא היה אזור מיושב ביהודים לפני ובזמן התקופה החשמונאית. האזור שימש כמקלט הבטוח למורדים החשמונאים, ואף היווה בסיס שממנו יצאו יהודה המקבי ואנשיו להתקפות על צבאות היוונים, ואליו חזרו לאחר שסולקו מירושלים. האזור היווה מקלט בטוח לא רק בשל הטופוגרפיה המיוחדת ודרכי הגישה הקשות לאזור, אלא גם משום שבאזור היו כפרים רבים, שכנראה הגישו סיוע למורדים במסתור, בחבירת לוחמים לצבא החשמונאי, ואולי אף בכלכלה ומימון. ואכן, כאשר חלק מאוכלוסיית האזור לא שיתפה פעולה עם המורדים ואף סייעה ליוונים בהסגרת הלוחמים לאחר מות יהודה המקבי, אזור זה הפסיק לשמש כמקלט בטוח, ויונתן ואנשיו נאלצו לברוח למדבר יהודה. אולם מן המקורות עולה כי כנראה עדיין נחשבה אוכלוסיית האזור כאוכלוסיה מתמרדת, והיה צורך בהקמת מבצרים בלב האזור כדי להבטיח שקט לשלטון בימי באקחידס. היות האזור מרכז של התיישבות יהודית גדולה, הוא שהביא את סיפוח שלושת הפלכים ליונתן, לאחר שנחתם הסכם השלום ונסתיים המרד. הן היהודים והן השלטון היווני ראו אזור זה כאזור יהודי, ולא היססו לצרפו רשמית לתחום מדינת יהודה החשמונאית.

 

  

במעבה ההר

אגף המחקר של מדרשת הרי גופנא מתמקד בחקר דרום השומרון ומערב מטה בנימין (ובמסגרתו נערך גם המחקר לצורך מאמר זה). במסגרת האגף נערך מיד אחרי סוכות ביישוב חשמונאים, זו השנה השניה, "כנס מערב בנימין השני - במעבה ההר" בחסות מחלקת התיירות של המועצה, בו השתתפו מעל ל-300 מתעניינים, ששמעו מגוון הרצאות על האזור מפי מומחים בתחומי הארכיאולוגיה וההיסטוריה. במסגרת הכנס הוצג לראשונה ספר המאמרים "במעבה ההר" - בו ניתן לקרוא על חלק מהחידושים המחקריים, בליווי תמונות ושרטוטים, שהוצגו בכנסים אלו.

(לרכישת הספר, ולפרטים והרשמה לסיורים: 02-6568894 או במייל midreshet.gofna@gmail.com)