היו אלה ימי ראשית ההתאקלמות שלנו בכוכב השחר, כשראיתי אותה לראשונה. בעודי צועדת עם עגלה וילדים קטנים, צעדה היא בזריזות ברחוב, ממהרת אל עבר הטרמפיאדה, לבושה בג'ינס צמוד ומהוה, ובידה כריך ענקי ממולא בשוקולד. "איזה כיף שאפשר לאכול כזה סנדביץ' בלי רגשות אשם", אמרתי בלבי בשמץ קנאה. אמרתי, ולא ידעתי מה אמרתי, ועל מי.

לימים גיליתי ששמה של אותה בחורה הוא טליה סבח, ושנים אחר-כך עוד שמעתי את הדי סיפורה נרמזים בין כתלי הבתים. רסיסי המידע הגיעו אלי עטופים בתחושות של שמחה והצלחה משותפת של כל היישוב. אני, שלא הייתי חלק מסיפור ההצלחה, לא הבנתי את השמחה הכללית. זמן מה לאחר מכן פורסמה הזמנה לנשים ונערות לחגוג את החלמתה של טליה במסיבת הודיה גדולה שערכה המשפחה. נדמה היה שכולן הגיעו, היישוב לבש חג. ביקשתי מאמה של טליה, גינת סבח, שתפתח עבורי צהר - והיא פתחה לי פתחו של אולם. ללא מסכות, ובענווה אופיינית לה, היא סיפרה לי את סיפורה של בתם. סיפור משפחתי על שלוש שנות התמודדות עם אנורקסיה קשה, שהפעם הסתיים בטוב. "ולך לבדך אנחנו מודים", אומרת גינת, "כל מה שנספר זה נפלאות ה' ואיך אנחנו זכינו לראות אותם עין בעין. קיבלנו מתנה ואנחנו שמחים לספר אותה".

 

כל החלומות מתנפצים

"בוקר אחד, בחופש הגדול לפני כשמונה שנים", פותחת גינת את סיפורם, "טליה (שאז עוד קראו לה טל-נריה, והייתה בין כיתה י' לי"א) ניגשה אלינו ואמרה: 'תדעו שאני אנורקסית ואני רוצה שתיקחו אותי לבית חולים'. ככה זה התחיל. בכלל לא חשבנו שהיא אנורקסית. היא הייתה רזה מאוד תמיד, אבל אף פעם לא הסתכלתי על מה שהיא אוכלת ולא שמתי לב שהיא ירדה במשקל. מבחינתנו לא היה שום דבר יוצא דופן אצלה". גינת נזכרת כי במבט לאחור הם ראו שבמהלך השנה הקודמת היו לטליה בעיות באולפנה, ואל ההורים הגיעו תלונות מצד הצוות על הלבוש שלה - שלא היה מספיק צנוע. "קיבלנו את זה בתור דברים שאופייניים לגיל ההתבגרות", היא מסבירה, "ובעזרת מי שהתייעצנו איתו החלטנו לא להתייחס לכך יותר מדי.

"באותו בוקר גורלי חשבנו, עמוס ואני, שניקח אותה לבית חולים, ושם ודאי יגידו לה שאין לה כלום, וזה עדיף מאשר שאנחנו נשכנע אותה בכך. שינינו מיד את התוכניות שלנו לאותו בוקר".

 

בני הזוג סבח השאירו את ששת ילדיהם בבית, וביניהם תינוק בן שנה, ונסעו לבית החולים 'הדסה הר הצופים' בירושלים. "הגענו למחלקה להפרעות אכילה, חיכינו בנחת בזמן שדיברו עם טליה, ואז מגיעה הרופאה ואומרת לנו שהמצב של טליה מאוד מאוד קשה ויש לה תופעות שמעידות בבירור על אנורקסיה קשה: אכילה מועטת, הקאות". וכך, במקום לחזור הביתה אל הילדים שמחכים, אשפזו עמוס וגינת את בתם. "זה נפל עלינו כפצצה, כרעם ביום בהיר. היא נשארה בבית החולים, ולא תכננו אפשרות כזו בכלל. זו היתה נקודת שבר מאוד גדולה. כל החלומות התנפצו ברגע אחד. הבת שלנו אנורקסית? מאושפזת? זה בכלל לא שייך לחיים שלנו. היינו צריכים הרבה כוחות לעכל את זה - ולא היו לנו - היינו ממש מרוסקים", נזכרת גינת בכאב. "צריך לחזור הביתה ולספר לילדים ולהורים שלנו מה קורה. התביישנו בזה מאוד, כי חשבנו שזה קורה רק במשפחות מפורקות, בעייתיות. זה חשף אותנו במערומינו, זה השפיל אותנו, ואולי במידה מסוימת הרגשנו שזה יותר קשה ממוות. הרגשנו שמשהו מת בתוכנו, ואז לא ראינו את התקווה".

 

גינת ובעלה ראו במה שקרה לטליה את אחריותם הבלעדית, וזה שבר אותם. "אם הבית שלנו לא נותן אנרגיות לחיות, אז מה עשינו פה?", מסבירה גינת. "יותר מכך, חששנו שאם זו הבכורה, אז מה יהיה עם האחרים? ובאמת, אחת הסיבות שאני מוכנה לדבר על זה היא כדי להפריך את התחושה הזו. ה' נותן לכל אחד את התיקון שהוא צריך".

 

מהיכן דולים כוחות חיים?

"מאז אותו יום בתמוז, במהלך שלושת השבועות שבמהלכם נחרב בית המקדש, החורבן הפרטי שלנו התחיל - והוא היה נראה חורבן עולמי. משם השתנו לגמרי הסדרים בבית. טליה היתה מאושפזת במחלקה להפרעות אכילה, ונסענו לבקר אותה לסירוגין: יום בעלי ויום אני. הכל בחיים קיבל תפנית, ומאז שום דבר לא חזר למסלולו. כחלק מתהליך ההחלמה בבית החולים היינו צריכים להשתתף בשיחות לייעוץ משפחתי, כי זה ברור לכל שאנורקסיה מעידה על קשרים לא נכונים במשפחה ועל קשיים, והם לא יכולים לטפל בילדה בלי השותפות שלנו בעניין. קיבלנו גם ייעוץ פרטי וניסינו לדלות מכמה מקומות כוחות חיים. אך משום מקום לא מצאנו סעד לנפשנו הכואבת. בכל מקום אמרו לנו איך צריך לעזור לטליה (לקבל אותה כך או אחרת), למשל כן לבוא אליה לבית החולים, ולא לבוא. כל מה שעשיתי לא יצא טוב, וזה היה מאוד מתסכל. בסביבת בית החולים כל הזמן נתנו לנו להרגיש אשמים, וזה היה מאוד מייאש, כי ממילא היתה לנו אשמה על כךשמשהו בבית לא תקין".

 

עם כל הייעוץ שקיבלנו - והלכנו לאנשי המקצוע הטובים ביותר, ליועצות הכי הכי ושילמנו המון כסף - לא קיבלנו מענה, ויצאנו מאוד פגועים מזה. גם המצב של טליה החמיר בד בבד עם המצב שלנו שלא התקדם. ב'הר הצופים' הם ראו שהם לא יכולים לטפל בה, והיא כמובן לא יכלה לצאת משם מרצונה. אחרי חמישה חודשי אשפוז ציפו שהיא תוכל להשתחרר, אך המצב שלה התדרדר מאוד, ואז החליטו להעביר אותה לבית חולים בנס ציונה".

 

גינת מתארת בכאב את היום שבו לקחו את בתם לאשפוז במחלקה סגורה בבית חולים לחולי נפש, צעד שהחריף את השבר הגדול בו הם היו שרויים: "אני זוכרת את היום שנסענו איתה לנס ציונה. לא הרשו לנו לקחת אותה איתנו ברכב. היא נסעה באמבולנס ואנחנו נסענו אחריו. זה היה יום חורפי וגשום בחודש טבת, השמיים היו אפורים וקרן שמש אחת הבליחה מולנו מבין העננים. אמרתי לעמוס: 'אולי ה' שולח לנו קרן שמש בתוך כל האפור הזה'? אך הכל היה נראה אבוד. לא ידענו מי יצליח להוציא אותה מזה. בבתי החולים נהוגה שיטת המקל והגזר במקרים האלו: אם תאכלי ותעלי במשקל - תקבלי אפשרות לדבר בפלאפון, יציאות הביתה, סיגריות, ביקורים ובקיצור יש מה להרוויח; אך במקביל גם בדיוק הפוך: אם תרדי במשקל, יימנעו ממך כל אלו. מה שקרה עם טליה, שכל השיחודים האלו לא עבדו. כל הטיפול שם היה סביב המשקל. היא היתה איתנה בדעתה והמצב שלה התדרדר". גינת מזכירה את ניסיונותיה של בתה לשים קץ לחייה ברמז ובלחישה: "את רואה, עד היום ממרחק של שנים ולמרות ההחלמה, עדיין קשה להגיד זאת במפורש".

 

אור בקצה המנהרה

בבית החולים ספגו ההורים ביקורת נוקבת על הורותם, בשל מצבה הקשה של טליה. המציאות של ילדה אנורקסית מולידה מיד את המסקנה כי ההורים אשמים במצבה. לבני הזוג סבח היה קשה מאוד להגיע לשיחות הללו, שלא הובילו מבחינתם לשום פתרון למצב. "הגענו גם לנס ציונה לשיחות כאלו, כי זה היה התנאי לטיפול מבחינתם. גם משם יצאנו מדוכאים. לא היה קצה תקווה. אף אחד מאיתנו לא רצה לנסוע לפגישות הללו. היינו מתווכחים מי יגיע לשיחות עם הצוות המטפל. במקום שזה יהיה דבר שמחייה אותנו, זה לא היה משאב אנרגיה בכלל.

 

"בתוך התקופה הזו נזכרתי שאני מכירה אישה בשם נעמי (הפרטים שמורים במערכת) שעוזרת לאנשים בשיטה שאז נראתה לי מוזרה. היא פותחת תנ"ך ולפי הפסוק שיוצא היא מכוונת איך אפשר להתקדם. בייאושי, יצרתי איתה קשר וסיפרתי לה את הסיפור שלנו. נעמי פתחה בתנ"ך ויצא הסיפור של יוסף בבור. היא הסבירה שטליה בעצם לא יכולה להוציא את עצמה מהבור. והרי על כך היתה בנויה כל שיטת הטיפול של בית החולים. הם כל הזמן אמרו שטליה צריכה להושיט יד לעזרה ורק אז נוכל לעזור לה. נעמי הסבירה לנו שרק ה' יכול לגאול אותה משם".

 

השיחה עם נעמי הותירה על גינת רושם הפוך ממה שחוותה מהצוות המטפל בטליה בחודשים האחרונים. "זו פעם ראשונה שלא האשימו אותי ולא דרשו ממני להציל את טליה. הייתי נרעשת ונרגשת. בערב עמוס בא הביתה ותוך כדי המקלחות של הילדים וארוחת הערב, סיפרתי לו על השיחה איתה. זה היה לי כמו אויר לנשימה. תוך כדי כך הטלפון צלצל ונעמי היתה על הקו (זה גם היה שוני גדול משאר המטפלים - שהם לא מתקשרים אליך אף פעם). השארתי ילד עטוף במגבת, עמוס ואני דיברנו איתה ביחד, והיא כאילו פתחה לנו את הוילון. כל התמונה היתה מטושטשת, אך כשהוילון הוסט יכולנו לראות דברים באופן ברור ובהיר. היא בכלל לא האשימה אותנו, אלא דיברה בצורה מכבדת מתוך הבנה שזה המצב ועכשיו צריך לדעת מה עושים. לא לחטט בפצע, אלא בהסתכלות גבוהה יותר של מה ה' רוצה מאיתנו; כמו שיוסף אומר "לא אתם שלחתם אותי אלא אלוקים", כך גם מצבנו. היא מאוד הדגישה את זה שה' אוהב אותנו ורוצה בנו וטוב אלינו. באחת הפגישות שבהן היינו יחד בנס ציונה אמרה לנו הפסיכולוגית "אתם משפחה בעייתית". כשהגענו לנעמי זו היתה הפעם הראשונה שיכולנו לנשום קצת. מצאנו עוגן, אחיזה למקום שאפשר להתמלא ממנו. הקשר עם נעמי התחזק, שוחחנו בטלפון ופגשנו אותה. הלימוד שלנו היה לראות את התמונה באופן אחר, גבוה, שמאפשר לנו להשתנות ולשנות דפוסים בבית. היינו מוכנים לקבל את הצורך בשינוי. התמונה של טליה לא השתנתה, אבל המקום שלנו כהורים התחיל להתרפא. למדנו להפוך את הכאב לתפילה ואת הדמעות של התסכול לדמעות של בקשת תחנונים וחסד. בתקופה זו הסידור נהיה החבר הכי טוב שלי. היו תפילות כמו 'כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני לפניך'. זו תפילה שלא יכולתי לומר לפני כן. עכשיו התפללתי כי כך אני רוצה להיות, אפילו שאני עדיין לא מרגישה כך. אני רוצה לאהוב את ה' ואת כל מה שהוא נותן לי על כל המשתמע מכך. למדתי להפוך את הקושי לניסיון".

 

כל הזמן איתך

"ואז, כמו שאמרתי שלא אנחנו ריפאנו את טליה – קרה נס. יום אחד היא ביקשה להשתחרר מבית החולים. והיה ברור לכל שזה לא בשביל לחיות. זה היה מאוד מאוד מפחיד, כי בכל זאת רצינו לשמור עליה, וזה היה מסוכן לה להיות מחוץ לבית החולים. כי היא לא רצתה לחיות. היא היתה מיואשת כי בבית החולים היא לא הצליחה לחיות אך גם לא למות. חששנו על שאר הילדים בבית, שייתקלו במראות נוראיים שייחרטו להם לכל החיים. יכולה להיות תמונה בעיניים שהילד לא ישכח כל חייו. אמנם בבית החולים לא היתה תקווה, אבל היא לפחות חיה. הרצון של טליה להשתחרר ערער את השגרה הקשה ממילא שהייתה לנו. כל פעם להיכנס למחלקה סגורה כדי לבקר אותה זה לווה בסבל וייסורים, וגם כשלא היינו שם יכולנו לדבר ולחשוב רק על זה. ואז קיבלנו החלטה, ונעמי עזרה לנו בזה, שנוציא אותה אבל בתנאי אחד: שהיא תתן מעצמה משהו להצלחה של הניסיון הזה, כי אנחנו משתפים פעולה עם החיים.

 

"כך בוקר אחד נסעתי לנס ציונה במטרה להוציא אותה משם הביתה. המזוודה שלה היתה ארוזה, נפגשנו היא ואני, הפסיכולוגית והפסיכיאטרית, ואמרתי את התנאי הזה: 'באתי לקחת אותך, אנחנו מחכים לך בבית ורוצים שתבואי, ואנחנו רוצים שתתחייבי למשהו שיתרום לעצמך'. טליה ענתה שהיא מבטיחה שתאכל. עניתי לה שהיא כבר מאושפזת שנה ולא אוכלת, אז להגיד ברגע אחד שתתחילי לאכול - לא על זה מדובר. אני רציתי שהיא תתחייב למשהו שקשור לחיים, אבל לא ידעתי למה לצפות, לא היה לי רעיון מסוים בראש וגם לא רציתי להציע, אלא שזה יבוא ממנה. השיחה התנהלה סביב השאלה האם היא תאכל או לא תאכל. ואז היא התעצבנה ויצאה מהחדר. לרגע הייתה דממה. חרדתי לגורלה. דמיינתי איך היא תשכב שבועיים עם הפנים לקיר ולא תרצה לראות אותי, אך בתוכי ידעתי שיש פה 'זמן אמת', זמן מכריע, ומאוד התפללתי להישאר דבקה באמת ולא להתפתות לקחת אותה הביתה בעבור 'נזיד עדשים'. כשטליה יצאה מהחדר אמרה לי הפסיכולוגית: 'אם לי היתה אמא כזאת גם אני לא הייתי חוזרת במקומה'. זה עוד יותר הקשה את המקום שבו הייתי. נשארתי שם עוד כמה דקות והרגשתי שגם אני צריכה להחליט אם אני נופלת לתהום - ויכולתי בקלות, או שאני נושאת עיניים לשמיים. התחלתי להתכונן לצאת מבית החולים חזרה הביתה בלעדיה, ואז האחות התקשרה ואמרה שטליה רוצה לדבר שוב. עמדנו ליד דלפק האחיות וטליה אמרה: 'אמא, אני אהיה כל הזמן איתך'. וואו, כמעט התעלפתי. צריך להבין, זו ילדה שלא רצתה לראות אותי. בתהליך שעברנו עם נעמי למדנו לאפשר, להסתכל למעלה, אבל לא חלמתי שאשמע משפט כזה ממנה. התרגשתי מאוד וחתמתי מיד על השחרור שלה. הבנתי שזה רגע גדול, והתפללתי שתהיה בו ברכה והצלחה, כי זה לא בידנו. התפללתי שלא נחמיץ את ההזדמנות. בדרך חזרה היא ביקשה ללכת למספרה, ואמנם זה ממש לא סגנון החיים שלנו, ובכל זאת לקחתי אותה. לא הבנתי מה אני עושה שם עם החצאית וכיסוי הראש שלי. אחר כך היא רצתה פלאפל, קניתי לה מנה פלאפל. היא אכלה ביס אחד ולא יכלה להמשיך יותר. ואז היא התחילה לבכות. בכי כזה, אחרי שנתיים שהיא לא הזילה דמעה אחת. אחרי שנתיים של מאבק עיקש היא שחררה את הכל. הרגשתי שהיא בעצם יודעת שעכשיו היא במקום שמאפשר לה ולא נלחם איתה. ידעתי שאנחנו בדרך הנכונה. אז גם הבנתי איזה חסד עשה איתי ה' שלא הסכמתי להוציא אותה על בסיס זה שהיא תאכל. הייתי נשאבת איתה למעגל של איומים וכעס וקצרה היתה הדרך חזרה לאשפוז. מאותו רגע נשארתי שלוות נפש ולא נכנסתי איתה בכלל לעימות בעניין האכילה. הכנתי לה מה שביקשה, אפילו דברים מיוחדים, אך בעיקר היא היתה איתי ואני הייתי איתה. נפתח לנו פרק חדש.

 

"הגענו הביתה. אלול, ואני עשיתי שינוי במחשבה. כל עבודות הבית נדחקו לקרן זווית, כי הבנתי שזה מתגמד לעומת ההזדמנות שהיא תהיה כל הזמן איתי. מהרגע שהיא קמה בבוקר - הייתי איתה. כשהיא יצאה החוצה לעשן על המרפסת - ישבתי איתה, לקנות משהו במכולת - אני איתה, לנסוע לירושלים - לקחתי אותה, בלילה לפני השינה - ישבתי איתה, סיפרתי לה סיפורים, עשיתי לה רפלקסולוגיה, מסאז'ים עד שהיא נרדמה, וזה היה מאוד מאוחר בלילה. לא הכנתי שבת, עבדתי רק אם היא רצתה לבוא איתי לעבודה (תוך זמן קצר הפסקתי כמובן לעבוד). הכנתי לה את המאכלים המיוחדים שהיא ביקשה, דברים שלא הכנתי לאף אחד מהמשפחה, ונסעתי במיוחד כדי לקנות לה אותם, ואחרי שהיא טעמה ביס אחד זרקתי אותם כדי שהילדים האחרים לא יראו מה הכנתי לה ויקנאו".

 

רגע קשה במיוחד שמתארת גינת ממחיש עד כמה הרצון להיות עם בתה ללא תנאי דרש התגברות ומסירות. "בשבתות היה לנו מחבוא שבו היא היתה מעשנת כשאני לצדה. וביום כיפור, כשכולם עטופים בטליתות וממהרים לבית הכנסת, אנחנו הלכנו לפינת העישון.

 

"גם על הטיפול הפסיכולוגי לא ויתרנו אחרי השחרור, והיה חשוב לנו להמשיך את הטיפול של התרופות הפסיכיאטריות. הלכנו לפסיכולוגית מומחית באנורקסיה שלוש פעמים בשבוע, ולפסיכיאטר פרטי ששמו הולך לפניו. הוצאנו כספים אדירים. זה אבסורד שבבית החולים הטיפול לא עלה אגורה, וברגע שיצאה משם - משרד הבריאות כבר לא השתתף בכלום.

 

"בחסדי ה' הפסיכיאטר החדש רשם לה תרופות שהתאימו לה מאוד, וגם את הפסיכולוגית טליה מאוד אהבה, ונוצר ביניהן קשר מאוד טוב. אך הרגשנו שהיא מפספסת את המקום שלה כפסיכולוגית, וקצת נכנסת לתפקיד של אמא. היא חרגה מהגבולות שלה. החלטנו להפסיק את הטיפול איתה, וזה היה נס שטליה מעצמה הסכימה איתנו ולא נכנסנו לעימות. לא מצאנו פסיכולוגית אחרת ונשארנו כביכול לבד. התפללנו שה' יאיר לנו את הדרך. זה היה אומץ גדול".

 

 

להסיר את עול ההסתרה

מרגע שטליה התאשפזה לראשונה, ולאורך כל שלוש שנות מחלתה והחלמתה, התגייסה הקהילה בכוכב השחר לעזור ובתפקוד מלא. כבר מההתחלה שיתפה גינת את האנשים ביישוב. "החלטתי שאני לא יכולה לשמור את הדברים בסוד, ומיד ביקשתי שיחלקו תהילים שייאמרו לרפואתה. רציתי להסיר ממני את עול ההסתרה", היא מפרשת.

 

"כשטליה שוחררה היישוב כולו התגייס לעזור פעם נוספת. הביאו לנו אוכל ועשו כביסה, אך הילדים לא רצו לאכול את האוכל הזה, ואת הכביסה שקיפלו לנו באהבה רבה הערכנו מאוד אך לא מצאנו את הידיים והרגליים". משפחת סבח חשה בצורך בשינוי, בהתאמת העזרה שתהיה מדויקת יותר עבורה. "באו אלי שתי חברות מהיישוב וישבו עם טליה בחוץ, בין פיגומי הסוכה, וביקשו שנגיד במה אפשר לעזור. אני הצעתי שאולי תהיה לטליה תעסוקה, וטליה הסכימה. ואז התחילה מערכת משומנת ומתוקתקת של עזרה בהתנדבות, שנמשכה שנה תמימה. כל יום בשעות אחר הצהריים עד הערב היתה מישהי מהיישוב עם טליה. כל אחת בחרה לעשות איתה משהו אחר שהיא רוצה. עבודות יד, וטיולים ובישולים, אחת ראתה איתה סרט, אחת לימדה אותה לצלם, יוגה, לימודי קודש ועוד. טליה רק חיכתה לשעה ארבע, ואני הרגשתי שכך אני יכולה להתייחס לילדים האחרים ולבית. זו היתה עזרה גדולה בשבילי. במשך שנה, כולל בשבתות, היתה תורנות ביניהן. לאורך כל השבת היו איתה בנות שסיימו שירות לאומי". במהלך שנת החלמה זו חוותה טליה עליות וירידות, ובמקביל היו גם ניסיונות התאבדות ואשפוזים עקב כך. "עד היום יש לה קשר עם הנשים האלו, וגם ביני לבינן נוצרו קשרים מיוחדים שעד היום לא נשכחו. הן הכניסו לביתן נערה חולה ומעשנת, שלא לבושה בצניעות. הן גיבורות. אני הרגשתי בדיוק הפוך מכל רגשות האשמה שהיו לי, הרגשתי שעוזרים לי בפשטות ולא שופטים אותנו. שלחנו אותה לחוג צורפות אצל אביטל ברודי ביישוב, וטליה הכינה אצלה דברים יפים ששימחו אותה ואותנו. לקחנו אותה לחוג חרוזים בירושלים, ועשינו רק מה שהיא אוהבת ובלי לדבר על אוכל בכלל. היתה משפחה שאירחה אותה כל ליל שבת, ואני ליוויתי אותה כל שבת אחרי הסעודה לשם לפי הכלל – כל הזמן עם אמא. למרות ההתקדמות האיטית ולפעמים מורטת העצבים, אי אפשר היה לטעות. אנחנו פוסעים קדימה".

 

חדר ייחוד משלי

בשבת אחת כשחזרתי הביתה מהמשפחה שאליה הבאתי את טליה, פגשתי את דינה שורק מהיישוב, וסיפרתי לה שטליה נותרה בלי טיפול פסיכולוגי. דינה למדה טיפול בטראומה דרך אומנות, ודיברנו על כך. מיד במוצאי שבת ביקשתי ממנה לטפל בטליה. אז התחילה מסכת טובה של טיפול טוב, כי דינה באה מהמקום האמוני, היא מאמינה בלהסתכל על מה שיש ולא על מה שאין (כי אין לי המון ויש לי מעט). היא חיה את מה שהיא אומרת, וטליה עד היום בקשר כל כך טוב איתה. דינה היתה המטפלת הראשונה המדברת דברי אמונה, אחת שלא יושבת מול הבת שלי בגופיה. היא היתה לטליה לדוגמא אישית ולא רק מטפלת".

 

בסוף אותה שנה שבה היתה טליה בבית, התלבטו בני הזוג סבח כיצד להמשיך בתהליך השיקום של בתם. באופן מפתיע אך מתאים מאוד לבנות אנורקטיות, שלרוב מתאפיינות בשאיפה לשלמות, טליה ניגשה לשני מבחני בגרות, במתמטיקה וספרות, במהלך האשפוז בבית החולים בנס ציונה, וקיבלה ציונים גבוהים מאוד."זה משהו שעד אז לא הכירו במשרד החינוך", מוסיפה גינת. "היא למדה יום אחד לפני כל מבחן בגרות, וקיבלה ציון כמעט מאה. היה לנו טעם טוב של הצלחה בלימודים, וחשבנו שאולי היא תחזור לאולפנה בעפרה שבה למדה להשלים כיתה י"ב ובגרויות, אך טליה רצתה ללכת לשירות לאומי ו'ליישר קו' עם בנות כיתתה. יצרנו קשר עם יצחק לנגה, יו"ר האגודה לשירות לאומי (גם הוא מכוכב השחר), ובאגודה הפגישו אותה עם העובדת הסוציאלית שלהם. פרשנו בפניהם בדיוק את התמונה של טליה, והם כיוונו אותה למקום שהוא דתי. היא מאוד התאמצה לקנות בגדים מתאימים אך הם לא קיבלו אותה. היינו צריכים להחזיק חזק לא להתייאש, ואז באה הצעה שהיא תהיה ב'מרכז מורשת בגין'. כמעט שללנו את זה בגלל שזה לא מקום דתי, ולא כל-כך מתאים להשקפתנו (איזו שטות, מזל שהתעשתנו...). היא באה לריאיון כך, כמות שהיא, ודווקא במקום חילוני שקיבל אותה כמות שהיא וכולן הסתובבו כמוה, היא פגשה בנות שירות לאומי אחרות, דתיות ומתוקות, ושם היא התחילה תהליך מאוד יפה של חזרה בתשובה, שבמהלכו פגשה את הראל חצרוני ונוצר ביניהם קשר שהיה מאוד משמעותי לטליה. היא הלכה לשיעורים שלו, וביקשה מעמוס שישרוף לה בגדים, דיסקים, תמונות. כל פעם משהו אחר היה על המוקד. כך באופן ספונטני היא השילה מעליה את שנות הנעורים הכואבות ופתחה דף חדש. לאט לאט החצאיות התארכו והיא הפסיקה עם הסיגריות, וכל העניין של האוכל הסתדר ויכולנו קצת לנשום לרווחה.

 

"אחרי שנת השירות היא הלכה למדרשה במעון, ובשנה הזו היא רצתה שנעשה מסיבת הודיה. מבחינתנו עדיין לא היה ברור שהכל הסתדר אך היא רצתה והזמינה חברות שלה מהשירות והמדרשה ואת כל נשות כוכב השחר שעזרו לה ואת בנות המשפחה. לאורך כל הדרך נפעמנו מהכוחות של טליה לשני הכיוונים - מצד אחת לחיות ומצד שני לא לחיות. יש לה כוחות מאוד חזקים. עד היום אלו חלק מחסדי ה', וראינו את זה בעיקר בתהליך ההחלמה.

 

"אחרי שנת המדרשה טליה חזרה הביתה מתוך רצון להיות בבית. היא לא רצתה לצאת ללימודים או לעבודה. הבנתי שהיא זקוקה לזמן להיות עם אמא, וכך שוב פיניתי לי את הזמן והיינו המון ביחד. כעבור שלושה חודשים היא פגשה בחור, ומיד הם ידעו שזה זה. הבחור ידע אלו שנים עברו עליה, ולי היה חשוב שהוריו יידעו ממקור ראשון מה עבר עליה עוד לפני האירוסין. החתונה היתה כמובן מרגשת מאוד. אני זוכרת שאחרי החופה, כשהם היו בחדר ייחוד, כאילו שמעתי באוזן לחש שקט אך ברור:'למעלה ולמטה זה אותו הדבר, קרבת ה' לי טוב' . זה היה מין חדר ייחוד משלי. יצאתי מהחתונה ואמרתי לעצמי: 'ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי'. ראיתי גאולה פרטית במו עיניי".

 

לא במקום המושלם

"מאז מחלתה של טליה למדנו לדבר אחרת, להתייחס אחרת, לדבר אל הנשמה של הילדים, אל התוך שלהם. גם כיום יש לנו התמודדויות עם הילדים, וכשיש ניסיון זה כל פעם קשה מחדש, אך יש לנו מודל: התפילות זה המקום להיות בו. לא המקום הנכסף אלא המקום הכוסף. ראיתי בעיני איך כשה' מברך, הדברים מסתדרים, כי הרי היינו יכולים לעשות אותו הדבר ולא היתה לנו ברכה. אנחנו השתדלנו וה' בירך.

 

"היום אני יודעת שה' רוצה שנעשה את הדרך, שנשתדל להיות טובים יותר ולהאיר פנים. הוא בכלל לא בוחן אותנו במקום של תוצאות והצלחות. מניסיון חיי למדתי כי כשה' שולח ניסיון זה קשה תמיד, אך בזכות זה שאנחנו מגלים שאנו תלותיים, טועים, זקוקים לחסדי שמים ומצפים לישועה, זה מאפשר לנו להשתנות וכך לחיות חיים נכונים יותר. אנחנו מגיל אפס מושפעים מההצלחות והכישלונות. אנחנו מורגלים לחשוב במבחן התוצאה וכך להעריך את עצמנו. למשל, אם ילד מאחר לבית הספר ואומר למורה: נורא השתדלתי לא לאחר אבל לא הצלחתי - זה לא יעניין אותה במיוחד. כך גידלו אותנו. בזכות הדרך שעברנו עם טליה הבנו שיש להסתכל על החיים בעיניים אחרות".

 

הסיפור של טליה לימד את גינת הרבה, והיא משתדלת גם ליישם את התובנות שהיו לה במהלך התהליך המשפחתי הכואב: "למשל, ערב אחד הגעתי הביתה מנסיעה ארוכה ומצאתי כיור מלא כלים ומטבח די הפוך. סיבה טובה ל'מסיבה'. כמעט שכעסתי, ואז אחד הילדים אמר לי שהוא התחיל לשטוף את הכלים אך פשוט הגעתי מוקדם יותר ממה שחשב. פתאום הכלים לא היו חשובים לי. ראיתי את הרצון הטוב שלו וזה הספיק לי בשביל לשמוח. כך ה' רואה אותנו על ההשתדלות שלנו. אני לא מסתירה את זה שיש מריבות בבית, וגם אני מתייעצת מפעם לפעם, אבל היום לא אכפת לי שאני לא במקום המושלם. פעם, הייתי צריכה להיות האמא הכי טובה, לילדים הכי טובים והכל היה צריך להיות הכי טוב, אחרת בעיני עצמי לא היתה לי זכות קיום בעולם הזה. היום אני יודעת קצת יותר (לפחות מקווה) שמותר לי לטעות. בסופו של דבר ה' נמצא גם בטעויות. הידיעה הזו משחררת. הבת שלי ניערה אותי חזק, כי כך לא יכולנו להמשיך. אז הקב"ה מצא מקום שמולו לא יכולנו להישאר אדישים. ב"ה אחרי טליה יש עוד כמה ילדים שלא מפסיקים להיות שליחים טובים לניסיונות..."

 

ממית ומחיה

סיפורה של משפחת סבח תם אך לא נשלם. קצרה היריעה מלפרט עוד על שיקומה המדהים של טליה, שכיום מקיימת אורח חיים חרדי, נשואה ואם לילדה חמודה. סיפור הצלתה רק חושף בפנינו כמה בנות ונערות (וגם נערים) נמצאים במצוקה ומתנדנדים על התפר שבין החיים למוות. לגינת יש רצון גדול לדבר עם מורות, גננות ואימהות, ובשנים האחרונות היא מספרת את סיפורה של בתם מעל במות שונות. "אני רוצה להפריך את המיתוס של המשפחה, הכיתה או הגן המושלמים שבהם כמעט בכל מחיר הכל מצליח. יש התמודדות. תרבות המערב נכנסה לבתינו ברגל גסה, ואין ברירה אלא ללמד את אומנות הדיבור אל המימד הפנימי שבלב הילד, הנער או הנערה ובן הזוג. זו דרך מרפאת ומצמיחה, והיא מעשית וממשית. ובמקביל אליה תמיד אני מתפללת 'אל תעמידני בפני ניסיון'. אנו צריכים להתמקד בלחבר ולהתחבר אל תוכנו, אל א-ל חי שבקרבנו, כי רק הוא ממית ומחיה וגם מצמיח ישועה".

 

הפתיחות היא המפתח

טלי שאג, רכזת הקהילה של כוכב השחר, מעניקה מבט נוסף על סיפור ההתמודדות של משפחת סבח מנקודת מבטה של קהילה תומכת. "המפתח לכל היה הפתיחות שהמשפחה שידרה", מסבירה טלי. "בשלב ראשון דאגנו לכך שהבית עם הילדים, שהיו אז קטנים, יתפקד. לא פחות חשוב מכך, ידעתי ודאגתי לשכנות שיתנו תמיכה רגשית. בהמשך פנו אלי שתי נשים מהיישוב שלא רוצות בפרסומן, ושלהן מגיע ה'יישר כוח' הגדול - שניגשו ביוזמתן לגינת אחרי שהיא לקחה על עצמה משימה מורכבת ונועזת, לקחת את טליה הביתה - והציעו עזרה על פי בקשתה שהתגבשה לידי תוכנית מפורטת.

 

"הכיף עם גינת היה שהיא אמרה במה היא צריכה את העזרה, ואיך הכי טוב שיעזרו לה, וגם קיבלה בסלחנות אם היו שינויים כאלו ואחרים בתכנית. כולנו בעלי גאווה וחוששים לקבל עזרה, אבל על כל אחד עלולות ליפול צרות (שלא נדע) והם לא הסתירו שום דבר ושמו הכל על השולחן. וזה נתן לאנשים רצון לעזור ולהשתתף.

 

"בכוכב השחר קיבלו את טליה כפי שהיא: לא שפטנו, לא ביקרנו, לא כעסנו או העברנו מסר שלילי. זה עשה עבודת מידות בעיקר לנו כסביבה. כבני אדם למדנו הרבה על קבלת השונה, היתה לזה תרומה של גיבוש, הרגשה של שותפות, ערבות הדדית וביטחון בחוסן הקהילתי. כשעוזרים למישהו צריך לדעת איך: בלי התנשאות, בענייניות, ממש 'אנוכי עמך בצרה'. וכשנותנים עזרה ממקום כזה זה מתקבל. ב"ה היום גינת עוזרת לאחרים ותומכת באחרים, כך העולם, פעם אתה למטה ופעם למעלה".

 

 

לאן פונים בבנימין?

איבוד משקל קיצוני, דיכוי התיאבון, דימוי גוף לקוי ועיסוק אובססיבי באוכל - הם חלק קטן מהמאפיינים את מחלת האנורקסיה הפוגעת, ב-1.2% מאוכלוסיית הנשים בישראל, ונוגעת בעיקר להן, אך לא רק. 0.2% מהגברים והנערים סובלים גם הם ממנה. בעשורים האחרונים השכיחות של הפרעות אכילה בעולם המערבי הולכת ועולה. הפרעות אכילה הן הפרעות נפשיות וגופניות המלוות בהכחשה, הסתרה והסחה, ולכן הן קשות לאיתור וטיפול. לא כל מי שסובל מתסמינים אלו מוגדר כחולה, ועל כן יש לפנות לאבחון מקצועי. ללא אבחון בזמן הנכון, הפרעות אכילה בכלל ואנורקסיה בפרט עלולות להיהפך לכרוניות. חשיפה לדימויי הגוף הנפוצים בתקשורת היא אחד מגורמי הסיכון להתפתחותן של הפרעות אכילה. הוכח במחקרים אקדמיים כי התקשורת משפיעה לרעה על דימוי הגוף של הצופים והם מפנימים ביתר שאת בעזרתה את אידיאל הרזון. מכל הפרעות האכילה נגרמים נזקים כבדים למערכות השונות בגוף. בהיעדר טיפול מתאים, הסובלים מאנורקסיה יגיעו בין היתר למצבים של התעמלות כפייתית, איבוד שיער, מראה כחוש וחיוור, הסתגרות רגשית ועד מוות. שיעור התמותה מהפרעות אכילה נע בין 10%-17% והוא עולה ככל שההפרעה נמשכת זמן רב יותר. רוב החולים סובלים מן ההפרעה שנים ארוכות ולעתים קרובות כל חייהם. לכן, אבחון מוקדם ותמיכה של המשפחה המתגייסת לטובת ההחלמה יועילו להצלחת הטיפול והשיקום של החולה.

 

אחת הכתובות הראשונות שניתן לפנות אליה לאיתור וסיוע לנערים ונערות במצבי סיכון ובכללם אנורקסיה, היא 'היחידה לקידום נוער במטה בנימין'. היחידה פועלת בכל היישובים ומטפלת בכלל הנוער בבנימין, והיא כתובת לכל נער/ה אשר פונה לקבל סיוע, הכוונה וטיפול. היחידה אחראית בין היתר על איתור נוער במצבי מצוקה ונותנת מענה לכל צרכי הנוער בתיאום עם מכלול הגורמים הרלוונטיים לנער/ה. ביחידה אנשי מקצוע שיכולים ליצור קשר רגשי קבוע עם הנער/ה, קשר אשר ילווה אותו בכל מעגלי החיים, בדרך עקיפה שאינה פורמאלית, וכך לעזור לו או לה לקבל טיפול וסיוע מתאים. ביחידה גם יכוונו את סביבת הנערה (הורים, מורים וכדומה) לעזור באופן המתאים. בכל שאלה או תהיה ניתן לפנות לאודיה ברנשטיין, מנהלת היחידה בטלפון: 052-5666179 או לאביטל: 052-27906120 או להשאיר להן הודעה במתנ"ס בטלפון: 02-9977101.

 

שרה רוזנפלד, עובדת סוציאלית קלינית ומנהלת מרכז 'גוונים' בשער בנימין, העניקה לנו מבט מעמיק יותר על הפרעות אכילה. "הקשר שלנו לגוף מתחיל עם לידתנו ואולי אף קודם. גילויי החיבה והאהבה באים לידי ביטוי דרך הגוף. צורתו הממשית של הגוף חשובה, אולם העמדות והרגשות הסובייקטיביים שלנו כלפי גופנו הם לב ליבו של הדימוי הגופני והדימוי העצמי. קשה מאוד לקבוע מהן הסיבות להפרעות אכילה. קיימים מספר גורמים, כמו גנטיקה, חוסר איזון כימי במוח, התנהגות חברתית, תרבות ועוד. מקובל לטפל בהפרעות האכילה השונות במספר מישורים: איזון פיזי וחינוך תזונתי נכון, לעתים אין מנוס מאשפוז ואז הדברים מתנהלים תחת מעקב רפואי מסיבי יותר. במקרים מסוימים ממליצים על טיפול תרופתי נוגד דיכאון המסייע לגייס כוח ויכולת להתמודד. בנוסף לכך, יש צורך לברר מהן הנסיבות שהובילו להפרעות האכילה. טיפול פסיכולוגי רגשי פרטני יחד עם טיפול משפחתי הוא הפורמט המומלץ ביותר כיום. בטיפול הפרטני ניתן לנער כלים למציאות כוחות להתמודדות, והטיפול המשפחתי יקדם שיתוף פעולה של המשפחה. כך, בכוחות משותפים, אפשר יהיה להתגבר בצורה פתוחה ובלי רגשות חבויים".

 

מרכז 'גוונים' הוא מרכז של מטפלים הנמצא בשער בנימין ומעניק הדרכה, ייעוץ וטיפול לכל תושבי בנימין. למרכז יש גם שלוחה בנעלה. למרכז ישנם מעל 30 מטפלים מתחומי הטיפול השונים: מטפלים זוגיים, משפחתיים, מטפלים במוסיקה, בדרמה, באמנות, בתנועה וביבליותרפיה, והשירות בו ניתן בתשלום. "במרכז גוונים", מוסיפה רוזנפלד, "אנו משתדלים 'לשדך' את המטפל המתאים לאדם, למשפחה ולמקרה".

מרכז 'גוונים' פועל בימים א-ה בין השעות 8:00-16:00. מספר הטלפון: 02-5848600.