נר שישי של חנוכה. בעצם הנרות כבר מזמן כבו כי כעת כבר שעות אחר-הצהרים, ועוד מעט כבר נדליק את הנר השביעי, אך החנוכיה שלי מאירה כל-כך. ולא רק בגלל שבכל אחד מימות החג אנו "מוסיפים והולכים" (כשיטת בית הלל), ומדליקים נר נוסף, והאור הלך וגדל, אלא גם בזכות החיכוך, המפגש, שיוצרים את האור, את החום, את הלהבה המרצדת, הפועלת, המחברת.

מקום המפגש היה הפעם בנחלת בנימין – ב"תל שילה". בתקופה זו של השנה האקלים המטאורולוגי של עמק שילה קר למדי, אך האקלים האנושי חם ומאיר. לאחר שחיממנו את עצמותינו בכוס קפה ובמאפים מתוצרת ביתית, שהוכנו ביד אוהבת ומתרגשת של נשות מטה בנימין, ואת ליבנו בחיבוקים של חברות כנה ומתגעגעת, פגשנו את שׂוּרִי, שמתגוררת בשילה כבר 18 שנה, ויום אחד לפני אי-אלו שנים, החליטה להתחבר מחדש אל האדמה של הארץ הזו, ואל שורשיו הלאומיים והתרבותיים של העם בארץ הזו, באמצעות החזרה אל העיסוק ב"מלאכות קדומות". שורי לימדה אותנו לקלוע כלים שונים מסנסיני עץ התמר, וכך מצאנו את עצמנו, נשות הגליל העליון ונשות מטה בנימין, ישובות על מחצלות, כמו פעם, על פני מרחב המבנה העתיק של התל, בפשטות שמאפשרת תקשורת בגובה העיניים, כמו פעם, וגלגלנו שיחות חולין ועומק, כשאצבעותינו לומדות את מלאכת הקליעה ויוצרות, לאט לאט ובהרבה סבלנות, כלים לשימוש אסתטי ו/או פרקטי, כמו פעם...

 

בתוך כך חשבתי לעצמי שהנה גם אנחנו, חבורה של נשים מהגליל ומבנימין, בחרנו יום אחד, להתחבר מחדש אל חלקים אחרים מאיתנו, המרכיבים את העם המיוחד הזה, באמצעות מלאכה קדומה כל-כך, שהעולם המודרני, הטכנולוגי, הוירטואלי, השכיח מאיתנו, באמצעות מפגש בלתי-אמצעי, שמכיל תקשורת בונה, בריאה וסבלנית, שמתמקמת עד גובה העיניים, ובעיקר בגובה הלב, כמו פעם..

 

לאחר מכן נגענו מעט שבמעט, מתוך לימוד בחברותות, על משמעות שירת מרים הנביאה, שהיוותה נקודת מוצא לדיון משותף בנושא הבוער כל-כך על סדר היום הציבורי בכלל, והמגזרי בפרט, של "הדרת נשים". למען הגילוי הנאות יש לומר שהדיון היה קצר ובלתי ממצה בעליל, אך למרות זאת, היה משמעותי ומרגש לגלות שהקולות הנשיים, למרות המנעד הרחב, ואולי נכון יותר לומר השוני הגדול ביניהם, מצליחים להישמע בכנות, בהבנה ובקבלה, גם כשאין הסכמה, ובעיקר, שהחברות הזו נבחרת בכל מפגש מחדש, כבר למעלה משמונה שנים, דווקא בשל החיכוך הזה, שחושף בכל פעם את נקודות השוני וגם את נקודות החיבור, ומעניק לנו מפגשים אמיתיים שיוצרים אור וחום.

 

בעוד כמה שעות נדליק את הנר השביעי של חנוכה. כשנשב מול אורם של הנרות, תינתן לנו האפשרות להתבונן בלהבות המרצדות, ואולי אפילו ננסה להקשיב ללחישותיה של האש, ואז נוכל לשמוע שישנו סיפור נוסף שהחנוכיה סחה לנו בלאט. זהו הסיפור על הנשים שבזמן הזה, שלא מוכנות לוותר על המפגש האנושי הבלתי-אמצעי. המפגש הזה, שלאט-לאט מצליח למחוק את ה"קו הירוק", לפחות את זה שנחרט כל-כך חזק בלב, ולמוסס בכל מפגש מחדש כמה "קוים אדומים", ומאפשר באמת להרכיב מחדש את החלקים השונים של התצרף היהודי, הארץ-ישראלי, בזמן הזה, באמצעות מלאכת התקשורת הקדומה, שמאפשרת לשמוע ולהשמיע, ויוצרת שיח עמוק ומשמעותי, ומעל הכל, חברות כנה ויציבה, שכבר עומדת מול כל מיני רוחות מצויות ובלתי-מצויות, ויכולה להן.