שאלה: נזכרתי בחוב מלפני עשר שנים, האם יש לי אפשרות לשוב ולתבוע אותו כעת?

תשובה: יש לדון בשני נושאים: האם חלה התיישנות על חוב, והאם המלווה התייאש מהשבת החוב.

חוק ההתיישנות ומנהג ישראל

האם עצם העובדה שחלף זמן רב מהווה עילה לביטול החוב?

השולחן ערוך (חושן משפט צח, א) פוסק באופן ברור לגבי חיוב הלווה לשלם חוב: "אפילו שהה כמה שנים ולא תבעו, אין אומרים: מחל לו כיון ששהה כל כך שנים ולא תבעו".

חכמים הזהירו במיוחד מתרמית ושקר, ועל כן מוסיף השולחן ערוך (שם, ב), על פי דברי הרא"ש: "צריך לעשות הדיין דרישה וחקירה בשטרות ישנים שמוציאים אותם, למה לא תבעו עד עתה, אם יראה לו צד רמאות, כדי להוציא הדין לאמיתו".

נתיבות המשפט (סא, יח) כותב שהמנהג הוא שלא לגבות חוב ישן, אולם בשו"ת משפטי עוזיאל (חו"מ כח) ובשו"ת הרב"ז (ג, ד) ערערו על קיום המנהג.

בנוגע לתביעת אישה לקבל את שיעור ההצמדה למדד של דמי המזונות, רטרואקטיבית לתקופה ארוכה (14 שנים), בית הדין הרבני (פד"ר י, 363) דחה את טענת ההתיישנות.

אמנם בבית הדין הגדול (פד"ר יא, 131) טען הגר"ש ישראלי זצ"ל שאם נעשתה גבייה של חלק מהחוב יש בזה הוכחה שהשאר נמחל. ואילו הגר"מ אליהו זצ"ל חולק עליו וסובר שאין הדבר מוכיח כלום.

מלבד זאת יש לדון בחוק ההתיישנות המאפשר לבטל חוב שעברו עליו שבע שנים בלא תביעה. הרב רצון ערוסי (תחומין כב, עמ' 422) נוטה לשלול הסתמכות על החוק בבית הדין הזה מכיוון שהוא נוגד דין תורה, וגם במערכת המשפט הכללית יש ביקורת על החוק, וכך כותב הרב עוזיאל (משפטי עוזיאל חו"מ כח) על חוק זה שאף אינו מחייב משום המנהג: "הרי זה בכלל דינא דגזלנותא ואין הגזל ניתר מפני המנהג, שתורת ישראל מחייבת את כל אדם להיות רודף צדקה ומשפט כדכתיב צדק צדק תרדוף למען תחיה וירשת את הארץ".

ההתיישנות מצד עצמה אינה מהווה סיבה לביטול החוב.

אין ייאוש בעולם כלל?

אם המלווה התייאש מהחוב, האם החוב התבטל?

השולחן ערוך (חושן משפט צח, א) כותב שגביית החוב היא "אפילו שמענו שנתייאש מהחוב לגמרי, ואמר: 'וי לחסרון כיס' - אינו ייאוש". מאידך במקום אחר עולה מדברי הרמ"א (חושן המשפט קסג, ג) שבמקרה שיש ייאוש מחוב - החוב בטל. אמנם האחרונים חלקו על דבריו, וסוברים שייאוש אינו מועיל בחוב כלל (הגהות חכם צבי על הט"ז שם, נתיבות המשפט סו, א). אולם, קצות החושן (קסג, א) חיזק את השיטה שייאוש מביא למחיקת החוב, וחילק בין שני מקרים: "דהיכא דהוא מתייאש מפני שהלווה עני או אלַם [=אלים] – זה לא הוי ייאוש, דכל אשראי ספק אתי ולפעמים דהמלוה סובר שהוא עני ואין כן.

אבל היכא דמתייאש בחוב בדבר שסתמו עומד לייאוש גם בחוב מהני ייאוש".כלומר אם הייאוש הוא מפני שיש ספק לגבי גביית החוב הרי שאין זה ייאוש, כיון שגביית כל חוב מוטלת בספק במידה מסוימת. אבל אם נראה שהחוב אבוד - אזי הייאוש גורם למחיקת החוב. במקרה שהיה ייאוש גמור נחלקו הפוסקים האם הוא גורם לביטול החוב. במקרה שהיה שיהוי בגבייה, לכל הדעות אין לראות בכך ייאוש ואינו מפקיע את החוב.

לא עסקתי בבירור זה בשאלת המחילה, וצריך להדגיש שאם אדם מחל על החוב במפורש הוא אינו יכול לחזור ולתבוע אותו. במקרה של מחילה בלב, הדבר נתון במחלוקת הפוסקים (פתחי תשובה צח, א; דרכי חושן א, קמו).