הבוקר מחכה לנו הפתעה נעימה. אנחנו מעמיסים מזרונים על הג'יפים, ושועטים למקום לא צפוי על גבול קונגו, שם מחכה לנו אומגה ארוכה שהוכנה מבעוד מועד - לא כמו זו שבגוש עציון, אבל ארוכה דיה.

המקום יפה. מזג האויר טרופי ונהדר. מסביב הרים ירוקים והרבה ילדים ונשים מקומיים שמתקבצים סביבנו כשאנחנו ישובות בקבוצה ושומעות הסבר על המקום.

חדווה מבוהלת. כבר בארץ היא דיברה על כך שמעולם לא עלתה על אומגה בשל פחד גבהים, וזה מפריע לה. היא מרגישה כבולה, תקועה ולא מסוגלת. היא החליטה שבמסע הזה היא משתחררת מהפחדים הללו ויהי מה. היא הרי יצאה מהשגרה, השאירה את כולם מאחור, וזו ההזדמנות שלה. אבל הפחד משתק אותה.

הגיע הרגע, האומגה מוכנה. שלוש בנות עוטפות אותה באהבה, מגנות עליה, יושבות סביבה. היא מתקרבת בצעדים מהססים לאומגה הבנויה על צלע ההר, הגוף רועד ממתח. קשה לה לנשום, היא אוחזת בידי וממלמלת: "אמא'לה...".

תוך כדי ההמתנה לגלישה מתנהלת השיחה הבאה:

- "איך תרגישי אחרי שתעשי את זה?"

- "אני אהיה מלכה, אני אנצח את עצמי ואדע שאני יכולה לעשות כל מה שאני רוצה".

- "למה זה חשוב לך?"

- "כי זה דבר שלא העזתי עד פה. כולם צוחקים על הקושי הזה שלי. הצלחתי לעשות הרבה דברים קשים בחיי ורק זה תוקע אותי, משתק מפחיד. אני לא מוכנה שזה ינהל אותי. הדימוי שלי פשוט מתרסק מזה".

- "כבר פרצת כשבאת הנה לאוגנדה, בלי היכרות מוקדמת של אף אחת".

מתקרבים לאומגה. חדווה חובשת את הכובע, נרתמת למושב, כשהיא קצת חיוורת ומהססת.

- "מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לך?"

רונן מראה לה איך בנויה האומגה וכמה חבלי בטיחות יש, ואיך בכל מקרה היא נשארת תלויה ולא נופלת. מבחינה הגיונית זה מתקבל על דעתה, אבל היא לא שקטה.

- "אני בלחץ". ואחרי רגע היא מוסיפה: "אז אעצום עיניים".

- "זה יספיק לך כדי לעשות את זה?"

- "לא. אז אני אצרח כל הדרך למטה וזה יוציא ממני את הפחד".

קצה של חיוך מופיע על שפתיה ואני יודעת שהנה זה הולך לקרות. חדווה אומרת לנו: "תצלמו אותי, שתהיה הוכחה לילדים לבעל" - משהו בה מתפייס עם הפחד, מתחיל להתמודד איתו. "יאללה, הלכתי על זה". היא אוחזת בידו של רונן, האחראי על האומגה, שמלווה אותה עד לנקודה שממנה היא ממשיכה לבד.

"מה עושים עכשיו?" היא שואלת.

- "רצים שני צעדים קדימה." הוא משיב.

- "רצים לאן?" היא עוצמת עיניים בחוזקה, אוחזת בחבלים, הולכת שני צעדים קדימה ולראשונה בחייה היא על האומגה. "אמא'לה!", היא צורחת, צוחקת, צועקת. כשירדה מהאומגה צעקה אלינו: "ניצחתי!". חדווה עשתה את הצעד קדימה באומץ ובנחישות, וכשהיא סיימה את האתגר הזה לא הייתה מאושרת ממנה. זה גם היה הדבר הראשון שהיא אמרה לבעלה כשפגשה אותו בשדה התעופה כשחזרנו הביתה: "עשיתי את זה! יש עליי, אני יכולה!".

הדימוי העצמי שלנו בנוי מפרטים קטנים שמצטברים לכדי דימוי אחד גדול. לפעמים פשוט צריך לעשות את מה שאנחנו רוצים כל כך. צעד אחד קטן קדימה ודי.

אריה מליניאק, שדרן ותיק ברדיו ומאמן מנוסה, אמר פעם שההבדל בין אמיצים לפחדנים הוא שהאמיצים עושים את הדברים למרות הפחד שלהם. אז איך מתגברים על הפחד? פוחדים - ובכל זאת עושים.

@ יעל אברהם - אימון אישי חווייתי ואימון קבוצות להעצמה נשית

לתגובות שאלות מחשבות: [email protected]052-4239718