"בכל דיון חברתי, בו יש זוגות נשואים ולהם ילדים קטנים, עולה הנושא הכואב ביותר בכל בית - השינה בלילה. החברות, האמהות והסבתות מבררות עם כל יולדת טרייה: “נו, הוא כבר ישן לילה שלם?”. תחרות סמויה מתנהלת מאחורי השאלה התמימה הזו - מי האמא הכי מעולה שמצליחה לחנך את ילדהּ לישון לילה שלם, עוד בטרם הגיע התינוק לגיל חודש.

בשלב מאוחר יותר ממשיך הדיון לשאלה מי זוכה לישון במיטתו מבלי שיצטרך להתאים את גופו למספר מבקרים בעלי אגרופים וברכיים קטנטנות וזדוניות המבקשות לישון במיטה רחבה וגדולה פי שש מגודלם.

מרבית הגברים אוהבים לקטר על כך שבאמצע הלילה הם מוצאים את עצמם ללא שמיכה, ישנים במצב סימן שאלה בין הרגל של הגדול למרפק של הקטן ומתחת לראש של הבינוני, כל זאת בקור עז וכמובן שגם ללא כרית. בשלב הזה תאמר להם הרעיה: "אז תחזיר אותם למיטה שלהם".

עיקר הדיון מתמקד כמובן בשאלה מי ניגש לילדים בלילה. השיחה השכיחה בנושא נשמעת כך:

גבר: “הילדים שלנו ישנים פיקס".

אשה: "איזה ישנים? הזאטוט בוכה כמעט כל לילה. זה שאתה לא שומע כלום לא אומר שהילדים ישנים, גם אם יבוא צבא שלם וימחק מדינה שלמה, אתה פשוט ישן. מה זה ישן, מת!"

גבר: “מה את רוצה? אני מת מעייפות, נראה אותך כל יום עובדת כמו משוגעת".

אשה: “רגע, לנהל את הבית זאת לא עבודה? אני לא עייפה?"

וכאן מסתעפת לה השיחה. כל אחד ממשתתפי הדיון מעלה את דעותיו, ותמיד תבוא האחת המעצבנת שתאמר: "אצלנו רק קוקי קם, אני ישנה כמו נסיכה, הוא מחליף, מטפל, ה-כ-ל". הגברים יילחמו על כבודם

(חוץ מקוקי, שכבודו כבר נרמס) והנשים יטענו לזכויותיהם.

אין ספק כי גברים ונשים רואים את המציאות בצורה שונה, מאוד שונה.

הצד שלה:

ארבע בבוקר, אני לא נרדמת. קולות מוזרים נשמעים מכיוון אחד הילדים, משהו שבין שיעול לנחירה. אני מיד קמה לבדוק ומגלה ילד קודח מחום, מייבב בבכי ומקיא. בלי לחשוב פעמיים אני מרימה את הילד, מקלחת, מחליפה מצעים, דוחפת אקמול, והכל בדממת אלחוט לבל יקומו הילדים האחרים. הם, מה לעשות, בעלי חיישנים - מתעוררים, מתלוננים וחוזרים למיטה. מי שלא קם זה הוא, האיש שאתי. ברור שלא אעיר אותו, מסכן, הרי הוא עובד קשה כל-כך, אבל למה לעזאזל הוא לא קם מעצמו? כבר הדלקתי את האור בחדר, הכנסתי את הקטן שבוכה, הפכתי את השמיכה, משכתי את שלו ו - כלום. לבסוף, מרוב תסכול ועייפות, התיישבתי על המיטה - בוכה, או אז הוא קם, לקח את הילד, מלמל משהו מתחת לשפם ויצא בכעס.

"סוף-סוף", רטנתי, "שגם הוא ייקח קצת אחריות", ונרדמתי מיד.

בבוקר, קמתי ומצאתי את הבעל מרוח על הספה, ישן, המטבח כמו אחרי מלחמה, ובתוך הארון יושב לו הזאטוט ומכרסם את כל תכולתו - החל מביסקוויטים וכלה בפתיתי סולת באריזתם המקורית.

"מה זה?” קראתי אחוזת קריזה. בעלי נתן בי מבט אטום, מבולבל, והסביר את הצד שלו.

הצד שלו:

בשעת בוקר מוקדמת להפליא, אשתי התייפחה לה במיטה ביחד עם בננו העירני. לרגע חשבתי שהיא מקוננת על חורבן הבית. אתם יודעים, תיקון חצות וזה...

מיד התעוררו בי רחמי הבעל האביר שהולך להציל את זוגתו, גררתי עצמי מחוץ למיטה ולקחתי את היילוד הקטן. התלבטתי איך מאכילים דבר כזה, שצורח, כשאני כבר מדמיין כיצד אני מודיע לאשתי, עם שחר, שבהזדמנות הראשונה אני משלים שעת שינה גזולה.

האם אני בכלל יודע איך מאכילים מישהו שלא רוצה בקבוק? "טוב ממי, אל תבכה, הנה קח תמר. לא אל תזרוק. אוף זה התלכלך. טוב, רוצה דייסה? כן, אתה רוצה. אבל רק בצלחת. לאאא... למה? למה הפלת את הצלחת? רק הלכתי לחמם מים. לא, אל תאכל את התמר, הוא מלוכלך. קח - הנה דייסה, למה אתה חייב לשים את הידיים שלך בצלחת? זה לא משחק. לא, לא, לא - קח, קח, הנה הצלחת, תשחק עם הדייסה, רק אל תבכה. שבעת? יופי. בוא ננקה אותך". הבעל מוסיף לתאר: ניקיתי אותו, האכלתי אותו, אפילו החלפתי חיתול, אבל הבעיה החריפה. תינוקי מתוקי לא רוצה לישון, ליתר דיוק הוא עירני מאי פעם.

"תינוקי מתוקי, אולי תישן? לאן אתה הולך? מה יש במחשב? אין שם מיטה. אה, אתה רוצה דודו פישר". סרט ב-3:49לפנות בוקר.

צעדתי לעבר המחשב וגיליתי שהרגליים שלי רטובות, הבנתי שנשפך לי חלב ליד המקרר שמפשיר, כי לא סגרתי אותו כהלכה, דילגתי מעל סל הכביסה שלא מזמן עבר צונאמי, ושלחתי את מבטי אל עבר הררי כלים שהצטברו מהכנת הדייסה. הושבתי את הילד לצידי לנוח ושנינו צפינו בדודו פישר, לקול צהלותיו של תינוקי מתוקי, ואז נרדמתי. לכל מה שקרה אחר כך אני לא אחראי...

הכל הפוך

אני שומעת את סיפורו של הגבר ומנסה להבין מה השתבש, ולמה להשאיר גבר בלילה עם ילד עירני זה כמו לצאת לבילוי זוגי ולהשאיר את כל הילדים לבד בבית. בשני המקרים מקבלים בית הפוך.

והכי חשוב, למה בכל פעם שגבר כבר עושה איזו פעולת סיוע בבית הוא מתהדר בה ומחפש צל"שים ותיעוד? עכשיו תשפטו בעצמכם למה אני תמיד מביאה את הצד הנשי.

מוקדש באהבה לאליאל ועדי רוטנמר.