דלג לתוכן העמוד

שני חברים טובים יש בפסגות. שני חברים טובים הסמוכים זה על שולחנו של זה וחולקים חברות של עשרות שנים וסלע מחלוקת אחד כבד. ואם זה נשמע כמו פתיח למעשיה שהתרחשה באחת העיירות היהודיות של פעם, דעו כי גם כיום ניתן למצוא סיפורים כאלו מתחת לפנס. סיפורם של שני חברים אלו טומן בחובו מוסר השכל מעניין ומחכים, על אמונה ומחויבות, על מארג הרגשות והרצונות של בני האדם, ועל התפר הדק שכולנו כנראה מהלכים בו – ההבדל בין המציאות לדימיון.

 

פרופסור עמוס ארליך (77) מפסגות, תמיד התרגש מאוד מהמחשבה שיהושע בן נון וחייליו צעדו ממש מחוץ לסלון ביתו בדרכם לקרב כיבוש העי, וכבר בימים הראשונים להתיישבותו בפסגות הוא החל לטוות את התיאוריה שהעי זה ממש כאן, אצלו בשביל שמתחת לבית. חברותו רבת השנים עם חוקר נוצרי אוהב יהודים בשם דיויד ליוינגסטון מארצות הברית, נוצרה עם ניצני חשיפתם של שרידים ארכיאולוגים שהיו אמורים להוכיח, לפי ליוינגסטון, את מה שארליך תמיד רצה שיוכח. לעומתו - אפרים זינגר (70), חברו ליישוב של ארליך, הבקי בנבכי ההיסטוריה היהודית בארץ ישראל, מחזיק בדעה מנוגדת לדעתם של ארליך וליוינגסטון - כרוב החוקרים בתחום. בתווך נמצאים אנשי פסגות שבשטחם מצוי אתר ארכיאולוגי קטן, ותוהים מה באמת כדאי לחשוב על הנוף הנשקף ממרפסת ביתם.

 

ציפור נפשו

ח'רבת ניסיה הוא שמו של אתר יישוב קדום שנמצא בתוככי היישוב פסגות.

במהלך מאה השנים האחרונות נעשו בו חפירות מסודרות ונחשפו בו ממצאים רבים המעידים על כך שהמקום היה יישוב יהודי מובהק בימי בית ראשון ושני.

 

גודלו של האתר לא רב, כ-15 דונם. ההנחה המקובלת במחקר כיום היא כי בח'רבת ניסיה התגוררו כ-400 איש, באזור שהיה מרכז ארץ בנימין. בין השנים 1979 ועד 2002, התקיימו באתר 16 עונות חפירה על ידי משלחת אמריקאית בראשות ד"ר דיויד ליוינגסטון. ליוינגסטון ביקש לראות באתר את מקום העי המקראית. הצעתו מתבססת בעיקר על זיהויה של בית אל המקראית בכפר אל-בירה, שנמצא כקילומטר וחצי ממערב לח'רבת ניסיה ("העי אשר עם בית און מקדם לבית אל", יהושע ז', ב'). אך דבר זה אינו מקובל על רוב החוקרים שמזהים את בית אל המקראית בכפר ביתין שנמצא כשלושה קילומטרים מצפון לאתר.

 

כשאני מגיעה לביתם של עמוס ונחמה ארליך ביום מעונן, הם מקבלים אותי בחום.

עוד לפני שאני חונה, עומד עמוס וממתין לי על המדרכה, מכוון אותי שלא אטעה, מעשה סב מיומן. ארליך הוא אדם רגיש שאוהב את הטבע ושוחר ידע בכל התחומים. את צעדיי הראשונים בגינתו אני עושה תוך שהוא מצביע על חלקת הרקפות שהוא מגדל באהבה, מבחינה כי בכניסה לביתו יש חממה שבימים כתיקונם מלאה בצמחי תבלין ולידה צמחים ועצים נוספים.

 

בחדר עבודתו נמצאות, בצד הספרים והמחשב, תמונותיהם של ארבעת ילדיו ונכדיו המצולמים יחד עם אשתו השנייה נחמה. ארליך אוהב את משפחתו וקשור אליה, ועיניו נוצצות מכאב חבוי כשאני שואלת אותו על אשתו המנוחה. כשהגיעו לפסגות, היו בני הזוג ארליך, מחמשת מקימי היישוב, בני 47. כשאני שואלת אותו כיצד עוזבים דירה מסודרת וחיים נוחים בשכונת בית-וגן הירושלמית, ועוד בגיל מבוגר יחסית, הוא עונה בפשטות: "תמיד היתה לנו הרגשה שאנחנו צריכים ללכת לעשות משהו של ממש בעניין ההתיישבות. היינו קבוצה של שלושה חברים וריכזנו את הפעילות של גוש אמונים בבית-וגן. אך לעבור ליישוב מרוחק היה מאוד לא נוח. אני נסעתי יום-יום לעבודה בתל אביב, ואשתי ז"ל עבדה בירושלים. אז להתרחק יותר מדי זה היה בלתי אפשרי". את פסגות הגדירו כיישוב קרוב לירושלים בזכות הנסיעה דרך רמאללה, שאז היתה בגדר מציאות.

 

כשהתקשרתי אליו לשאול אותו האם יתראיין לעיתון בעניין העי הוא שמח מאוד, וכאדם האוחז את ציפור נפשו בכפו הכין מבעוד מועד את כל הנתונים, כדי שגם אני אחזה במו עיניי בתחביבו הוותיק. על מסך המחשב נפרשות המפות, הנתונים והעובדות - עדות להתעניינות רבת השנים של ארליך בנושא אחד שהוא בבת עינו.

 

למרות שעברו 30 שנה מאז, הוא חוזר אתי בקלות במנהרת הזמן אל אותו יום בו גילה את קבוצת החופרים האמריקאיים בראשותו של ליוינגסטון. כחודש אחרי שהגיעו הוא ואשתו המנוחה, על ארבעת ילדיהם, לפסגות, צפה ארליך מחלון הקראוון שלהם בקבוצת אנשים שהסתובבו על הגבעות. בתחילה חשב שמא ראייתו מתעתעת בו, שכן האזור מלא בצמחיה שיד אדם לא נגעה בה ואמור היה להיות ריק לגמרי, אך בערנות של מתנחל טרי הוא פצח מיד בהליכה מהירה בשבילים הלא מהוקצעים של היישוב החדש, אל עבר אותה קבוצה.

 

עד מהרה, הוסרו מחסומי החששות שעטפו את שני הצדדים. ארליך וקבוצת החופרים גילו כי סקרנות אינטלקטואלית היא מכנה משותף ביניהם ואף אהבת התנ"ך, כמובן בהבדל גדול. ארליך התוודע אז לממצאים הארכיאולוגיים הקושרים, לדעת ד"ר ליוינגסטון, את פסגות עם תקופת יהושע בן נון וכיבוש הארץ.

 

קבוצת החופרים כללה כמה עשרות נוצרים אוהבי תנ"ך, 'משוגעים לדבר'. הם גילו בחפירותיהם כלי חרס ותכשיטים - צמידים, טבעות, חרוזים ותליונים (כל הממצאים הועברו למוזיאון רוקפלר לארכיאולוגיה בירושלים). וכך, ממשיך ארליך לספר לי בהתלהבות, ניהלו הוא וחבורתו של ליוינגסטון מערכת יחסים של אורח ומארח. ארליך דאג להם ללינה ומזון, והם בתמורה סיפקו לו נתונים רבים שאספו ושיתפו אותו בממצאיהם.

 

עד מהרה הוא הפך לאיש הקשר שלהם בפסגות בכל הדרוש להם לחפירותיהם, וחברות אמיצה נרקמה ביניהם. ארליך ערך את מאמריו של ליוינגסטון על העי, ובמהלך שנות החברות אף ביקר אותו בביתו בפנסילבניה שבארצות הברית.

 

אנשי המדע ואנשי הרוח

ארליך הוא מתמטיקאי, איש המדעים שאוהב ומעריך אנשי מדעים. לאחר שנים רבות של הוראת המתמטיקה בבתי ספר תיכוניים באזור ירושלים, הוא ניגש לתואר הדוקטורט ואחר כך מצא משרה מכובדת באוניברסיטת תל אביב, בפקולטה למדעים, שם הוא מלמד גם את מורי העתיד למתמטיקה. את המקצוע, שהוא מאוד אוהב, נראה כי לא היה מחליף בעד שום הון שבעולם, אך הוא אינו מסוגר בעולמם של המספרים ויש לו תחביבים רבים.

 

"באוניברסיטת תל אביב מבדילים בין האגף המערבי לאגף המזרחי", הוא אומר, כשאני שואלת על העבודה בשטח שהוא כמעט מוקצה לימניים, במעוז השמאל של האקדמיה. "האגף המערבי זה מדעי הרוח", הוא מפרט, "ושם הם חילוניים לגמרי, והשמאלנים כועסים על כך שדווקא במדעי הטבע יש הרבה דתיים ואנשי ימין. הם הודו בפניי שהם מרגישים לא בנוח עם העובדה שדווקא במדעים היותר רציניים יש יותר דתיים. אולי כי האמת היא הגיונית יותר, וניתוח המציאות הוא מדויק יותר משלהם. עם הסטודנטים יש לי קשר לבית הספר לחינוך, ורק עם אלו שלומדים הוראת המדעים ולא עם מקצועות אחרים. הם נבדלים בפרצופיהם – אלו נראים סימפטיים ואלו לא". כבר אמרנו שהוא מעריך את אנשי המדעים המדוייקים? לכן, כשאני שואלת אותו על הפולמוס על העי והמחלוקת עם חברו אפרים זינגר, הוא עונה נחרצות שיש הבדל בין איש מדע לאיש רוח.

 

אפרים זינגר הוא תושב פסגות כבר 28 שנים והיסטוריון בהכשרתו. במשך עשרות שנים עבד בסוכנות היהודית ובתוכה במחלקה להתיישבות, והיה אחראי על היישובים מאדם ועד אלון מורה. זינגר מגדיר את עצמו כ"פריק של ארכיאולוגיה", ובשיחתנו הוא מגלה בקיאות רבה בכל הממצאים הקשורים בעי. מאז מגוריו בפסגות, יש לו הזדמנות לראות עין בעין בשטח את כל שלמד בספריו, והוא ממשיך לעשות כן עד היום.

 

זינגר שולל מכל וכל את הקביעה של ליוינגסטון וארליך, שח'רבת ניסיה היא העי. במסגרת סדרת שיעורים בנושאים ארץ ישראליים-בנימיניים שהעביר זינגר לאנשי פסגות, ושגם ארליך השתתף בה כמאזין, הזמין זינגר את חברו לקידמת הבמה, להציג בפני התושבים כל אחד את הנתונים שבידיו. אמנם הויכוח בין ארליך לזינגר לא מטשטש את חברותם הותיקה ורבת השנים, אך בנושא זה ברור לשניהם שאין כל סיבה לפשרה. זינגר שמח על ההזדמנות להציג את הדברים בפני כולם, וארליך לא התבלבל מהנתונים הסותרים למרות שכביכול נחל מפלה בדיון. הוא דבק באמונתו ולא מהסס להגן עליה, גם אם לעתים הדברים נשמעים מעט מאולצים.

 

אמנם בבנימין זה דבר נפוץ, אך לא בכל מקום שבו תגורו (גם אם בארץ ישראל) תוכלו לשרטט את פעילותו של מצביא דגול כיהושע בן נון כקשורה למקום מגוריכם. ארליך אומר בפירוש כי האמונה והרצון להאמין שכך היה דורשת את התאמת הנתונים בשטח לקביעותיו, וזה לא סותר את העובדה שיש נתונים רבים אחרים לכך שהתיאוריה הופרכה.

 

"אני לא מכחיש את העובדה שזה ממש כיף אישי שלי לחשוב על כך ש-35,000 האנשים שעמדו להסתער על העי חיכו כאן בצל העצים שלי", הוא אומר, ומציף לי הרבה שאלות בנוגע למהותה של התיאוריה ולגבול הדק המפריד בין הרצון והדמיון למציאות. ארליך הוא איש של נתונים ומספרים, אך העמק שעליו מדובר נמצא ממש מתחת לחלון סלון ביתו, ואין ספק שעבור כל אחד מאיתנו דבר זה היה מעלה את ערכו הסנטימנטלי וההיסטורי של הבית. ממרומי גילו ותוארו, הויכוח הזה נתפש בעיניו כחלק ממשחק של דעות ועובדות שהוא לא חושש לשחק בו. "איני מתרגש מנתונים שיכולים לעמוד מנגד ואני לא מפחד להגיד אותם בקול רם".

 
ההיסטוריון אפרים זינגר, הויכוח לא מטשטש את החברות

 

איפה החומה, איפה השער?

אז מה באמת הקושי בתיאוריה של ארליך ומדוע הקביעה שהעי נמצאת בפסגות אינה מקובלת על אף חוקר כיום פרט לליוינגסטון הקשיש, שכלל לא היה ארכיאולוג, אך חפר כאן במשך שנים רבות ונתן את כל אונו ומרצו לקידום הרעיון שלו?

 

אפרים זינגר מסביר: "גודל המקום בפסגות אינו מתאים לגודלו המתואר במקרא. זהו אתר בן 15 דונם. יהושע בן נון לא היה מעלה את כל צבאו כדי לכבוש איזה כפר קטן. יותר מכך, באחד הפסוקים ה' אומר: "ראה נתתי בידך את מלך העי ואת עמו ואת עירו ואת ארצו" (יהושע ח', א'). היתה שם סביבה של עיר ענקית, ואין לכך כיום שום סימנים. 12,000 אנשים נפלו שם במלחמת העי, ואין לכך שום סימנים, כי במקום, כפי שקבעו במדרשת הרי גופנא, חיו 400 איש.

 

"כשיהושע בן נון נמצא למטה ורוצה לעלות למעלה, הוא צריך לעלות בצורה הדרגתית.

דרך אלון נמצאת בחצי הדרך בין הבקעה לשיא ההר. פסגות יושבת ממש על השיא. הכפר המסכן הזה היה רחוק מכל צירי התנועה. רחוק מכביש 60 המקורי, דרך האבות, והדרך בה כבש סנחריב את ירושלים - דרך אלון של היום שחוצה את נחל מכמש. לעי בפסגות אין שום יתרון - לא גובה, לא סביבה, היא רחוקה מצירי תנועה. למה שיהושע בן נון יכבוש את המקום הזה?

 

ומה עם ממצאים ארכיאולוגיים?

"העי נשרפה עד העצם אחרי הקרב הזה, ואין כאן זכר לשריפה כזו. וההוכחה הניצחת היא שאין חומות בכלל במקום. היתה חומה גדולה מאוד בעיר, והחומה הזו היא קריטית למקום הזה, שהקרב התנהל מחוץ לה. ואין גם שער ומקום לשער. אין סימנים להריסות של עיר גדולה, גלי אבנים וכולי, וגם התירוץ שהיה שימוש משני של חומרים לבנייה בידי אנשי המקום – התירוץ של עמוס לעניין, עדיין היו צריכים להימצא ממצאים שמוכיחים זאת.

"הסיפור מדבר על כך שכל עם המלחמה יצא לקרב, אך הקב"ה מבקש מיהושע להציב 35,000 איש ממערב לעיר. ממערב לאתר ח'רבת ניסיה, יש וואדי נמוך - אני הלכתי וספרתי כמה אנשים יכולים להיכנס לוואדי הזה, ואין סיכוי שיכנסו כל האנשים האלו ועוד 5,000 איש שיהושע בן נון הוסיף. גם רבע מהמספר הזה לא נכנס לוואדי הזה. לכל היותר 2,000 איש. להחליף את הוואדי בוואדי המרוחק יותר, היכן שבנויים הבתים המדורגים של פסגות, זה גם לא הגיוני, כי זה תלול מאוד והם שכבו שם שני לילות.

 

"אחת הטענות החזקות של עמוס היא שאפשר היה לראות מהעי את השברים. ליוינגסטון מצא שברים והראה אותם לכולם, ואני אומר שכל השברים שנמצאו קשורים לשבר הסורי- אפריקאי, והאזור שלנו מלא בשברים אלו. מלבד זאת, דרכו של סנחריב בכיבוש ירושלים מתוארת בפירוט, ושם נזכרים כל היישובים שהוא עבר בהם. התיאור הכרונולוגי הזה לא מותיר לנו מקום לספק שהעי היה המקום הראשון ולא אחרי מגרון. כלומר הוא צריך להימצא באזור עופרה ואולי קצת אחר כך".

 

על חשיבותה של פסגות והאתר, ללא קשר לעי אלא כמקום יהודי והיסטורי מן המעלה הראשונה, פורש זינגר נתונים מרהיבים: "פסגות זה מקום התצפית הטוב ביותר בארץ ישראל. אפשר לבוא בכלל בלי תנ"ך ולראות עין בעין את כל האירועים שהתרחשו

ב-300 ו-400 השנים הראשונות להתנחלותו של עם ישראל בארץ".

ובכל זאת, הנתונים המשכנעים כל כך של זינגר לא משנים את עמדתו של ארליך.

 

עמוס, מקריאת הנתונים עולה תחושה לא נוחה, שמנסים להתאים אותם למציאות כדי שתהיה תיאוריה.

"בכל תיאוריה יש נקודות קושי. בתיאוריה שהתורה התקבלה למשה בסיני את לא רואה נקודות קושי? למשל, אין בסיני עקבות של מסע של שני מיליון אנשים. איך נכנסו לארץ מספר כזה גדול של אנשים בלי שישאירו סימנים? זה שיש שיקולים נגדיים זה לא מספיק בעיניי בשביל לבטל את הכל. אני רגיל לכך שיש קשיים".

הויכוח בן עשרות השנים בין ארליך לזינגר החל עוד בשנים שליוינגסטון עדיין חפר באתר בפסגות. זינגר מספר כי עוד אז היה ניגש לליוינגסטון בזמן שחפר ושואל אותו "נו, איפה החומה? איפה השער?", אך כיום נראה שהם לאים מהוויכוח, והם מוצאים נושאים אחרים לדבר עליהם.

 

כאן לומדים בכיף

בינתיים, בפסגות עושים הרבה כדי שהאתר יהפוך למקום חשוב לתושבי היישוב ואורחיהם. "גם אם זה לא העי", אומרת חפצי גנוט, רכזת הקהילה של פסגות, "ח'רבת ניסיה זה מקום מדהים מבחינת הממצאים. יש פה מבנים יפים והרבה ארכיאולוגיה, ובסיבוב קצר רואים את כולו".

 

ביישוב פסגות עורכים אירועים רבים סביב ח'רבת ניסיה. "בסוכות האחרון קיימנו שם את 'יום העי' וממש החיינו את המקום: אריגה, חימר וכדים, מעגל מתופפים ויצירה לילדים עם תחנות והפעלות למשפחה. בל"ג בעומר היתה תחרות 'חפש את המטמון' בעקבות המטבעות העתיקים, כדי לעודד את הילדים לגלות את ההיסטוריה של המקום מימי מרד בר-כוכבא. פרט לכך עורכים כאן ימי הולדת, שיעורי כיתה מבית הספר, טיולי שבת, והנוער מקיים מחנה ארכיאולוגיה בן כמה שבועות בו הם חופרים, מפנים את השביל ההיקפי וביום האחרון מדריכים את אנשי היישוב באתר". לאחרונה, יצרה מיכל אלמליח מפסגות, שבעה שלטי פסיפס, וישראל קליין הכין את הלוחות לשלטים וליווה את העבודה".

 

ומה כתבתם על שלט הכניסה?

"כתבנו שזהו אתר העי, כנראה כדי ליהנות מהספק כל עוד לא הוכח בפירוש אחרת". בהמשך יוצבו באתר שלטי תוכן בעברית ובאנגלית עם הסברים מעל הממצאים, כדי שכל אחד יוכל למצוא את דרכו במקום. במרכז המבקרים בנחלת בנימין ישנו ספר בן 200 עמודים, מלווה בתמונות, שכתב ליוינגסטון, ממנו ניתן להתרשם מפרויקט החיים של החוקר שהגיע מעבר לים כדי לחפור ברגבי אדמת ארץ ישראל. ואין ספק שאנו, שגרים ב'ארץ התנ"ך', מוזמנים בהחלט להגיע למקום, לטייל ולהתרשם".

 

אתר מורשת העי

אהרון טבגר, ממדרשת הרי גופנא, מסכם: "הרוב המוחלט של החוקרים מזהים את העי במקומות אחרים ולא בפסגות. היחיד שכן זיהה אותה בפסגות הוא החוקר דיויד ליוינגסטון. הוא החל לחפור לפני כ-30 שנה כדי להוכיח את הזיהוי הזה, שאינו מקובל בעליל אצל אף חוקר. המחלוקת על זיהוי העי נותרה כתעלומה.

 

הדעה הרווחת במחקר כיום היא שמקום ח'רבת א-תל, על כביש 60 מצד מזרח וממול לביתין, הוא העי. בשנות השלושים של המאה הקודמת התקיימו שם חפירות, אך הממצאים לא התאימו לכתוב במקרא, ויש חוקרים שטענו בעקבות כך שהמקרא לא מדייק... כך זה אצל רבים מהחוקרים, לצערנו. כשהנתונים לא מתאימים הם מיד משנים את המקור.

 

שתי ההצעות האחרות הן שהעי היתה למרגלות הכפר דיר דבוואן, אך זה מקום שלא נחפר ואין לכך שם הוכחות, וההצעה של הרב יואל בן-נון שזיהה את העי בח'רבת מרג'מה ממערב לכוכב השחר, הצעה שמוטלת בספק בגלל המרחק הרב מבית אל.

 

מבחינת הממצאים באתר בפסגות, יש שם התאמה לתקופות ההתיישבות, ובעיננו יש חשיבות גדולה לאתר הזה כאתר מורשת העי משום שבכל מקרה הנקודה עצמה היא במרחק לא רב משם, בטווח של שניים-שלושה קילומטרים. זהו אתר שצופה על האזור כולו ויש לו חשיבות בפני עצמו.