אמא שלי היא אישה בעלת חכמת חיים אשר משתבחת עם השנים. בכל שנה, בימים שבין חופשת פסח לחג עצמו, היא מלמדת אותנו שיעור בניהול זמן. בילדותנו, היינו יודעים שניקיון פסח הוא מטלה שאין לה שעת סיום. בבוקר היינו קמים למלאכת הקרצוף, ומתייצבים בפוזיציה של מנקה עד שהשמש הייתה שוקעת.
לפעמים היה לנו הרושם כאילו שככל שאנו עמלים, כך מתרבות להן המטלות. הדבר היחיד שהחזיק אותנו היה החוק של אמא שלי: “לפסח לא מגיעים על ארבע".
לפיכך, עם סיום המטלות, בדיוק ארבעה ימים לפני החג, היינו אורזים את מיטלטלינו (או מה שנשאר מהם אחרי כתמי האקונומיקה), לוקחים את כל ממתקי פורים (או מה שנשאר מהם), את שאריות החמץ ו...קדימה, יוצאים לטייל.
את כבישי הצפון אני מכירה בעל פה. בכל עיר בה היינו עוברים אמא שלי הייתה צועקת בהתלהבות: “תראו ילדים! כולם מנקים ורק אנחנו מטיילים, אתם רואים את כל השטיחים בחלונות?”; וככה אנחנו היינו שוכחים את כאבי הגב, ואמא - את הסדקים מהסנט-מוריץ.
ימי החופשה השנתית זכורים לי לטובה ואימצתי אותם אל ליבי, כך שגם היום אנחנו נוהגים בביתנו באותה שיטה. החוכמה היא שאנחנו נהנים מהפריחה בשלב הכי יפה בשנה, אין פקקים, המחירים זולים - בקיצור, מ-ו-ש-ל-ם!
מי בלחץ, מי?
בכל שנה אני מכניסה את כל ילדיי ללחץ-אימה החל מראש חודש ניסן, ומשתמשת בשוט האיומים על מנת לדרבן את עדרי לנוע ולנקות יחד איתי - "מי שלא ינקה, לא ייצא לטיול", אני חוזרת שוב ושוב, כאילו שאני מנסה לשכנע את עצמי שהדבר אכן אפשרי.
לכל ילד יש רשימת מטלות מסודרת שלא מתרבה עם הזמן, וזאת על מנת שיראה שיש אור בקצה המנהרה, והוא אינו תלוי בין שמיים וארץ, נתון לחסדיה של אימו בהקצאת מלאי המטלות.
עם כתיבת שורות אלו אני מבינה שבעצם לא הועלתי הרבה לעולם - הלחץ נשאר אותו לחץ, כאבי הגב בעינם עומדים, רק התזמון פשוט משתנה.
היתרון הגדול הוא שבבקרים אני מנקה בלי אף אחד בסביבה, דבר שעוזר מאוד להתקדמות הניקיון.
שהרי ידוע איך נראה ניקיון כשכל הילדים בחופש:
אמא: "נו, קדימה, להמשיך לעבוד. לא, זה לא הזמן לאכול - מספיק כבר לנשנש את חטיפי הפורים. אני אזרוק אותם, אני מבטיחה לכ... אני אזרוק אותם לפח עכשיו, אני מנקה ואתם מפזרים. מי לוקח את הקטנים לגן שעשועים? אני חייבת לעבוד בשקט, אני רק מסיימת חדר והוא כבר מתבלגן, ה-צ-י-ל-ו! לכו להירשם לאיזו קייטנת פסח, אני כבר מעדיפה לעבוד לבד. צאו!”
מכיוון שמערכת העצבים שלי ממילא עובדת על טורבו, רעיון הטיול דווקא חוסך דלק יקר למערכת.
יוצאים לחופשי
הילדים מגיעים מבית הספר מלאי מזכרות וצ'ופרים לפסח: גביע (שנשבר בדרך כי התיק היה עמוס), בקבוק יין קטן (שאני אף פעם לא יודעת אם הגננות והמורות דאגו לוודא שהוא אכן נקי מחמץ), כרית (בגודל של אצבע), חוברת ההגדה (שחוץ מעשרת המכות וארבעת הבנים אין בה כלום), ומרץ רב (כי מחר אין לימודים). "חופשששששששששש", הם צועקים כל הדרך אל הבית. אין קריאה מפחידה מזו עבור אמהות. מיד הן מחפשות מלאי סרטים ותעסוקה לימים המטורפים, "בגן של דודו" לפסח, "חג גדיא" עם אריאלה סביר, "ליל הסדר עם הסולטן" ועוד ועוד סרטים לציבור הדתי וחובביו.
אצלנו, עם הגיע ראשון הילדים, הוא נשלח אל החצר לניעור וריקון התיק, זריקתו למכונה ו-לאוטו, שחלילה לא ילכלך את מה שניקיתי. הוא יכול לחכות שם כמה שעות או ימים, עד שיגיע אחרון אחיו ויסיים אף הוא את מלאכת טלטול התיק. או אז, כולנו באוטו, מוכנים לתזוזה. תיקים? יש. אוכל? יש ויש. חופש? יששששש!
כל הדרך אני מצביעה לילדים: "תראו, מתוקים, את השטיחים בחלונות, כולם עובדים - רק אנחנו מטיילים. היה שווה לעבוד קשה, נכון? עכשיו אנחנו נהנים".
ובליבי אני מודה לאמא שלי, שלא מוותרת לנו אף פעם ודואגת שהטיול הזה יהיה חוק במשפחה.
הביתה אנחנו חוזרים ממש לבדיקת חמץ, ולעיתים מגדילים לעשות ואפילו מכניסים את הבגדים למכבסה הקרובה על מנת להגיע ממש בנחת. לפעמים הבגדים שלקחנו כל-כך מוכתמים מאקונומיקה שהם עוברים היישר לפח... מה שחשוב הוא שאחרי יציאת מצרים הזאת, אנחנו ממש בני חורין.
(אם כי אני נוטה להאמין שאחרי הטור הזה, הלך על מחירי המבצע והכבישים הריקים).
פעם שמעתי איש חכם מזכיר: “אבק זה לא חמץ, הילדים לא עבדים ואמא היא לא קורבן של פסח".
חג כשר ושמח לכולם.