ילידת שנת 1950.

ילדות ונעורים בקיבוץ "השומר הצעיר".

נשואה ליעקב, יו"ר היישוב נחליאל ומתמחה בפיענוח בדיקות דם

לימודים:ביו-אנרגיה, לימודי אור וצבע, צ'אקרות, וגוף האדם באופן הוליסטי.

עיסוק בעבר:אסטרולוגית ומטפלת אנרגטית בעזרת עפעוף, על פי שיטה שפיתח רפי רוזן.

עיסוק בהווה:מפיקה תמציות מצמחי ארץ ישראל לצורך ריפוי, כותבת חומר בתחומה (כולל כרטיסיות עבור מטפלים) ויש לה גם מטופלים שלה. רוב הטיפולים והייעוץ מתבצעים בטלפון.

תחביבים:"העבודה לוקחת ממני כמעט את כל האנרגיה, ובכל זאת אני קוראת בכל יום את כל ספר תהילים, מצלמת, ומטפחת גינה של פרחי בר".

מוטו בחיים:"להיות מטפלת ומאבחנת טובה כדי לעזור כמה שיותר לאנשים".

אנשים מספרים שהגיעו למרים במצבים אקוטיים, ואחרי מגע שלה, אנרגיה ומילים נכונות - הם השתחררו, נרפאו, ומרגישים הרבה יותר טוב.

מה היה הרגע -

שבו עשית שינוי משמעותי?

לפני שנתיים, כשהחלטתי שאני מתחילה לטפל בתמציות, במקום טיפול באנרגיות.

כשאני רואה אדם אני יכולה לדעת עליו כל מיני דברים, גם אם הוא לא סיפר לי. אני רואה וחשה. למשל אישה התקשרה אלי, והבנתי שהיא מאוד כועסת וסובלת, ושעברה חיים של התעללות ומכות. שאלתי אם אני יכולה לדבר איתה ולעזור. עצם זה שדיברתי איתה ושמתי את האצבע על נקודות מסוימות, וגם קיבלתי אותה, עזר לה.

הרבה אנשים מרגישים שלא מאמינים להם, ושאפילו המטפלים שלהם שופטים אותם: "אתה עושה סיפור גדול", "תשחרר את זה", "עבר זמנו".

אדם שתקוע בטראומה לא עושה זאת בכוונה, ולרוב הדבר האחרון שיעזור לו להשתחרר ממנה זה שיפוטיות. אני לא חושבת שמטפל אחד צריך וחייב לשאת הכל על עצמו, אני עוזרת לאנשים במה שאני יכולה ומפנה אותם גם לאנשים נוספים שיכולים להושיט להם יד.

הכי שמח?

כשמטופלים שלי החלימו, או לא היו צריכים לעבור ניתוחים. כשאנשים הצליחו לתפקד בצורה טובה וזורמת. פעם התקשר אלי אדם בן 82שהיה עצבני, חסר סבלנות, מתפרץ מהר ולא מוצא את עצמו. היתה לו ירידה בשמיעה, ועוד המון בעיות פיזיות. הוא עבר טיפול בתמציות רגילות, והיום הוא מתפקד יפה, הזיכרון והביטחון שלו חזרו, הוא לוקח פחות כדורים של רופאים והוא יותר מחובר לחיים. זה מאוד משמח. היה לי מטופל שעבר תאונת דרכים קשה והיה אמור לעבור ניתוח, והטיפולים חסכו ממנו את הניתוח.

גם כשאני רואה את הפרחים פורחים בגינה, אלה רגעים מאוד שמחים ומאושרים.

של גילוי?

כשגיליתי את א-לוקי היהודים. בקיבוץ שלי גדלנו על מרקס ולנין, ועל הקולקטיב - 'כולם למען אחד' וכולם שווים, חוץ מהדתיים והחרדים שהם מדרגה יותר נמוכה. אבל ערבים הם אותו הדבר - כך למדנו בקיבוץ. אני לא התחברתי לזה. חיפשתי דברים רוחניים כל חיי. בגיל 27, מישהי שפגשתי במקרה הציעה לי ללמוד את השולחן ערוך. חשבתי שזה ספר רוחני, לא הכרתי הלכות. זה היה תהליך ארוך, שבמהלכו גם הכרתי את יעקב ונישאנו. בקיבוץ השומר הצעיר, ובבית שלי, שהיה השמאל שבשמאל, קיבלו הלם מוחלט. הם אמרו שאני צריכה טיפול פסיכולוגי דחוף, ולבעלי הציעו לגזור את הזקן או לפחות להוריד את הכיפה. להוריי ז"ל היה מאוד קשה, כי הם ברחו מזה, וכשאני חזרתי זו היתה עבורם סטירת לחי.

אני לקחתי מאוד ברצינות את הציווי "כבד את אביך ואת אמך", וכשהם חוו את זה, היחס שלהם השתנה, כי לפני כן הייתי מאוד במרד.

בקיבוץ ריחמו עלי, וחשבו שיצאתי מדעתי. 15שנים מאוחר יותר אנשים נוספים מהקיבוץ חזרו בתשובה, ואז הקיבוץ התחיל להיפתח, אם רצה או לא. הם תמיד לחשו לי: "הנה, אפשר ללחוץ לך את היד עכשיו כי יעקב לא רואה אותך". הם חשבו שאני עושה את עצמי. הם לא הבינו שעברתי שינוי עמוק.

של עלבון?

קיבלתי כמה "ברכות". חברות מקיבוצים סמוכים, ששמעו שאני גרה מעבר לקו הירוק, אמרו לי שאני 'מתנחבלת'. לאחרונה הן קראו לי 'טאליבנית'.

של תסכול?

התסכול הוא כשאנשים מפסיקים טיפול באמצע, או שלא מדווחים ואני לא יודעת מה קורה איתם. לפעמים הם מתקשרים אחרי מספר שנים ואומרים: "אה, כן. זה מאוד עזר לי, הרגשתי כל כך טוב, שלא הרגשתי שאני צריך לספר לך".

של שחרור?

יש אנשים שאני רואה שאני לא יכולה לעזור להם אז אני משחררת אותם באהבה. למשל מי שסובלים מבעיות פסיכולוגיות קשות, ורוצים שיחות קבועות עם אדם מקצועי, או מי שצריך מגע - כי אני כעת מטפלת דרך הטלפון.

שבו החלטת לעבור לבנימין?

גרנו בבני ברק, ובעל הבית כל הזמן העלה את שכר הדירה, הצמוד לדולר. יעקב שאל אותו למה הוא מעלה כל כך הרבה את שכר הדירה? והוא אמר: "תלכו לשטחים, אחר כך יגרשו אתכם, תקבלו פיצויים וככה יהיה לכם כסף". הוא אמר את זה בציניות, אבל אנחנו החלטנו לגור ביישוב ברצינות, וכדי להישאר כמובן.

חיפשנו יישוב חרדי. ראיתי את נחליאל והתאהבתי באוויר, במקום, בשקט. זה הקצה של קצה העולם.

יש כאן רוגע, והרגשתי כאילו מצאתי את 'השידוך שלי'. קנינו חצי דונם אדמה והחלטנו לגדל צמחי בר ועצים. הלכנו לכיוונים טבעיים.

נחליאל הוא יישוב מעורב של חרדים ודתיים לאומיים. אנחנו מאה משפחות. זה יישוב קהילתי, ואם מתעוררות בעיות פותרים אותן לא באלימות, ובסך הכל מסתדרים מצוין. כל אחד חי את חייו. אף אחד לא אומר לי איך לחיות ואני לא אומרת לאחרים איך לחיות.

של התמודדות?

בקיבוץ אמרו שלא יבואו לבקר אותנו, ושכל מה שמעבר לקו הירוק לא שייך לארץ ישראל.

למרות זאת הוריי הגיעו, ואבא שלי נהג לבקר אותנו פעם בחודש. מה שהפריע לו היו התרנגולות שהתחילו לקרקר בארבע בבוקר.

בסוף ימיה חלתה אימי והתגוררה איתנו כמעט שנתיים. היא נגמלה מהכדורים הרגילים, ובעזרת טיפול אלטרנטיבי חזרה לתפקד כמעט לחלוטין, אבל היא מאוד התגעגעה לקיבוץ, וכשחזרה לשם וגם לטיפול הקונבנציונלי - היא החזיקה מעמד רק עוד שלושה חודשים.

אחרי שהוריי נפטרו הקשר עם הקיבוץ נותק.

של השלמה?

אני לא מתגעגעת לקיבוץ כי אני אוהבת את החיים שלי פה, ואת העומק שיש בהם היום. האתאיזם בקיבוץ היה בשבילי חסר. בקיבוץ היו לי את החוויות שהייתי צריכה, ושחררתי אותו באהבה. לימדו אותי לחיות יחד - גדלנו יחד בבית-הילדים, היו לי 18אחים ואחיות, היו כל הטיולים ושיחות הנפש, אבל לא היתה האיכות של הזוגיות עם א-לוקים שיש היום בחיים שלי. זה לקח שנים עד שהבנתי והתחברתי.

של פחד?

בשלוש השנים הראשונות בנחליאל פחדתי מאוד ולא ישנתי בלילה. וגם כיום, אחרי איתמר, נעשיתי רגישה, אבל יש את א-לוקים ואני סומכת עליו, ומה שצריך לקרות קורה.

של חלומות לעתיד?

לפתח את התמציות, לפתח את מה שאני כותבת ולעזור ליותר אנשים. אני מתרגמת את הכרטיסיות לצרפתית ואנגלית, ומקווה להגיע לקהל רחב יותר.