בכל שנה עם תום טקס יום הזיכרון, כמו עולה מאליה תפילה חרישית, שהרשימה הכל כך ארוכה של נופלי בנימין שמקריא ראש המועצה ברחבת "בית יד לבנים" שבואדי חרמייה, לא תתארך עוד. אך בכל שנה נוספים שמות חדשים לרשימה הקשה כל כך לשמיעה. השנה נוסף לרשימה הזו גם שמו של סמ"ר משה נפתלי מעפרה, שנפל בהתקפת המחבלים בסמוך לאילת (וקיבל צל"ש על תפקודו לאחר מותו).
אל הטקס המרכזי של בנימין לא חדרו הדיה של המתיחות שגאתה השנה, בין ארגון נפגעי פעולות האיבה וארגון יד לבנים. כאן, חיילים ואזרחים שנפלו – כולם כמו היו בחזית אחת, חזית מאבקנו המתמשך על ארצנו, ועל כן שמות כולם נישאים בנשימה אחת.
"לכם המשפחות השכולות נאמר", אמר בטקס אבי רואה, ראש המועצה, "כי מסירות נפשם של יקיריכם מלווה אותנו בכל תחומי העשייה ומחזקת אותנו בהתמודדות היום יומית מול אלה המנסים לכלותנו".
מח"ט בנימין, אל"מ סער צור, ריגש את הנוכחים כשסיפר על בן דודה של אמו, בנימין, שניצל מהשואה כשקפץ מן הרכבת והצליח להימלט להונגריה, ועלה ארצה עם עליית הנוער, שריד יחיד למשפחתו. הוא גויס למלחמת השחרור, ונפל בקרב בית גוברין. "בנימין מסמל בעיניי את הנכונות ועוז הרוח", אמר. "כבר שנתיים שאני בתפקיד, ורואה את ניסיונות המחבלים לשבש את שגרת החיים, ואת עמידתכם ואת עמידת החיילים האיתנה במשימתם להגן על הארץ. אנו נעשה הכל כדי שתוכלו אתם להמשיך בשגרת החיים", אמר המח"ט.
"יום הזיכרון ויום העצמאות הם תמיד ימים של חשבון נפש", אמר אחר כך אבי רואה, "מה המחיר ששילמנו כדי לעמוד על זכותנו להתקיים, ולאן פנינו מועדות. אנו תמיד צריכים להזכיר לעצמנו את דברי שמעון החשמונאי ליוונים – "לא ארץ נכריה לקחנו... כי אם נחלת אבותינו..." - כדי שיהיו בסיס להווה, ואת המסר הזה להעביר לדורות הבאים. העניין הזה מעסיק רבות את מחשבותיי – בצד ההישגים המדהימים של המדינה, לאן אנחנו מתקדמים מבחינת הזהות של אלה שגדלים כאן. איך נביא לכך שהדור הצעיר בארץ הזו ימשיך את מפעל המדינה האדיר בתוך הנטייה העולמית לעבור מזהות ציבורית לזהות אישית-פרטית, וישמור על האינטרסים של העם היהודי בארץ ישראל מבלי להתפתות לרעיונות שוא, שכמותם כבר חווינו בתולדות ימינו".