ב-19 למרץ רצח המחבל המוסלמי מוחמד מרה ארבעה יהודים בטולוז שבצרפת: את הרב יונתן סנדלר ושני בניו, אריה וגבריאל, ואת הילדה מרים מונסונגו, בתו של מנהל בית-הספר אוצר-התורה. כמה ימים לפני כן, ב-11 וב-15, כבר רצח אותו האיש שלושה חיילים צרפתיים בטולוז ובמונטובן. מול האסון שפקד את הקהילה היהודית ואת הקהילה הלאומית הצרפתית גם יחד, רבים הם הישראלים ששואלים: "למה יהודי צרפת – שהם כחצי מיליון איש – לא עולים לכאן בהמוניהם, כדי לברוח מפני האנטישמיות השוררת שם?" לשאלה זו אנסה לענות.

 

העלייה הצרפתית הינה אחת העליות הדינמיות ביותר בעולם. בעוד שהעלייה העולמית נמצאת בירידה, כ-2000 יהודים צרפתיים ממשיכים לעלות ארצה בכל שנה (אחרי שיא של 3000 איש ב-2005). אם נשמור על היחס המספרי בין מספר העולים למספר היהודים במדינה כמו ארצות-הברית, הרי שאמורים לעלות ממנה 20,000 יהודים אמריקנים לשנה, בעוד שרק 3500 מהם עלו ב-2010 (מספר הנחשב כגבוה).

 

עוד נציין שהעלייה הצרפתית היא בדרך כלל עלייה אידיאליסטית ביותר, המבוססת על הזדהות דתית וציונית חזקה. יהודי צרפת בוחרים לעלות מתוך דבקות לארץ-הבחירה, ולא מתוך בחילה מפני ארץ-מוצאם, בימינו אנו כמו בעקבות מלחמת ששת הימים. אני אישית הייתי חלק מקבוצת עולים בסוף 2002. התקופה הייתה זו של האינתיפאדה השנייה, המתח היה גדול, והטרור הפיל חללים. אבל המציאות הקשה הזו לא עיכבה אותנו, מה עוד שרובנו התיישבו ביו"ש. אמנם באותה תקופה הייתה במקביל התעצמות של מעשים אנטישמיים בצרפת – רובם מאת מהגרים ערביים צפון-אפריקאיים, כ'תוצאה' מהתפרצות האינתיפאדה ב-2000, מהכתבה הטלוויזיונית המזויפת על פרשת אל-דורה, וככלל כתוצאה מההטעיה התקשורתית התמידית בענייני ישראל ושכניה; אך היהודים לא הרגישו רגש מקיף, כולל, קבוע ומתמיד של חוסר-ביטחון הנובע משייכותם הדתית. מסתבר אפוא שהמציאות הייתה כמעט הפוכה מהתמונה השגורה בעיני ישראלים רבים: במקום יהודים רדופים שמאחרים – משום מה – לנוס למקלט יהודי, הייתה עליה נבחרת, אידיאולוגית, פרי מחשבתם של יהודים שחשו בסך-הכול במצב בטוח, אל ארץ שנתקלת בקשיים ביטחוניים חמורים.

 

לעבוד פי שלוש, להרוויח שליש

האם יהודי צרפת נמצאים בסכנה כיום? האירועים האנטישמיים נמצאים בירידה בשנתיים האחרונות: ב-2011 נספרו 389 מקרי אנטישמיות (שכללו גם פגיעות בבני-אדם ובנכסים, וגם איומים וקללות), לעומת 466 ב-2010; ב-2009 נרשם שיא של 832, בעקבות המבצע הישראלי בעזה. אף-על-פי שהאנטישמיות הערבית מהווה איום, ואף-על-פי שהילודה הערבית עלולה ח"ו לגרום להתפתחות האנטישמיות בשנים הבאות, אין כיום בקהילה היהודית הצרפתית הרגשה של רדיפות או של איום תמידי וקיומי. הם אינם במצב של פאניקה.

 

ובכל זאת, למה העלייה אינה מושכת יותר את הקהילה היהודית בצרפת, ובכלל את הקהילות היהודיות המערביות? משום שיהודים רבים שוקלים מה הם ירוויחו ומה הם יפסידו אם יעלו. מה הם ירוויחו? חיים יהודיים הרבה יותר קלים ומרוממים, סוף לבעיות של שבת ויום טוב כלפי מעסיקים ואוניברסיטאות, סוף לקודי הכניסה לביתם בשבתות, מבחר יותר רחב של מוסדות חינוך, ויוקר המחייה דווקא הרבה יותר זול. וכמובן, קודם כל, קדושת הארץ והעם, קיום מצוות ישוב הארץ, להיות עם חופשי בארצנו.

 

ומה הם יפסידו? לעתים תכופות - מעמד מקצועי שמתאים לשאיפות ולמומחיות שלהם. כמובן שאני לא אומר לאף אחד מיהודי המערב שכך יהיה בהכרח, כי אין ברצוני לייאש אף אחד (ואדרבא, אני מעודד את חבריי היהודים מחו"ל לעלות ואף להתכונן לאפשרות הזו); אני רק מנסה כאן לענות לשאלה הישראלית הנפוצה הזו, על-ידי הזכרת כמה נתונים מציאותיים.

 

לא ניתן להתכחש לכך שחלק משמעותי מהתפתחותו של האדם נובע מעבודתו וממעמדו החברתי. האם מורה צרפתי יהיה מעוניין להרוויח רבע ממה שהוא מרוויח בצרפת? האם רופא יהיה מעוניין לעבוד פי שלוש ולהרוויח שליש? מתוך אידיאל ציוני, יהודים עולים ונשארים בארץ, למרות ירידת המשכורת הדרסטית וקשיי פרנסה, אך הרבה אנשים שוקלים את האינטרס הכספי שלהם, ואפשר להבין את זה.

 

חוץ מן הבחינה הכלכלית נטו, נזכיר את עניין המקצוע בפני עצמו. בהרבה מקרים העלייה מתבטאת במעבר מתפקיד רב-אחריות לתפקיד זוטר. מי מוכן לקבל את זה? חובבי-ציון שרופים. אחד מחבריי - שף טבח הוא. בצרפת, הוא עבד בשתיים מהמסעדות הצרפתיות הדגולות ביותר, והקים את המסעדה הכשרה היחידה שצוינה על-ידי מדריך גסטרונומי חשוב. ככוכב בישול, הוא קיבל הרבה ספוק מעבודתו. כיום הוא עובד עבור חברת קייטרינג ומכין מאתיים מנות עוף עם זיתים לערב של חתונה. כבר לא מדובר על גסטרונומיה. מה קרה? מעסיקיו הפוטנציאליים בבתי-המלון ובמסעדות כאן ראו בו סיכון, כי כשרונו עבר את שלהם בהרבה. פעמים אחרות הוא סתם פגש אדישות ואי-הבנה: לא יודעים מה זה תורת הבישול הגבוה, ולא מעוניינים לדעת.

 

עבור אנשים רבים העלייה מהווה התרסקות-מקצועית. חבר אחד, שעובד בצרפת בתחום המחקר המדעי, חיפש יותר מפעם את הדרך לעלייה. אך הוא אינו מוכן לוותר על פירותיהם של שנות עבודה עקשנית. לא ניתן להשוות בין מה שיש לו שם לבין תנאי העבודה, השכר, האחריות ותחומי המחקר שהציעו לו כאן. הרי בהרבה מקרים החברה הישראלית אינה פתוחה מאוד לחו"ל, מה שמאד פרדוכסלי כשמדובר במדינת עלייה. לא פעם מעריכים כאן שאין מה ללמוד ממה שבא מן החוץ. עולים באים בכנות וברצון לתרום לארץ את המומחיות ואת המקצוענות שלהם, אך אין הכוח-הנותן שלהם מוצא כוח-מקבל מתאים. הדיפלומות הצרפתיות, גם הכי גבוהות, אינן מוכרות שיטתית כאן. לצרפת יש רשת של מכונים מוכרים בינלאומית - Polytechnique, HEC, Normale Sup, Centraleוכדומה, אך ישראל מאחרת להכיר אותם.

 

לישראלים רבים יש איזה תסביך נחיתות כלפי ארצות הברית, אך מאידך יש תסביך עליונות כלפי אירופה המערבית, למרות רמת פיתוח חברתית, כלכלית ותרבותית גבוהה יותר שם. התסביך הזה מחמיר כלפי צרפת, בגין המדיניות הפרו-ערבית הקבועה של מדינה זו מאז מלחמת ששת הימים. לא ממש נעים להתייצב מול התנשאות או אירוניה כאלה. גם לא נעים להיות מופנה תדיר אל זהות ארץ המוצא, מיד כששמים לב למבטא: "אתה צרפתי? הא הא, זה נשמע!". יש גם כאלה שפונים אליכם תמיד בחיקוי – לא מוצלח – של המבטא הצרפתי. אפשר לפגוש אותם במשך עשר שנים, והבדיחה נראית עדיין מצחיקה בעיניהם. אף פעם לא ראיתי דבר כזה כלפי אנגלים, ספרדים, ערבים או סינים בצרפת, שהיא מאוד פתוחה לתרבויות העולם. לפעמים, מרגישים כאן אפוא יותר "מהגרים" מאשר "עולים". מבחינה זו, יש אולי קירבה מסוימת בין חיי עולה לבין חיי מתנחל: מין נחיתות חברתית כלפי המודל הדומיננטי. ודרך אגב, ההתקפלויות השונות של הממשלות האחרונות בכלל, והגירוש של 2005 בפרט, לא מעודדים במיוחד את העלייה. יהודי צרפת מכירים יותר מדי את הנסיגות ואת הוויתורים מול הערבים שם, כולל אלג'יריה בזמנה הזכורה לחלק מהם.

 

עוד נקודות אחדות עלולות לרסן עלייה: מערכת הרפואה בצרפת הינה אחת מן הטובות ביותר בעולם. לא כל אחד רוצה לעבור מתור שבו הרופא מקדיש לך חצי שעה - בודק, נוגע, שואל ויועץ, לתור של חמש דקות – כולל שתיים של הקלדה. לגבי קצבת ילדים, לא כולם מוכנים לעבור מ-1400 ₪ עבור שלושה ילדים - לדוגמה, ל-628 ₪. ולפעמים פשוט קשה לעלות משום שרוב המשפחה נשארת שם, במיוחד כאשר יש הורים מבוגרים.

אז למה הם לא עולים בהמוניהם? הנכונות לעלות תלויה ביחס בין אידיאלים לפרגמאטיות. אך נכון אולי להפוך את השאלה: "למה הם כה מרבים לעלות ?". אפשר לענות עליה בכך שמלבד החיים היהודיים הקלים והאיכותיים יותר, כנזכר, יש כאן אפשרות של התפתחות רוחנית גדולה יותר לאין-שיעור, ערך של קיום המצוות גבוה יותר לאין-ערוך, קהילות אנושיות מלבבות ביותר, במיוחד בישובי יו"ש, ששומרים על רוח חלוצית. וגם סיכון פחות מנישואי-תערובת.

אולי נכון היה לשאול שאלה זו את הסבים הציונים שלכם, שלפעמים עזבו מעמד מכובד במדינה אירופאית כדי לייבש ביצות בפלשתינה. למה הם עלו, אלא אם כן ויתרו מרצון על האינטרס הפרטי כדי למסור את עצמם לכלל האומה הישראלית? למה הם עלו, אלא אם כן רוח הקודש דחפה אותם? "טוב פת חרבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב (משלי יז א). אמר רבי יוחנן : טוב פת חרבה – זו ארץ ישראל, שאפילו אוכל אדם בה פת ומלח בכל יום ודר בתוכה, זוכה לעולם הבא" (ילקוט שמעוני).

 

הכותב, שעלה ארצה מצרפת לכוכב השחר, הוא מתרגם ומלחין