בכל שנה, בימים האלה של שלהי האביב, ישנה תנודה כללית באוויר. רבים משנים את מקומם ופותחים פרק נוסף בחיים, והיתר יוצאים מקליפת החורף שלהם לעידן חדש.
ילדי חטיבת הביניים נרשמים לתיכונים, תיכוניסטיות סוגרות את שנת השרות, בחורים נמרצים כבר חולמים על ימי המכינה הקדם-צבאית או ישיבת ההסדר, וסטודנטים לעתיד חותמים על מקצוע לחיים.
החום והאוויר האביבי מנשבים כמו מביאים בשורה חדשה מהולה בהתמרדות קלה. 'ספירת הגומר' לקראת החופש הגדול נותנת את אותותיה, וכל הילדים מחפשים להם אטרקציות שונות ומשונות כדי להעביר את הזמן עד ימי החרות. בריכות השחיה נפתחות לרחצה וחנויות משקפי השמש פותחות במבצעי קיץ ענקיים.
אני מהרהרת בדבר ומגלה שגם אצלי חלו תהפוכות. הסלון הוחלף עם פינת האוכל, פינת האוכל עם הארונית, בכל יום ביתי לובש צורה חדשה, חדרי הילדים עומדים להיצבע ומייבש הכביסה יוצא לפגרת קיץ.
אם הבטתם החוצה אל הרחוב בזמן האחרון, יכולתם בוודאי לראות עשרות ילדים סוחבים רהיטים, וגוררים ענפים וגזעים השוקלים פי מאה ממשקלם. ספות שנקרעו מקבלות תפקיד חדש, שולחנות נשלחים אל הלא נודע, ואלפי גרוטאות שהמתינו שנה שלמה בחצר עד יבוא גואל, מתפנות על ידי גדודים של לוחמי תפוחי אדמה צלויים, אל מדורות בצורת הרים של פריטים שונים ומשונים.
הורים שמתגעגעים לימי הילדות מנדבים באופן קבוע את כלי רכבם, ולוקחים את הגזעים כ"נגרר" לרכב, ומבלי להתבייש אף מנהלים את מאבקי הילדים נגד גונבי העצים, ומתייצבים ראשונים סביב המדורה רק כדי "להשגיח על הקטנים", ואם לא די בכך, הם גם נשארים כל הלילה עם הילדים - "רק כדי לדאוג שלא יעשו שטויות", ומביכים את ילדיהם שרצו סוף-סוף ערב של כיף בלי אף מבוגר בסביבה.
”השנה אנחנו נשארים ערים כל הלילה!" מכריזים הקטנים. אני מהנהנת בהיסח הדעת, מאשרת, לא מאשרת. בכל שנה אותו סיפור.
- אנחנו: “בשתיים-עשרה בלילה כולם בבית".
- הם: ”מה? לא! שתיים-עשרה וחצי , ב-ב-ק-ש-ה, תנו לנו חצי שעה".
- אנחנו: ”טוב, אז באחת-עשרה וחצי”
- הם: “אוף, איזה מעצבנים, בסדר, נו, אז בשתיים-עשרה”.
בזה תם הדיון בדרך כלל. עד לשנה שעברה.
הבכורה, שנדמה לה שהיא כבר מזמן ברשות עצמה, בכלל לא מכניסה את עצמה בקטגוריית בני הבית,
לה יש שעות אחרות שאינן כלולות בשעון העולם, לשעות שלה קוראים "מתי שיתחשק לי" או "כשייגמר". אלו שעות שטרם נמצאה להן הגדרת זמן מדויקת ולכן גם קשה מאוד לנהל עליהן משא ומתן.
הקטנים, שמבינים שגיל ההתבגרות נמצא בקטגוריה מיוחדת, מנסים את מזלם: “למה היא כן ואנחנו לא? זה לא פייר". הבעיה הגדולה היא שלמתבגרת הזו נוספו עוד שניים שלאחרונה מקימים אופוזיציה ביתית מאוחדת המביעה את דעתה בכל עניין, ולעיתים אף יוצאת כנגד הכללים אותם אנו מנהיגים על הקטנים.
וככה אנחנו (ההולכים ומזדקנים) נאלצים לרוץ בין מדורות הצעירים למדורות הבוגרים עד לשעת העוצר, שעה בה הצעירים שבים הביתה הרבה פחות מותשים מאיתנו, מסריחים עד אימה, מלוכלכים, ומלאי מרץ לוויכוחים למה הם לא צריכים להתקלח וכמה זה נחמד ריח של עשן במיטה.
ואם בענייני מתבגרים עסקינן, לאלה המתבגרים יש גם תפריט מיוחד שלא היה בימינו.
אנחנו היינו מביאים למדורה תפוחי אדמה, פיתות, נקניקיות, וגם גיטרה ומפוחית. היום כולם שודרגו לארוחות גורמה - פרגיות, סטייקים, סלטים כאלה ואחרים, ואיתם מערכת הגברה עם קריוקי או רכב של אחד ההורים עם רדיו-דיסק בעל עוצמה.
כאמור, בכל שנה, בערב המדורות, אני מוצאת את עצמי מטיילת ממדורה למדורה, בודקת שהכל בסדר, שהר העצים לא גבוה מדי, שאף אחד לא מרגיש בודד, שיש הורים ששומרים על המדורה, שהילדים אוכלים ושלא קר להם, כאילו אין לי חיים משל עצמי.
השנה החלטתי: הפעם גם לי תהיה מדורה, גדולה ומלאת חום, מדורה עם עצים עבים שיבערו כמו שצריך, נזמין חברים, נביא גיטרה ומפוחית, תפוחי אדמה ואפילו כנפיים למנגל, נעשה מרשמלו על האש ונשיר עד אור הבוקר.
הבעיה היא שלא מצאתי אף הורה שמותר לו להישאר אחרי חצות הלילה, כולם צריכים לחזור הביתה להתקלח וללכת לישון; מה לעשות - כלל זה כלל.