יליד שנת 1950

ילדות ונעורים בטוניס, בן זקונים אחרי שתי בנות.

מתגורר בשילה, "מחובר למקום וחש קדושה, אולי בשל היותי כהן מצאצאי כהני ג'רבה - אי הכהנים הידוע בטוניס".

נשוי לאורלי – גננת, בעלת תואר שני בחינוך

אב לחמישה, סב לחמישה

לימודים: בית הספר להנדסאים במגמת חשמל בצרפת, ולימודי ערב לתעודת הוראה, ובמקביל קורסים וסדנאות באומנות. בארץ – בית הספר לקציני ים בעכו ("דבר שהקנה לי תעודת קצין חשמל בצי הסוחר"), שיעורים פרטיים וסדנאות צורפות אצל מורים בטבריה, ביצהר ובירושלים.

עיסוקים בעבר: הקים תשתיות חשמל בארמונות מלכים עתיקים בצרפת ובגרמניה ("העבודה חייבה גם שיחזור דמויות גבס המעטרות תקרות, במטרה לשמר אותם – עבודה שאיפשרה לי לעסוק גם באומנות שאני כל כך אוהב”); עבד כקצין חשמל באוניות צי הסוחר הישראלי ומורה לחשמל ("כשהכרתי את אשתי החלטתי לעזוב את הים, הרי תמיד אמרו שהים זה לדגים ולא לבני אדם”).

עיסוק בהווה: הקים יחד עם בתו יעלה עסק צורפות משותף.

תחביבים: לשחק עם הנכדים, ליצור - צורפות, תכשיטנות, אומנות בעץ, גילוף בפקקי שעם; תכנון בתים, שיפוצם ועיצובם, ולא על הנייר בלבד.

אהבה גדולה נוספת: ארץ ישראל. טיולים ולינת שטח ("אם נתקלתם בחניון שלא נשאר בו מקום פנוי בגלל משפחה של 70איש ו-25- אוהלים - אנחנו מתנצלים...").

מוטו בחיים: כשפתחנו את העסק וביקשתי ברכה מהרב דוד אבוחצירא, והוא אמר לי: "תעשה הכל לשם שמיים". המוטו הזה מאוד דיבר אליי ומאז, כשאני יוצר, מעצב או מתקן תשמישי קדושה, אני תמיד משתדל לקיים "שיוויתי ה' לנגדי תמיד". אני משתדל למצוא בכל עיצוב את הקשר לבורא עולם.

מה היה הרגע –

מהילדות שלא תשכח?

נולדתי בטוניס, ובהיותי בן שש שנים נכנסתי ישר לכתה א', למרות שמעולם לא הייתי בגן ילדים. שלא כמו כל ילד שגדל בעיר או בכפר, אני גדלתי בבית מרוחק מאוד מהכל. אבי היה מנהל מפעל של מאות פועלים, וביתנו היה בתוך המפעל ממש. כמובן שהיו צריכים להסיע אותי לשם עקב המרחק הגדול. למזלי ידעתי קרוא וכתוב, כיוון שאמי שתחיה לימדה אותי והכינה אותי לכתה א'.

בהיותי בגיל בר מצווה עברנו לגור בטוניס הבירה, שם יכולתי ללמוד בתיכון. בסיום לימודיי, בשנת 1967, כשאני כבן 17וחצי, עברנו לגור בצרפת, או יותר נכון 'ברחנו', ממש כך. אושר לנו לקחת שתי מזוודות בלבד - על מנת להבטיח שלא נעזוב את המדינה לצמיתות. נאלצנו לרכוש כרטיסי הלוך ושוב למרות שידענו שלא נחזור לטוניס.

שחשת פחד?

ביום שבו פרצה בארץ מלחמת ששת הימים, הערבים בטוניס החלו בפרעות איומות. באותם רגעים ממש שבהם התחילו המהומות מחוץ לחלון בית הספר, הייתי בעיצומה של בחינת הבגרות האחרונה שלי.

עד לימי סוף המלחמה היתה אווירה מאוד מתוחה בין היהודים למוסלמים. גם מי שנחשב כידיד או שכן טוב, עורר חשד ופחד. אבי חשש לחיינו, אך מה ששבר את גב הגמל הייתה פנייתו של ערבי שהיה מוכר היטב לאבי בתור לקוח במפעל, שביקש להשיא את אחותי לבנו. אבי, שמנהג המקום היה נהיר לו, הבין; אם יסרב - המשפחה תיפגע.

בשארית כוחותיו הנפשיים העלה חיוך רחב על פניו, ופטר אותו בתשובה סתמית, כמסכים אך 'נדבר עוד אחר כך'. עוד באותו שבוע, באופן מבוהל ביותר, ארזנו מעט מיטלטלין וטסנו לפריס. לפני נסיעתנו אבי השאיר את מפתחות הבית, על כל תכולתו, לערבי ששמר איתנו לאורך כל השנים על יחסי שכנות טובים מאוד. הוא סיפק לו איזו אמתלה על כך שהוא נאלץ לטוס לצרפת, וביקש ממנו שימכור את הבית ותכולתו עבורנו, ובתמורה אבי ישלם לו שכרו.

לאחר שנתיים, כשהכול נרגע, אבי חזר לטוניס. בביתנו גרה משפחה מוסלמית לא מוכרת, ואותו שכן 'טוב' ערבי עשה את עצמו שאינו מכיר את אבי ואינו יודע על מה הוא מדבר בכלל.

של הגשמת חלום?

במשך כל זמן שהותי בצרפת לא הצלחתי להבין למה עברנו לגור בצרפת ולא בארץ ישראל. לאחר כשנתיים קצתי בחיי הגולה, והתחלתי להפציר בהוריי שנעלה לארץ ישראל. לבסוף, לאחר ארבע שנות גלות בצרפת, התייאשתי וביקשתי רשות מהם לעלות ארצה לבדי. לא היה קל לשכנע אותם, בכל זאת בן יחיד, בן זקונים. אבל בסופו של דבר ניצחתי. כן, הדבר עלה בידי ואני קורא לזה ניצחון קטן שלי. זו הייתה תפנית חדה בחיי, זו הייתה התגשמות פסגת חלומותיי.

של אכזבה?

עליתי דרך הסוכנות היהודית עם קבוצה של כשלושים בנים ובנות, כשכולנו מסורתיים. מטרתנו הייתה להקים קיבוץ, וכך גם הובטח לנו על ידי השליח היהודי. הנחיתו אותנו בקיבוץ בנגב, עם הבטחה שזה רק תהליך ושבקרוב מאוד אנו נקים קיבוץ משלנו. היינו כולנו באופוריה, לא חשבנו לבדוק תעודת כשרות - הרי אנו בארץ הקודש! כשהגיעה ערב שבת ורצינו להתפלל בבית הכנסת, פה נכונה לנו הפתעה גדולה. אין! אין בית כנסת. עשינו מהומה, ואז נאמר לנו: אין כאן בית כנסת, אבל תוכלו להקים לעצמכם - יש צריף נטוש בקצה הקיבוץ, לכו לשם ותעשו מה שאתם רוצים. נדהמנו מכך שאין בית כנסת בארץ הקודש, אבל יותר מכך שאנשים יהודים אינם מבינים שבשביל בית כנסת צריך ארון קודש ומקום נקי.

מכה נוספת נחתה עלינו מאוחר יותר, כשהבנו שאין כשרות במקום. הדבר קרה בערב ליל הסדר המשותף בקיבוץ, שם גילינו שלצד המצות ישנן סלסילות לחם. שוב זעקנו, והוסבר לנו שכל אחד חופשי לאכול מה שבא לו ואין כפיה, לכן יש גם מצות וגם לחם. התברר במהרה לכולנו שאין לנו מה לעשות בקיבוץ . הייתה אוירה של אכזבה, מפח נפש. רימו אותנו. לצערי כולם חזרו לצרפת, חוץ משני חברים ואני. נשארנו בארץ, נפרדנו מהקיבוץ, וכל אחד הלך לדרכו.

שבו החלטת לעבור לבנימין?

אשתי נתקלה יום אחד באיזו כתבה בעיתון המשמיצה את המתנחלים. היא פנתה אליי ואמרה שהחינוך הטוב ביותר הוא דוגמא אישית, ואם אנחנו רוצים להעביר לילדינו את המסר של חשיבות מצוות יישוב ארץ ישראל, אנחנו צריכים להמחיש להם את המצווה ולא ללמוד עליה מרחוק... ללא היסוס, בהחלטה של רגע, הסכמנו פה אחד - אנחנו הופכים למתנחלים.

הכי מרגש?

בבר המצווה של בני ידידיה. בני רועי ערך למוזמנים סיור בעיר העתיקה בירושלים, הוא הסביר לפרטי פרטים על החיים בעיר בתקופה שבה בית המקדש היה קיים, וממש יכולתי לראות בעיני רוחי את עבודת הכהנים. אני זוכר שזה היה הרגע שבו הבנתי בבת אחת עד כמה השתלם לעלות לארץ ישראל, עד כמה השתלמו הקשיים בהתאקלמות בארץ ללא משפחה - הבן שלי, כהן מצאצאי רבי ישמעאל כהן גדול - יודע את עבודת הכהנים על בוריה, ומסביר ומדריך בנושא. זהו רגע שלא אשכח בחיי.

שהשפיע עליך במיוחד ושינה את חייך?

הרגע שבו הבת שלי ואני החלטנו לפתוח ביחד עסק. את הסטודיו שלנו הקמנו בעשר אצבעות, ובדיוק כמו שהסלוגן שלנו אומר, אנחנו צורפים חלום. אנחנו מעצבים וצורפים יחד, מלמדים צורפות, שירטוט, ציור ורישום תכשיטים וגם פיתוח רעיון.

של הצלחה?

יומיים בלבד לאחר שסיימנו לבנות את האתר שלנו ( www.yeela.co.il) היה לנו מספר עצום של כניסות

ותגובות חמות, חיוביות ונלהבות. לא ציפינו שזה יקרה כל כך מהר... זאת הייתה הפתעה נעימה וזאת הצלחה מסחררת.

של סגירת מעגל

כשכל משפחתי עלתה סוף סוף לארץ לאחר 34שנים של הפצרות בלתי פוסקות מצידי. זה היה רק לפני כשמונה שנים (כשעברו כבר את גיל ה-80). הקליטה לא הייתה קלה בגיל זה, אך בסופו של דבר הם התאקלמו יפה והיום הם מתגוררים בנתניה. אחריהם הגיעו אחיותיי. עד אז הייתי בן המשפחה היחיד שחי בארץ הטובה שלנו.