שרים, ח"כים ובכירי משטרה וצבא עולים בזה אחר זה אל גבעת האולפנה בבית אל, לראות במו עיניהם את הבניינים המיועדים להריסה. גם מי שפיו לא אומר זאת במפורש, מפאת תפקידו או מעמדו, אומר זאת בעיניו: הריסת הבתים האלה היא צעד הזוי, חסר טעם ותוחלת. מה ייתן להרוס חמישה מבנים בתוך שכונה קיימת, שהאדמה תחתם לא תועיל במאומה למי שטוען לבעלות עליה.

מאמצים קדחתניים-אחרונים להעברת חוק ההסדרה מתגלגלים במסדרונות הכנסת, אוהל שביתת רעב הוקם במרחק דקותיים הליכה ממנה, אבל להערכתו של אבי רואה, ראש המועצה, הסיכויים להעברת החוק לא גבוהים. "עדיין יש בי אופטימיות זהירה", הוא אומר, "גם אם על פניו לא נראה שיש לחוק סיכוי לעבור. בהתנהלות של המדינה שלנו – הכל יכול לקרות. אני עדיין מייחל שהשכל הישר יגבר על המוטיבציה של 'ייקוב הדין את ההר', אבל חשוב שרמת הציפיות תהיה אמיתית ומציאותית, ומוכנה גם לאפשרויות הפחות-טובות. צריך לעשות כל מה שנכון, וגם להאמין שהרס מיותר שכזה לא יקרה, אבל בסופו של יום – לדעת להמשיך עם כל אפשרות שתבוא, כי אנחנו מאמינים בני מאמינים, יש חשבונות שאנחנו לא מבינים, ובכל זאת ממשיכים. לצערנו היו כבר מהלכים כאלה בעבר. אסור לנו להתרגל שיקרו דברים כאלה, ולא נשלים אתם, צריך להתנגד להם בכל דרך, אבל צריך לדעת גם לקום מחר בבוקר.

ואם יגיעו כוחות ההרס, תראה זאת כמצב אבוד או שתקרא לתושבים להגיע לשכונת האולפנא?

"אני אקרא לכל תושבי בנימין לקום ולמחות, גם פיזית, ואם תתארגן מחאה במקום – להגיע למקום", משיב רואה. "גם אם בסופו של יום לא זה מה שימנע את ההרס, אנחנו חייבים את זה לעצמנו. אסור לנו להשלים עם כל גזירה כגזירה משמים, כי בסופו של דבר זה משפיע על עמידתנו מול המשימות הבאות. אנחנו צריכים לצעוק ולמחות כי אנו מחויבים בכך, גם אם איש לא ישמע. מבחינה נפשית, פנימית, הידיעה שעשינו כל מה שניתן היה, נותנת לנו כוחות".

גבעת האולפנה, מסביר רואה, היא נקודת מבחן משמעותית לסוגיות הבאות אחריה: גבעת אסף ועמונה. גבעת אסף קיבלה הארכה של חצי שנה מהשר בגין, "כדי לנסות ולהסדיר בדרכי שלום". "באופן מפתיע", אומר אבי רואה, "הזמן עובר ולא נראה מוצא. שם טרם ניתנה הכרעת בג"ץ, רק הודעת עדכון של המדינה. לכן יכול להיות שהשלב הבא יהיה תאריך שייתן בית המשפט להרס, אם לא יהיה פתרון קונקרטי. גם בנוגע לעמונה עוד לא היתה הכרעת בג"ץ, אלא הודעת עדכון. אבל צריך לזכור שברקע הדברים עובדת ועדת אדמונד לוי, שאמורה להגיש המלצות בקרוב מאד. גם אני הופעתי בפני הועדה, הצגנו את ההתמודדויות של ההתיישבות הצעירה, בדגש על קשרי המדינה אתה. חיזקנו את הכיוון שהכל בוצע בידי המדינה, שלא מדובר פה באיזה שתי משפחות שעלו על גבעה לגמרי על דעת עצמן, גם אם כך זה מצטייר. גם אם לא כל יישוב צעיר – המכונה מאחז - מוסדר עד הסוף, המדינה היתה שותפה ולרוב השקיעה כספים. אבל בשונה מרוב היישובים הצעירים, שבהם לא הושלמו הליכים אבל המדינה תמיד יכולה לנזוף ויחד עם זה להסדיר, גבעת אסף ועמונה, כמו מגרון, הן בסטטוס של אדמות פרטיות".

תמונת המציאות מורכבת, הדברים סבוכים וקשה לצפות במדויק את שיקרה, אבל לאבי רואה חשוב להוסיף מבט של פרספקטיבה יותר רחבה: "היום ברור שעוברים על העם שלנו תהליכים בשני כיוונים. אחד, תהליך של התחזקות, של אמונה והתקרבות לשורשים ולמסורת; ותהליך נוסף הוא של פחות מוכנות לסמוך על הגויים, השכנים והפלשתינים. לסמוך יותר על עצמנו. התהליך קיים, התודעה הישראלית משתנה, ובדרך יש גם נפילות, גם אם היינו שמחים שהתהליכים יתקדמו בלעדיהם".

מגרון

בשני אתרי בנייה מתקדמות במרץ העבודות לקליטת תושבי מגרון: על רכס מרכז המבקרים, כשאיפת המועצה והתושבים, ובאדם-מזרח, כשאיפת משרד הביטחון. האחרונים אומרים, לא יושגו האישורים הנדרשים לרכס מרכז המבקרים; ואלה אומרים, לאדם מזרח לא נעבור, המדינה מתבקשת לקיים את ההסכם שגובש עמה. "לפחות יש איזו נחמה בעובדה שבאדם מזרח מושקעות תשתיות בעשרות מיליוני שקלים", אומר אבי רואה, "ובסך הכל ל-1400 יחידות דיור. הרי שנים לא בנו באדם, והנה תחושה שמזה יצמח משהו גדול, של קירוב ירושלים לאדם ולבנימין בכלל. תושבי מגרון נחושים אמנם שלא לעבור לשם, אבל במשרד הביטחון עונים שגם אם תושבי מגרון יעברו לרכס היקב-מרכז המבקרים, ההשקעה באדם מזרח לא תרד לטימיון, שכן תוכל להוות פתרון לפינויים אחרים שצפויים, כדבריהם".